"המורדת" הוא ממש לא מקרה "סיפורה של שפחה", ודבורה פלדמן היא לא מרגרט אטווד

ספרה של פלדמן, המביא את סיפורה האישי, יצא לאור מחדש בעקבות המיני־סדרה המדוברת המבוססת עליו. הכתיבה על התבגרות בחסידות סאטמר ועל עזיבתה היתה יכולה להיות מרתקת, אולם העלילה מלאה בחורים ובהסברים מיותרים על הדת, שמכבידים על הקריאה

הדס ריבק
הדס ריבק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הדס ריבק
הדס ריבק

לכאורה, הדעת נותנת שאם העיבוד הטלוויזיוני לספרה של דבורה פלדמן "המורדת" בכיכובה של שירה האס היה סוג של אסקפיזם לסגר הראשון, הרי בהמשך, בסגר השני, השלישי או בהפסקות שביניהם, חובה עלינו לקרוא את הרומן שכתבה פלדמן, שהתפרסם אשתקד מחדש בעברית, ולצלול לתוכו כדי להשלים את החוויה. במיני־סדרה המדוברת היה כל מה שמרכיב את הרגש החמקמק של גאווה ישראלית: תצוגת המשחק של האס והמועמדות שלה לפרס אמי וקצת זיכרונות מבית סבתא למי שחש חיבה כלשהי לארון הספרים היהודי. מי שפחות התחבר ליידישקייט קיבל מעט ניחוח של חו"ל — הרי מרבית הסדרה מתרחשת בברלין האביבית, בשעה שכולנו סגורים בבתים. אז זהו, שלא. סיפורה של "המורדת" הוא ממש לא מקרה "סיפורה של שפחה", ופלדמן היא לא מרגרט אטווד.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ