מדוע "הבת מחוץ לארץ" ראוי להיכלל ברשימת קריאות החובה

הרומן של נג'את אל־האשמי, שבמרכזו נערה מהגרת ממוצא מרוקאי החיה בקטלוניה, הוא ספר חושני מאוד, המציע דיון מורכב בסוגיות של הגירה, דת, מגדר, לבוש ושפה

רחל גץ סלומון
רחל גץ סלומון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אם ובתה בברצלונה, 2018.
אם ובתה בברצלונה, 2018. הגיבורה שונאת את כיסוי הראש, אך מזדעזעת מפיטורי עובדת שהחלה לכסות את ראשה לאחר נישואיה צילום: David Silverman / Getty Images
רחל גץ סלומון
רחל גץ סלומון
עטיפת הספר הבת מחוץ לארץ
קרדיט: הוצאת רימונים

סוגה: פרוזה
קהל יעד: מי שמתעניינים בלבטיהן של נשים דתיות במרחב חילוני
מדף: לצד רומנים העוסקים ביחסי אמהות ובנות בתרבויות שונות
לסיכום: רומן ייחודי בזכות נקודת המבט הכפולה של הגיבורה

"הבת מחוץ לארץ", ספרה של נג'את אל־האשמי, ראוי להיכלל ברשימת קריאות החובה. הספר, המגולל את סיפורה של נערה מהגרת ממוצא מרוקאי־ברברי החיה בקטלוניה, הוא רומן חניכה פמיניסטי הנוגע באופן מורכב ולא טרוויאלי בסוגיות של הגירה, דת, מגדר ומיניות. כוחו של הרומן נובע מהיותו של המבט המספר בו כפול ביחס לסוגיות הללו, ובכך יוצרת המחברת מורכבות ועומק ביחס אליהן. מורכבות כזאת נעדרת מהדיון הציבורי בכלל ומזה הישראלי בפרט.

הגיבורה חיה עם אמה בדירה קטנה וטחובה בעיר קטנה הסמוכה לברצלונה. היא תלמידה מצטיינת בבית הספר המקומי ומבלה כל שעה פנויה שלה בקריאת ספרים ובשיטוט בספרייה העירונית. הקריאה היא תאוותה הגדולה ביותר, והיא עומדת בניגוד גמור לאורחות החיים המקובלים בתרבות המרוקאית־תאמאזיגית שממנה היא מגיעה ובתוכה גדלה. אמה של הגיבורה מקבלת את תחביבה המוזר של הבת לקרוא, אך דואגת בכל עת להזכיר לה שכאשר בעלה יבקש ממנה להגיש לו את ארוחותיו — היא לא תמצא לכך אף תשובה בספרים. הנערה עושה הכל כדי לרצות את אמה ובה בעת היא נחושה להיות חופשייה ולחיות חיים שונים ממנה. "ברגע שתתחתני יעזבו אותך בשקט ותוכלי לעשות מה מה שתרצי. לעבוד, ללמוד, כרצונך", היא אומרת לעצמה יום אחד בעומדה מול הראי, "תתחתני ותהיי חופשייה. תתחתני ואמא שלך תהיה חופשייה".

הדיון הפמיניסטי באמהות הוא רחב ונע בין שני קטבים: מהצד האחד, הדיון נסב על מקומה של האם כסוכנת בשירות הפטריארכיה וכמשתפת הפעולה עם סדר הכוחות הקיים, המבקש לדכא את הנשים ולשמר את עליונותו של הגבר; מהצד השני, הוגות פמיניסטיות רבות טוענות כי לקשר שבין האם לבת יש פוטנציאל גדול לערעור על הסדר הקיים ולקידוד מחדש של הגדרת הנשיות. הסוציולוגית ננסי צ'ודורו, המדגישה את החשיבות שיש לקשר עם האם בהתפתחות הילד, מנתחת את שעתוק האמהות כמרכיב מרכזי בארגון החברתי של המגדר. היא מראה כי במבנה המשפחתי הגרעיני הפטריארכלי, אמהות נוטלות חלק שמרני ואפילו דכאני בכינון חוויית הזהות הפסיכוסקסואלית והמגדרית של בנותיהן (למשל, בכך שהן מתייחסות לבנותיהן כהמשך של עצמן, או בכך שאינן מעודדות אותן לעצמאות ולאסרטיביות). זאת, על אף שבכך הן גם מנחילות לבנותיהן איכויות אנושיות של התקשרות ואמפתיה בין אם לבתה, הנגזלות מן היחסים שבין אמהות לבניהן, שאותם מעודדות האמהות להתנתק מהן כדי שייהפכו לגברים.

בספרה של אל־האשמי האם היא זו שמייצגת בעבור הנערה (ובעבור הקוראים) את תרבות המקור, את הנשיות ואת הדת. האם מצדה חווה את הנערה כהמשך ישיר וטבעי שלה ומשימתה היא להכשירה להיות אשה טובה בפני החברה המסורתית, בפני בעלה לכשיגיע ובפני אלוהים. "אילו סולקו מגופי האף, הפה, הגרון, קצות האצבעות, כפות הידיים, כפות הרגליים, הערווה. אילו הסרתי אותם מעצמי, הייתי מקילה עד מאוד על אמי", אומרת הנערה לעצמה.

במהלך כל הספר נעה הגיבורה בין הרצון להיות בת טובה לאמה, לשמח ולרצות אותה, ובין רצונה העז לחיות על פי מאוויה, שאיפותיה וחלומותיה האינטלקטואליים, התרבותיים והגופניים. כיוון שהדואליות שורה בה בעצימות גבוהה כלפי כל התחומים שבהם נוגע הספר, לא מתקיימת שאיפה חד משמעית בעבור גורלה של הגיבורה, שאיתה הקוראים יכולים להזדהות באופן מוחלט. היא בזה לחבורת הנשים המתכנסת בביתם בכל שבוע, לועגת לבורותן ולגופן ובה בעת מתענגת על שיחתן, על ריח הג'סטות הגופניות שלהן ועל אמרותיהן החכמות.

כך גם בנוגע לארץ המקור שלה ושל אמה: בכל ביקור שם היא מתארת בגועל את מראה הילדים, את עליבות בתי הבוץ ואת הגברים הגסים של הכפר — ובאותה נשימה, לעתים אף באותו המשפט, היא מתארת בהערצה את ידי הנערות המכינות את האוכל, את קולות ההמולה הנעימים לאוזניה, את השדות הצהובים המשרים רוגע ושלווה ואת קצב החיים האטי והמדיטטיבי. גם כלפי הדת מתייחסת הגיבורה באופן חצוי: היא שונאת את החוק הדתי, אינה מאמינה בו ושואפת להינתק ממנו, אך גם מכבדת אותו ומוצאת בו איכויות של ריפוי וחיזוק בשביל אמה האדוקה, המתפללת כמה פעמים ביום.

ההבחנות הבינאריות בין טוב לרע, בין מאוס לאהוב, בין יפה למכוער, בין מגעיל למעורר ובין מתקדם למפגר — כל אלה מתערבבות בספר ומשנות את מקומן תדיר. הגיבורה מתעבת את הנשים הדתיות ואת ההפרדה והחיץ שיש ביניהן ובין הגברים, אך נלחמת על זכותן של נשים אלה ללמוד קורסי הכשרה מקצועית ורכישת שפה בהפרדה מלאה מגברים. אחרת, היא טוענת באסיפה גדולה בהשתתפות ראש העיר, "הן לא יוכלו להשתתף בשיעורים". היא שונאת את כיסוי הראש בכל לבה, אך מזדעזעת עמוקות מפיטוריה של אחת העובדות המרוקאיות בעירייה כיוון שהחלה לכסות את ראשה לאחר נישואיה. מאז מקרה זה, היא מתייחסת בחשדנות ובאיבה אל המנהלת המפטרת.

ככל שהתערבבו ההבחנות הדיכוטומיות ברומן, הלכתי ונעשיתי מהורהרת יותר ויותר בנוגע לאפשרות החדשה (ואולי הישנה) שאל־האשמי מנסחת: פמיניזם החותר לחופש מוחלט, המודע לדיכוי הנשים המתקיים בתוך החיים הדתיים אך פועל מתוך כבוד לדת ולמסורת ובעיקר לאותן הנשים. אל־האשמי אינה רואה בהן נשים מדוכאות, בורות ומפגרות מבחינה תרבותית שיש להוציאן מאפילה לאורה. הנחת היסוד של הגיבורה כלפי אמה וכלפי שאר הנשים המרוקאיות המקיפות אותה היא כי הן בחרו; הן בחרו בדיוק כשם שהנשים הקטלוניות הרזות, המשכילות וגלויות השיער בחרו. ואף אחת מן הבחירות אינה בחירה טובה באופן מוחלט.

הספר, המתאר את חוויותיהן של נשים דתיות במרחב חילוני, הוא מסמך ייחודי ושונה. מתוך נקודת מבט כפולה, המסתייגת מן הצניעות כשם שהיא מעריכה ומכבדת אותה, הגיבורה מתארת מציאות קשה ומדכאת. הדיכוי החילוני מצטרף לזה האתני ולזה הגברי ומותיר את האשה הדתייה המהגרת המרוקאית נתונה תחת מטריצת דיכוי מרובת זרועות. בנות הגדלות בתרבות שבה לנשים אין כוח (כך מסבירה צ'ודורו את "קנאת הפין"; בעבורה, זוהי קנאה בכוח הפאלי התרבותי של האב ולא באיבר מינו, כפי שגרס פרויד) עלולות לבוז לאמותיהן ולרצות להיות שונות מהן. גיבורת "הבת מחוץ לארץ" רוצה להיות שונה מאמה. בסתר לבה היא מתכננת את הבריחה שלה, את ההיפרדות המיוחלת שתביא אותה לממש את השונות שלה מאמה באופן מלא. אך אותו יחס כפול שלה כלפי האם משאיר אותה במקומה, עוצר את לימודיה, מפסיק את קריאתה, מממש את נישואיה ואף מגביר את צניעותה.

"הייתי מנוכרת כליל מגופי האמיתי ומנפשי האמיתית בכוח מוסד האמהות", כתבה המשוררת והתיאורטיקנית היהודייה־אמריקאית אדריאן ריץ'. לטענתה, הסוכנות הראשונית של האם, המדוכאת בעצמה בתרבות הפטריארכלית, נהפכת לעתים קרובות לדכאנית ומשתתפת בהבניית יחס שלילי של הבת כלפי גוף האם וכלפי גופה שלה. האם למדה לשנוא את גופה שלה, ולכן היא משליכה על בתה — הדומה לה בגופה — את שנאתה לעצמה ולגוף הנשי. בספרה של אל־האשמי מתארת הגיבורה את אי־יכולתה להתקרב אל גופה של אמה, לא לחיבוק ואף לא לנשיקות הנימוסים והכיבוד המקובלות. זה מכבר גם הפסיקה לישון עמה באותה המיטה (מנהג שאותו היא מגדירה כמקובל ורווח, ודאי בתוך מבנה משפחתי כמו שלהן, הנעדר אב). באחד מהקטעים החזקים בספר מתארת המספרת את עצמה מורטת את גבותיה על אף החראם, האיסור הדתי לעשות כן: "כל שערה שמרטתי מהשורש היתה צעד נוסף שעשיתי כדי להתרחק מאמי". האם מגלמת את האיסור, והבת, המפירה אותו בעצם גופה ממש, הולכת ומתרחקת ממנה.

זהו רומן חושני מאוד שריחות, מראות, טעמים, קולות ומגעים ממלאים אותו ומשמשים חלק עיקרי מתיאוריו הגדושים. המספרת היא נערה רגישה מאוד למגע ולריח: "המתרחש בידי מתפשט תחילה לכל פינות גופי", היא מתארת את העובר עליה בזמן לישת הבצק בבוקר, "כל כולי רוטטת... ולאחר מכן נראה שאני היא המתפשטת לכל הכיוונים". גדולתו של הספר היא בכך שהממד החושני שבו אינו מייצר מבט פולקלורליסטי על הדמויות ועל אורחות חייהן ואף אינו מאפיין אותן בקסם או במשיכה.

אל־האשמי מתבוננת בעולמן־עולמה בגובה העיניים, מבפנים. מתוך עמדה חצויה, אמנם, היא מתארת את ריחות הנשים, המאכלים והחיות ואת מראות הבגדים, התכשיטים, גופי הנשים, הילדים והגברים באופן ריאליסטי, מלא ומוקפד. התבוננותה זו חפה מכל תיאור אוריינטליסטי, וטקסט כזה הוא מתנה גדולה לקוראים המורגלים בתיאור האוריינטליסטי ויותר מכך — בתיאור האוטו־אוריינטליסטי. תיאורים מסוג זה מכוונים לדבר אל הקוראים בקודים המצופים ולהנגיש להם את העולם ה"אחר" באופן כזה שיוכלו למצוא בו קסם זר ומסתורין. כתיבתה של אל־האשמי אינה מכוונת החוצה, אל המבט הגברי, הלבן או החילוני, ולכן אינה עסוקה בריכוך, ביאור או אטרקטיביות. היא מנכיחה ומתארת את עולמה הישן (המרוקאי) כשם שהיא עושה זאת בנוגע לעולמה החדש (הקטלוני) ובכך יוצרת מורכבות ביחס לאותה "אחרות" ומערערת על תבניות הקריאה והתפישה המקובלות.

השפה היא אחד הנושאים המרכזיים בספר ומשמשת גם כסמל וכמטונימיה למצב ההגירה וההשתלבות. "לא נכתב שום מילון שהיה יכול לקשר בין שפת אמא ובין השפה המדוברת פה, ולמיטב ידיעתי, גם לא בינה ובין שום שפה אחרת בעולמנו", כותבת אל־האשמי. "וכיצד יכלו בכלל ליצור מילון כזה אם אותה שפה רק ריחפה ועופפה בחלל האוויר, ופה ושם נלכדה בעור הנשים ותו לא?" שפת התאמאזיגת היא שפה עתיקה שהיתה שפה כתובה לסירוגין בתקופות שונות ומתאפיינת בפיגורטיביות ובמלות קוד יחידות המתארות סיטואציות שלמות, מורכבות ומרובדות. לא אחת במהלך הספר מנסה הגיבורה להסביר מלה כלשהי משפתה של אמה בשפה החדשה, אך שוב ושוב נכשלת בניסיונותיה. "מצער אותי שאיש לעולם לא יטרח להעלות על הכתב בשום ספר את הדיבור המהיר של הנשים הנשואות האלה, מהסיבה הפשוטה שהן משתמשות בשפה שהנייר זר לה, שפה הנישאת באוויר בלי להותיר שום שריד וזכר", היא כותבת.

שפת האם נשארת בלתי מושגת, חמקמקה ומרחפת. חוסר היכולת לתרגם את שפת המקור לשפה המקומית מנסח את הקיום המרוקאי בארץ החדשה כזר, מרחף ומדומיין. כאב ההגירה מודגש באמצעות אילמות שפתית זו, שמאלצת את המהגרת לפעול תחת נורמות שלא לה, לדבר בשפה זרה כדי להיות מובנת, לוותר על עושר דמיונה ותרבותה ולהגדיר את עצמה בעצם החזרה על נורמות הדיבור, כדי להיות קיימת.

דבר אחד ויחיד מבקשת גיבורת הספר לקיים נגד החברה המסורתית ונגד אמה: היא לעולם לא תלך בכיסוי ראש. היא מודיעה על כך מוקדם לאמה ולמשפחתו של בעלה העתידי. אך ערב אחד לאחר נישואיה, כשהיא חוזרת מן העבודה, מקבלים אותה אמה ובעלה כשהם ישובים אל השולחן בפנים חמורות. מתברר כי שערה הגלוי, הביטוי האחרון לחופש שלה, מאוים. זוהי נקודת המפנה בספר וממנה והלאה חשתי הזדהות עם הגיבורה. כמי שהלכה במשך שנתיים תמימות בכיסוי ראש ובחרה להסיר אותו, ליוויתי את הגיבורה היוצאת למסע חיפוש הזהות שלה באהדה שלמה. "על מנת למצוא את עצמנו שוב, עלינו להפשיט מעצמנו הרבה", כותבת הפילוסופית הפמיניסטית לוס איריגארי. "הבת מחוץ לארץ" מלביש ומפשיט את הגיבורה שלו ללא הרף. בשפת אם ובשפות זרות, בשמלות מסורתיות ובבגדים אופנתיים, בצבע החינה על הגוף, בשיער צבוע ובכיסוי ראש — אף אחד מהמלבושים אינו נותן לה נחת, אף אחת מההתפשטויות אינה הפתרון, אך מסע הגילוי עדיין לא תם.

תגיות:

תגובות