מובסים נופלים כל הגיבורים על האדמה האדישה

עוצמת הספר "גבר זר בא למשק" טמונה ביכולתו של הסופר הפיני מיקה ולטרי לחשוף ולגעת בקצות עצביהם החשופים ביותר של גיבוריו ולהציבם על פי תהום

דפנה שחורי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דפנה שחורי

גבר זר בא למשק מיקה ולטרי. תרגום מפינית ואחרית דבר: רמי סערי. סדרת צפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 142 עמ', 74 שקלים

למזלנו יש לנו מתרגם נפלא כמו רמי סערי, שבזכותו אנו מתוודעים ליצירות קלאסיות שנכתבו בשפות זרות ורחוקות. סערי חוצה יבשות, נודד בין שפות ותרבויות, ובאתנחתאות בין מסע למסע הוא מביא עמו מנחות ספרותיות מרתקות. הפעם הביא מהצפון הרחוק את "גבר זר בא למשק", של מיקה ולטרי (1908-1979), מגדולי סופריה של פינלנד במאה העשרים, והסופר הפיני המפורסם ביותר מחוץ לגבולות ארצו. ואף שבאותה עת יצרו לצדו סופרים פינים חשובים נוספים, כמו חתן פרס נובל לספרות לשנת 1939, פרנס אמיל סילאנפאה, טיבו פקנן, ילה פננן או טימו ק' מוקה, עדיין נראה שוולטרי הוא הסופר המתורגם והאהוב ביותר בפינלנד עצמה.

ולטרי, המוכר לקורא הישראלי בעיקר בזכות הרומנים ההיסטוריים "שנהת המצרי" ו"המלאך השחור" (שתורגמו מאנגלית בידי אהרון אמיר), מתורגם כאן לראשונה במישרין מפינית. "גבר זר בא למשק באדמומית השקיעה של יום אביב", אומר המשפט הפותח את הטרגדיה הצפונית הכאובה הזאת, העלולה להצטייר גם כסיפור מיתולוגי פנטסטי ומסמר שיער. במשפט הזה, שכמו טומן בחובו את צופן הסיפור כולו, נמהלת הראשית האביבית המלבלבת באחרית המדממת של השקיעה הבלתי-נמנעת. כשכל פסיעה מפסיעותיו של הגבר הזר אשר צועד בנחישות על שביל העפר אל עבר היעד, שהוא המשק, מסמנת את נתיב הגורלות הצפוי מראש.

בפאתי כפר נידח במערב פינלנד, בתוך משק מתפורר הזקוק נואשות לידיים עובדות, מתגוררים יחד אשה, בעלה ואיכר זקן. הקשיש, הקרוי "בעל המשק הקודם", נאלץ מפאת זקנתו להעביר את הבעלות על משקו לאותם בני זוג שהגיעו מהעיר הגדולה, ושלא היה להם כל מושג בעבודה חקלאית: "האשה הזאת לא חלבה פרה מימיה, לא היה לה מושג מה זה קלשון ומה זאת מפרדה כשהם עברו לגור פה" (עמ' 48).

וכך, בעודם נואשים מן ההתמוטטות הכלכלית, מקבלים השלושה, עם לא מעט הסתייגויות, את הגבר הזר לעבודה במשק. אך מיד עם בואו נתקל הזר במשולש אנושי סבוך ביותר. הבעל, המוצג כדקדנטי ומושחת, הוא טיפוס שתיין וחולני, הרובץ רוב הזמן במיטתו תוך שהוא מתרפק על עברו בעיר הגדולה. אשתו (המצטיירת כגיבורה הראשית של טרגדיה זו) היא נוקשה, מרירה ועגומה, בעלת עיני פלדה כחולות ומקפיאות, אשר נאבקת ללא הרף במשק הקורס ובשנאתה חסרת המעצורים לבעלה הרופס: "השנאה קושרת אנשים זה לזה ביתר שאת ובעוצמה רבה בהרבה מן האהבה" (עמ' 48). הצלע השלישית היא עובד האדמה הקשיש, שעסוק כל כולו בהתמודדות עם גופו ההולך וכלה.

ברפתות המוזנחות, בשדות שלא נחרשו ובגגות הרעועים היה דבר-מה קודר ומציק. אולם הגבר הזר, הפשוט והחסון, מצליח להשתלט במהרה, בעזרת כפות ידיו הגדולות והחזקות, על כל פעילויות המשק, תוך שהוא יוצק את עצמו אל תוך שק החולשות והפחדים: "על כל אלה חלש ואת כל אלה כבש הזר במבט אחד ויחיד" (עמ' 6). אך מלבד כיבוש האסם, השדות והרפתות הוא כובש במהרה גם את לב האשה הקשה, מצליח לרככה ואף לגרום לחיוך קטן ללבלב, באופן פתאומי ומבהיל, על שפתיה. נוכחותו החדשה מאוששת אמנם את המשק, אך בו-בזמן מערערת לחלוטין את מערכת היחסים בין הדיירים ומובילה בסופו של דבר לשרשרת של פשעים נוראים.

אך לא בסיפור המסגרת נעוץ כוחו של ספר זה. עוצמתו טמונה דווקא ביכולתו של ולטרי לחשוף ולגעת בקצות עצביהם החשופים ביותר של גיבוריו ולהציבם על פי תהום. ולטרי שייך לאותם יוצרים ההולכים בגדולות ואינם עושים הנחות, גם לא לאחרוני שחקני-המשנה בטרגדיה הכואבת שלהם. בעודם מתפלשים במדבר חייהם הבוגדני יממשו הגבר והאשה את אהבתם העזה, אך באופן אילם וקמצני ביותר, וכאשר נדמה לקורא כי הנה אותה אהבה תביא את הגאולה המיוחלת, מגיעה המהלומה.

עם זאת, ראוי לציין כי עד לאותה מהלומה קשה זורה הסופר אינספור רמזים מטרימים, משל התהלך בין שבילי ספרו כשהוא מכתים אותו בטיפות קטנטנות של דם. הנחמה היחידה ב"סוף העולם" הזה מצויה, אם כך, בעיקר ביפי הנופים הצפוניים הנפרשים מול עינינו כמניפות רחבות, שעליהן תלויות זריחות ושקיעות הטבולות בצבען המרהיב של העונות המתחלפות.

"בסימבוליזם של 'גבר זר בא למשק' מדומים הגיבורים הראשיים לאיתני הטבע", כותב סערי באחרית הדבר לספר, ובהמשך הוא מוסיף: "בלשון ולטרי זוכות הקבלות אלה לביטוי פיוטי מרהיב: 'גב הגבר החורש את שדה תפוחי האדמה זרח כשמש שחומה מאחורי המחרשה, ולקריאתו נענתה כלבנה מסתורית האשה הלבושה בשמלת עבודה מחוספסת ושרווליה מופשלים'". ואכן, ביצירה אלגורית זו ניבטות בבואותיהם של הגיבורים מתוך אספקלריית הבריאה והן משקפות במידה רבה את מצבו של הטבע ולהיפך. כך, למשל, מצבו החולה של המשק יצביע על חוליין של הנפשות האומללות כולן; והאדמה הצמאה, שלא נחרשה ולא נזרעה תקופה ממושכת, משקפת את אותה אשה הצמאה לאהבה ולפריון, וכן את נכונותו של הגבר הזר להפרותה: "האדמה לא היתה עוד שלו, אבל אף-על-פי-כן היה צריך להכשיר אותה להצמיח. שום מראה לא היה רע בעיניו ממראהו של שדה שלא נחרש, שלא נזרע" (עמ' 59).

אט אט ובאופן קפדני מכין ולטרי את המצע לקראת הקרב האחרון והבלתי נמנע. מהר ורע, ריאליסטי ונטול כל צנזורה הוא קרב זה, שבמהלכו כמו התרוקנו לחלוטין כיסי האהבה של ולטרי ולחלופין התמלאו בכאב, בזעם ובאלימות קשה. מובסים נופלים כל הגיבורים על האדמה האדישה שמעכלת אל קרבה, וללא כל הבחנה, גם את הטוב וגם את הרע.

השתלשלות האירועים מעידה אמנם על תפיסתו הפסימית של ולטרי, המדגישה את חולשת האנוש; אך למרות גישה זו, עדיין ניכרים לכל אורך הספר מאמציו הנואשים לנסות ולבנות גשר שיוליך את גיבוריו מעל לייסוריהם. אולם הגשר, הבא כאן בדמותה של אותה אהבה עזה, ונבנה כמתגרה מעל לבריכה טובענית ואפלה, קורס לבסוף אל תוכה כמגדל קלפים רעוע.

מיקה ולטרי

הסופר הפיני מיקה ולטרי נולד בהלסינקי בשנת 1908; כבר בשנת 1926 פירסם ולטרי את קובץ סיפוריו הראשון, "העיניים המתות", ושנה אחר כך גם קובץ שירים ראשון. בסך הכל כתב ולטרי יותר מ-40 רומנים וגם עשרות קובצי שירה ומחזות. הוא מת בשנת 1979

דפנה שחורי היא משוררת ומבקרת ספרות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ