כתיבה על "איסטנבול איסטנבול" מחייבת אותי לעשות חשבון נפש

ארבעה אסירים פוליטיים בטורקיה, שמספרים זה לזה סיפורים כדי להפליג אל מחוזות הדמיון ולברוח מהמציאות, עומדים במרכז ספרו המתוחכם ומלא החמלה של בורהן סונמז. ואולם, הגיבורה הראשית היא דווקא העיר הגדולה, שיחסם אליה מתאפיין בכמיהה עזה ואהבה מוטרפת

בני ציפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בני ציפר

המוטו שבחר בורהן סונמז, מחבר הרומן "איסטנבול איסטנבול", להביא בתום ספרו (ולא בתחילתו, כמקובל) הוא משפט של ההוגה והמיסטיקן מנסור אל־חלאג': "הגיהנום אינו המקום שבו אנו מתייסרים, הוא המקום שבו איש אינו מודע לייסורינו". אם הבנתי נכונה, כוונת הסופר במשפט הזה היא לומר שאיסטנבול, העיר האהובה, הקשה, המסוכנת והאכזרית, היא גיהנום — במובן של מקום על־אנושי ואל־אנושי, האדיש לסבלם של הכמהים אליו והמתענים למענו. ברומן זה, אלה ארבעה אסירים פוליטיים, המרגישים שהקריבו את חירותם ונאבקו בגופם למען אותה אידיאה ושמה איסטנבול, עיר שבה החיים נמשכים בלעדיהם בעוד הם נמקים בכלא.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ