"אל שולחנו של הזאב": סיפורן של הנשים שטעמו את מזונו של היטלר מותיר את הקורא רעב ומתוסכל

תיאורי האוכל בספרה של רוזלה פוסטורינו אמנם מגרים את התיאבון, אבל הספר מתמקד בגיבורה רגשנית ומעייפת, משתמש בכלים ספרותיים שחוקים וטובע בתוך שלל דימויים, קישוטים ופרפראות

יובל מנדלסון
יובל מנדלסון
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יובל מנדלסון
יובל מנדלסון

"בערב ההוא, השתן של היטלר הדיף ריח זהה לשלי". ולא רק בערב ההוא, אלא גם בערבים אחרים במשך השנתיים שבהן רוזה סאוור שימשה כאחת מטועמות המזון של הפיהרר במאורת הזאב, מפקדתו בפרוסיה המזרחית הנקראת על שם אחד מכינוייו. לאחר שאיבדה את אמה בהפצצה על ברלין, רוזה עוברת לגור עם הורי בעלה, גרגור, סמוך למתחם הצבאי שבו היטלר שהה ופיקד על מהלכיה של מלחמת העולם השנייה. גרגור נלחם בחזית המזרחית והוכרז כנעדר. על רוזה הוטלה המשימה לשמש כמגן קולינרי מפני הרעלות מזון, וכשהאס־אס פוקד לא ממהרים לסרב, מה גם שהבטן מקרקרת והאוכל בחינם.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ