מהות האנושיות לפי ג'ורג' אורוול

"מתחת לאף שלך", קובץ המסות של הסופר הבריטי, מכיל פנינים של חשיבה חודרת, מורכבת ובו-בזמן נחרצת

עידן לנדו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידן לנדו

מתחת לאף שלך ג'ורג' אורוול. תירגם מאנגלית: יועד וינטר-שגב עריכה מדעית: גיורא גודמן. הוצאת דביר, 432 עמ', 84 שקלים

לא מזמן קראתי בספר כלשהו את הדברים הבאים: "בסופו של דבר, השאלה החשובה היחידה היא 'האם אתה רוצה שהכיבוש הישראלי יחזיק מעמד או שאתה רוצה שהוא יתפרק?' בעומק לבו שום ישראלי, פחות מכל אותו סוג שהוא שנון על חשבון קציני צבא בשטחים, אינו רוצה שהוא יתפרק. שכן בנפרד מכל שיקול אחר, רמת החיים הגבוהה שאנו נהנים ממנה בישראל תלויה בכך שנאחז היטב בשטחים (...) על מנת שישראל תוכל לחיות בנוחות יחסית, שני מיליון פלסטינים צריכים לחיות על סף רעב - מצב עניינים מרושע, אבל אתם מסכימים לו בשתיקה בכל פעם שאתם נכנסים למונית או אוכלים צלחת תותים בשמנת (...) ובכל זאת איש השמאל ממשיך לחוש שאין לו שום אחריות מוסרית לכיבוש. הוא מוכן לגמרי לקבל את תוצרי הכיבוש ולהציל את נשמתו בכך שהוא לועג לאנשים שמחזיקים את הכיבוש".

דברי הטעם האלה נכתבו לפני 70 שנה בידי ג'ורג' אורוול. כמובן שהוא לא כתב על הכיבוש הישראלי; הוא ניתח את סיבות העומק להמשך האחיזה הבריטית באימפריה, ובפרט בהודו, חרף ההסכמה הגורפת כביכול בשמאל הבריטי שאימפריאליזם הוא עוול מוסרי בלתי נסבל. לכאורה הכל שונה, ולמעשה הכל דומה. הנה, בהינף פיסקה אחת, שלוש סיבות מרכזיות מדוע חיוני לקרוא את אורוול, כאן ועכשיו ובכל סיטואציה פוליטית: כי הוא הבין תמיד ששאלות מוסריות נחתכות על פי מעשים ולא על פי דיבורים; כי הוא ידע תמיד שכל מאבק פוליטי מחייב אותך לנקוט צד, גם אם שום צד אינו נקי מחטא; כי הוא ניחן ביכולת הנדירה להעביר אותך כקורא/ת דרך כל חתחתי התובנה המוסרית בלשון בני אדם, הגונה וצלולה, נאמנה מאוד לפרטים.

בקובץ שלפנינו, שראה אור בעברית כבר לפני חודשים אחדים, יש פריסה מרשימה של כתיבתו המסאית הענפה של אורוול, דגימה משובחת ממגוון הנושאים העצום שהעסיקו את הנפש הסקרנית והחכמה הזאת (יותר מעשרים כרכים מכתביו ראו עד כה אור באנגלית). הוצאת דביר ראויה לכל שבח: התרגום הרהוט של יועד וינטר-שגב נאמן לבהירות הסגנון של אורוול, והעריכה המדעית של גיורא גודמן מתעלה מעבר למקובל בהיקפה ובדיוקה.

במהלך הקריאה התחוור לי שאורוול היה מסאי הרבה יותר מוצלח מאשר סופר, ולמעשה הרגעים המפעימים ביותר בכתיבתו הם רגעי תיעוד והגות, לא בדיון. מתחת לשלל הנושאים שמעסיקים את אורוול בספר הזה - האיפריאליזם הבריטי, מעמד הפועלים, מלחמת האזרחים בספרד, לאומנות ואנטישמיות, ספרות מול פוליטיקה, ועוד - מבליחות כל הזמן כמה סוגיות יסוד, כמו אלומות אור המוטלות על פני מרחבים עצומים, לעתים נסתרות מאחורי גבעה או עמק, אך מיד מציצות מעברן השני ונמתחות בבהירות רבה עד למכשול הבא. מעניין לבחון אותן במבט רוחבי שכזה, כי נדמה שהן מקנות לכידות פנימית לכתיבתו של מי שלא פעם תואר ככותב לא עקבי, שמתנגדיו התקשו לסווגו כאיש ימין או שמאל.

ראשית, לפני הכל, היחס לאמת, לעובדות האמפיריות. זו אינה שאלה עיונית מופשטת בעיני אורוול, אלא עניין יומיומי דוחק; סוגיה אתית, לא אפיסטמולוגית. תחילתה של חשיבה ביקורתית, לפי אורוול, היא הכרת המציאות, ובפרט הכרת צדדיה הפחות נעימים, אולי אפילו דוחים. יותר מכך, זוהי הכרה בכך שהמציאות הפוליטית - מי מרוויח על גבו של מי, מי מפגיז את כפריו של מי, מי מענה את מי - היא עניין אובייקטיבי, שאינו מתיישר לפי העדפותינו הפוליטיות. אלה הן עובדות, ומול עובדות, קודם כל, יש לעמוד פקוחי-עיניים.

אורוול הוטרד במיוחד מההתעלמות המתמשכת של השמאל הקומוניסטי האירופי מזוועות המשטר הסובייטי, שעמדה בניגוד גמור לגינוי ואף למאבק הפוליטי של אותו שמאל נגד זוועות דומות שביצעו המשטרים הפשיסטיים. מבט סלקטיבי כזה על המציאות הוא מסימני ההיכר של הלאומנות, שאינה מבחינה בין ימין לשמאל, ושוב, הדברים נקראים כאילו נכתבו היום: "לכל הלאומנים יש היכולת לא לראות דמיון בין סדרות דומות של עובדות (...) פעולות מוערכות כטובות או רעות, לא על סמך סגולותיהן אלא על פי מי שמבצע אותן, ואין כמעט שום מעשה זוועה - עינויים, שימוש בבני ערובה, עבודות כפייה, גירושים המוניים, מאסרים ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים - שאינו משנה את צבעו המוסרי כאשר הוא מבוצע על-ידי הצד 'שלנו'".

מה הופך את היחס לאמת לפעולה מוסרית? זו העובדה המצערת שבתחום הפוליטי: האמת לעולם אינה גלויה לעין, ותמיד יהיה גורם בעל כוח שמעוניין בהסתרתה. "כדי לראות את מה שמתחת לאף", מזכיר לנו אורוול, "נדרש מאבק מתמיד". ועוד הוא מזכיר לנו שהמאבק המדובר אינו רק חיצוני, נגד המשטר או הצבא, אלא גם פנימי; לעתים ההתנגדות העזה ביותר לעובדות מגיעה מתוכנו. שנים ספורות לאחר מלחמת ספרד, שבה נטל חלק פעיל בחזית ואף נפצע אנושות מיריית צלף, חוזה אורוול בשכתוב המאורעות - שלהם היה עד מכלי ראשון - בידי מערכות התעמולה הרשמיות באירופה, והוא נחרד: "אני יודע שהיום זו האופנה לומר שרוב ההיסטוריה המתועדת היא שקרים גם ככה. אני מוכן להאמין שההיסטוריה היא ברובה לא מדויקת ומשוחדת, אבל מה שמיוחד בתקופה שלנו הוא נטישת הרעיון שאפשר לכתוב היסטוריה באופן אמין". ושוב אתה תמה - האם הוא כתב על שנות ה-30 או על שנות האלפיים? הדברים הללו הם כמים חיים בתקופה הנוכחית, שבה התקינות הפוליטית בחוגי השמאל האקדמיים היא דווקא לקעקע את מושג האמת האובייקטיבית.

עניין זה מוביל לקו יסוד שני בחשיבה של אורוול, והוא היחס העמוק והאינטימי בין האישי למוסרי. כידוע, אורוול לא כתב על הנושאים שהעסיקו אותו מן הכורסה. את ספריו על מעמד הפועלים ושולי החברה באנגליה וצרפת כתב בעקבות התנסות אישית ממושכת - עד כדי התחזות לכורה פחם - באורח חייהם. על תחלואי האימפריאליזם כתב מתוך התנסותו כשוטר בריטי בבורמה. על מלחמת ספרד כתב בעקבות שירותו בשורות מיליציה מרקסיסטית מהפכנית. התנסויות אלה הבשילו לכדי הבנה מפוכחת, הנדירה כל כך בקרב אינטלקטואלים, של המתח האמיתי, הקשה כל כך, בין נטיות הלב לבין צו המוסר.

שוב ושוב מציג לפנינו אורוול את המתח הזה, ודוחק בנו להגיע להכרעה מוסרית דווקא מתוך הכרה כנה במגבלותינו הרגשיות. אל איש המעמד הבינוני המוחה על הבדלי המעמדות הוא כותב: "העובדה שבפניה צריך לעמוד היא שביטול הבדלי המעמדות פירושו ביטול חלק מעצמך". במסה מפעימה על גנדהי הוא בא חשבון עם הקדוש ההודי שהטיף נגד חברויות אישיות (משום שהן עלולות להסיט אדם מדרך הישר) ואף היה מוכן להניח לבני משפחתו למות ובלבד שלא יספק להם מזון מן החי, לפי הוראת הרופא: "הגישה הזאת היא אולי אצילית אבל (...) היא לא אנושית. מהות האנושיות היא שלא מחפשים שלמות, שלפעמים כן מוכנים לחטוא למען נאמנות לזולת, שלא שואפים להביא את הנזירות לדרגה שהופכת יחסי ידידות לבלתי אפשריים, ושמוכנים בסופו של דבר להיות מובסים ושבורים בידי החיים, שזהו המחיר הבלתי נמנע של הטלת אהבתנו על בני אדם אחרים".

ציר יסוד שלישי בהגותו של אורוול נוגע בעוד מתח בלתי פתור, הפעם בין השיפוט האסתטי לשיפוט המוסרי, והוא מתגלה בביקורת הספרות - פן פחות מוכר בכתיבתו, אך לא פחות פורה. היוצרים שריתקו את תשומת לבו היו בדיוק אלה שיצירתם מותחת עד לקצה את הפיצול בין העמדה המוסרית (הבעייתית) לבין העונג האסתטי. במסה ארוכה על ג'ונתן סוויפט, אורוול מנסח את השאלה בפשטות שאולי היתה מביכה חוקרי ספרות בימינו: "מה הקשר בין הסכמה עם דעותיו של סופר לבין הנאה מיצירותיו?" סוויפט הוא מקרה מבחן מובהק. הסאטיריקון הגדול של השפה האנגלית היה למעשה ריאקציונר שתיעב רפורמות וקדמה. מבין שלל תכונות האנוש שמותקפות ב"מסעי גוליבר", דומה שהסקרנות האינטלקטואלית, ואף עצם הדחף לשנות את תנאי הקיום האנושי, הם מהמושמצים ביותר.

אורוול מצביע על כך ששום אדם נאור בימינו אינו יכול לקבל השקפת עולם כזאת, ויחד עם זאת - אין לו ספק שסוויפט ("האנרכיסט השמרן", כלשונו) הוא מחבר גאוני, וגאונותו נעוצה בדיוק בפן הקיצוני-חולני הזה של אישיותו, שמתעקש לראות ברשעות ובפגמי האנוש את חזות הכל. משהו בתוכנו נענה למראה המעוותת שהוא מציב לפנינו, גם אם משהו אחר בו-בזמן מתקומם נגדה. אורוול תובע מאיתנו לתת כבוד שווה לשתי התגובות האלה.

במסה אחרת, על סלבדור דאלי, מניח אורוול את אצבעו בדיוק על הנקודה הכואבת הזאת, שבה המוסר והאסתטיקה מתנגשים: "תועבה היא בעיה שקשה מאוד לדון בה ביושר. בני אדם פוחדים מדי, או להיראות מזועזעים, או לא להיראות מזועזעים, מכדי שיהיו מסוגלים להגדיר את הקשר שבין אמנות ומוסר". ובכן, מהו הקשר הזה? אורוול נותן את התשובה היחידה האפשרית: "אנחנו צריכים להיות מסוגלים להחזיק בראשנו בו-זמנית את שתי העובדות שדאלי הוא רשם טוב ואדם דוחה". ואם חשבתם שבכך הוא מוציא את האמנות מחוץ לתחום השיפוט והפעולה המוסריים, הרי שעדיין לא עמדתם על סוג העקשנות האינטלקטואלית שכה ייחד את האיש הזה: "הדבר הראשון שאנו דורשים מקיר הוא שיעמוד. אם הוא עומד הריהו קיר טוב, ואת השאלה לאיזו מטרה הוא משמש אפשר להפריד מכך. ועדיין אפילו לקיר הטוב ביותר בעולם מגיע שיהרסו אותו אם הוא מקיף מחנה ריכוז".

הספר גדוש תובנות מעין אלה - פנינים של חשיבה חודרת, מורכבת ובו-בזמן נחרצת. מלבד זאת הוא כולל קלאסיקות כמו המסה מעוררת המחשבה "לירות בפיל", "תלייה" המצמרר, "למה אני כותב" המרגש ו"פוליטיקה והשפה האנגלית", וגם רשימות אקסצנטריות ומקסימות במיטב המסורת הבריטית, האחת על "כוס התה שלי" ואחרת בשם "מספר מחשבות על הקרפד המצוי" - מעין שיר הלל לעונג שבהתבוננות בטלה בטבע. ומעל לכל - הקול. אותו קול שאין לטעות בו, של ידיד ולא של מחנך, שמבקש להבין לפני שהוא שופט, שמתלבט אתך בגלוי, שמתעב את הזחיחות, שמודה בחולשותיו בהגינות ועדיין עומד בתוקף על הצורך לבחור, לנקוט עמדה מול העוול, לא לחדול מן המאבק המתמיד לראות את מה שמתחת לאף שלך.

ד"ר עידן לנדו מלמד במחלקה לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ