"סטלה מאריס": ניסיון למצוא שפה חדשה שאפשר לספר בה על כאב

אליאס ח'ורי מתאר בספרו החדש את התבגרותו של צעיר פלסטיני בחיפה בשנות ה–60 ובאמצעות דמותו בוחן אם וכיצד אפשר לספר על הטראומה של הנכבה. בטון דחוס ומתוך תחושת דחיפות, הסופר מיטיב להציג זהויות שבורות ותודעות פוליטיות מגוונות

עדי קיסר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עדי קיסר

זמן לא רב אחרי שמתחילים בקריאת הרומן "סטלה מאריס" של אליאס ח'ורי, מרגישים כמו בעיצומה של שיחה — לא רק משום שח'ורי פונה לקוראים וחוזר על הפנייה כמה פעמים, אלא משום שכדי לספר את הסיפור הוא לוקח אותם לאחורי הקלעים וגורם להם לתהות שוב ושוב על המספר ועל מלאכת הסיפור.

זוהי שיחה אף על פי שעיקר הספר הוא סיפורו של הגיבור, אדם, שמצעיד את העלילה, או ליתר דיוק — המאבק בין הסיפור שבמלים לסיפור שבשתיקה. אבל ח'ורי, על הדמויות הרבות שהוא בורא בספר, בכל זאת יוצר שיחה בין יהודים לערבים, ודרכן — הזמנה לדיאלוג מחוץ לספרות, מסוג שאינו מתקיים תדיר בתרבות המיינסטרים בישראל. ח'ורי, סופר לבנוני, אף ניהל דיאלוג רציף ופורה עם מתרגם הספר, יהודה שנהב־שהרבני, כפי שמעיד האחרון באחרית הדבר שצירף לרומן.

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ