"ואנחנו היינו עוד ילדות": מלכת הכיתה לא התבגרה

רומן הביכורים של גליה הראל דור מגולל את סיפורה של אשה המתגעגעת לשתי חברות הילדות הטובות שלה. לאחר שאחת מהן נעלמת בנסיבות חשודות, יוצאות שתי האחרות לחפש אותה. אבל הספר — כמו הגיבורה שלו — מתאמץ מדי לשאת חן

עמרי הרצוג
עמרי הרצוג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

כשקיבלתי לידי את הספר "ואנחנו היינו עוד ילדות" הבחנתי במכתב קצר שצורף אליו, כמו לשאר העותקים שנשלחו לעיתונות. הוא נחתם על ידי הסופרת גליה הראל דור ונשא נימה אישית. "כן, כתבתי רומן", נכתב בו, "והוא יוצא לאור בימים אלו. איזה עיתוי מחורבן. והוא בכלל לא על סרטן". בהמשכו היא מספרת על מחלתה, מתארת את הקשר בין עלילת הרומן לחוויות מרכזיות בחייה ומסכמת: "ועכשיו אני ממש מתרגשת להעביר אותו אליך". המכתב יוצא הדופן עורר בי רגשות מעורבים: השתתפות בצער על המחלה שניחתה, ואף בשמחה על פרסום הספר; אך גם מבוכה. הוא העמיד בפניי דילמה אתית שהעמיקה ככל שקראתי ברומן. בדיעבד למדתי שהסופרת, שיש לה בלוג מצליח ועוקבים רבים ברשתות החברתיות, מתייחסת בגילוי לב לסרטן השד שלה ואף כתבה על כך ב"הארץ". האם ביקורת על ספר צריכה להיות מושפעת ממידע על מצבה הבריאותי של הסופרת והאם יחס שלילי לספר שכתב אדם החולה בסרטן הוא מעשה לא רגיש, ואולי אף לא מוסרי?

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ