יונים מנחות יונים. אנשים מנחים אנשים אחרים

קל לקרוא את הרומן הגדול של וולפגנג קפן, "יונים בדשא", כמופת של פסימיזם, אבל מתוך הריסותיו צומחת אופטימיות מרגשת מאוד

דרור בורשטיין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דרור בורשטיין

יונים בדשא וולפגנג קפן. תירגם מגרמנית: גדי גולדברג
אחרית דבר: יעקב הסינג. הוצאת כרמל, 275 עמ', 79 שקלים

זהו אחד הספרים הגדולים שקראתי מעודי, נצר מפואר למסורת של רומנים עירוניים כמו "פטרבורג" של אנדרי ביילי, "ברלין, אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, "מנהטן טרנספר" של ג'ון דוס פסוס וכמובן "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, רומן שקפן הכיר בתרגום לגרמנית משנת 1927 והושפע ממנו (כדברי יעקב הסינג באחרית הדבר לתרגום העברי). זהו גם המשך של רומן העיר הגדולה של המאה ה-20 וגם הקצנה שלו, שהופכת אותו לסיכום ולמיצוי של הז'אנר הזה עד קצה גבול האפשר.

אפשר לתאר את המהלך של קפן ככתישה של הכבר-מפורר. כל אחד מהרומנים שנזכרו לעיל היה מחשבה על עיר כעל קיום כאוטי, מפורר, אקראי. זהו קיום שהמקום הטיפוסי בו הוא קרן הזווית ברחוב, מקום ש"חותך" אלפי גורלות מדי רגע ומדי יום. קיום שבו כל סמכות מספרת חותרת תחת עצמה בחשיפת אי-היכולת העקרונית שלה להכיל ריבוא התרחשויות ומרחבים, שהם גם עצומים בגודלם וגם נסתרים מן העין (בגלל חלוקות המשנה האינסופיות של העיר לסמטאות, לחדרים, למרתפים), ותמיד נתונים בהשתנות מהירה, מהירה יותר מקולו וממחשבתו של המחבר.

הרומן של קפן (שראה אור ב-1951) ממשיך את הנחות היסוד האלה אבל "מהדק את הבורג" עוד מעט בהתנגדות לאפשרות של מבט-על בעיר מטעם המספר, ובתחושה הכללית של חורבן ואובדן אצל הדמויות. אפשר לדמות את המספר ברומן הזה למי שמתרוצץ במבוך בעקבות דמויותיו. התחושה היא של הריסות מאחור והריסות מלפנים: מלחמת העולם השנייה זה עתה הסתיימה (השנה היא 1949 והמקום מינכן), מלחמת העולם הראשונה עוד קיימת בזיכרון החי של חלק מן הדמויות, וכבר מדברים על "מלחמת העולם השלישית" ש"תפרוץ עוד הקיץ" (עמ' 117). כבר ב"פטרבורג" (1913) היתה תחושת קטסטרופה דומה, אבל ברומן של ביילי היא התגלמה בדמות פצצה קטנה בקופסת סרדינים, פצצה תוצרת בית של ארגון אנרכיסטי קטן. אצל קפן הפצצה היא כבר הפצצות האטומיות שהחריבו ערים ביפאן והפצצות האוויר המסיביות על ערי אירופה. דמו את עוצמת הפצצה של ביילי עולה בחזקת מאה, ותקבלו את צורת הטקסט של קפן.

קשה (וכדאי) לקרוא את "יונים בדשא" דווקא בגלל שהוא מנסה להתבונן במציאות באופן "רגיל" ו"מציאותי"; מציאותי כמו התמונה שתעלה לנגד עיני כל מי שיביט בצומת אקראי בעיר גדולה כלשהי: תוך שניות ספורות יחלפו בו די דמויות וגורלות שיאכלסו רומן גדול: פגישה לאחר שנים של היעדרות, התאהבות, כייס שולח יד לארנק, מישהי נעצרת פתאום וחוזרת על עקביה, הסלולרי של מישהו מצלצל ועל הקו בשורה המגיעה מעבר לים, אוטובוס עוצר בחריקת בלמים ובתוכו 50 ילדים...

המבט הישיר במציאות העירונית, מבט שאינו מנסה לכפות עליה יותר מדי ארגון וסדר מטעם האמנות או השיקול הצרכני ("להקל על הקורא"), הוא מבט שלא יהיה קל לקרוא את ביטויו המילולי ברומן, מפני שהוא מבט שחייב, כדי לעמוד בכבוד במשימת הייצוג, לתפוס הרבה קווי עלילה בו-בזמן.

חוקר הספרות מיכאיל בחטין כתב שדוסטויבסקי היה מוכשר במיוחד לכך, לקלוט את המציאות כבו-זמניות ענקית, "לראות את הכל בקיום יחדיו ובפעילות גומלין" (תרגום: מרים בוסגנג). קפן עולה אף על דוסטויבסקי ביכולת הזאת, מכיוון שהמאפיין הבו-זמני של המציאות ההיסטורית והעירונית אצלו הוא דרמטי ומורכב הרבה יותר מאשר במאה ה-19. וכך, הרומן הזה מלא בקווי עלילה שחותכים זה את זה לאורך ולרוחב ובאלכסון.

סופר כושל, חייל שחור, זונה גרמנייה, סבל מזדקן, פסיכיאטר, מכור לתרופות מרץ, משורר מזדקן, ילדים, יהודים, כלב, טייס... מה שמופלא בספר הזה הוא שככל שהריבוי מתעצם, ועוד ועוד דמויות נוספות ונארגות אל הרומן, מתבררת גם הזיקה האנושית החזקה ביניהן. מה שהבאתי קודם כרשימה אקראית של דמויות יכול להיות מתואר בצורת משפט קוהרנטי, מכיוון שכולם קשורים לכולם. המשורר מחפש את הפסיכיאטר, שמטפל במכור לתרופות, שמתפרץ וחוטף את המיקרופון בהרצאה של הסופר המזדקן, שהסופר הכושל עוקב אחריו וכו'.

כפי שרמזתי קודם, קל לקרוא את הרומן הזה כמופת של פסימיזם, כ"רומן חורבה". אבל זו אינה התמונה כולה. גלילי שחר, ברשימה יפה על הספר ("הארץ", תרבות וספרות, 29.12) כתב כי "גיבוריו של קפן ניזונים מפירורים של עולם מיתולוגי. הם חיים בעולם שעזבו האלים". אני מציע קריאה שונה במקצת: העולם הוא אכן עולם של פירורים מיתולוגיים (הרומן גדוש אזכורים להומרוס; למשל, שמו של חייל אמריקאי שחור הוא אודיסאוס), אבל קיומם ממחיש לא את נטישת האלים אלא את קיומם המתמיד בתוך העולם, גם אם ב"תחפושת". העיר והפעולה של קפן מיתולוגיות לגמרי.

זו נקודה חשובה, מפני שלאט לאט מתברר עד כמה, מתוך ההריסות, צומחת ועולה אופטימיות אנושית מרגשת מאוד; האלים ובני האדם כאן אמנם מעומעמים מאוד, אבל עדיין משמרים זכר בלתי ניתן להריסה של אנושיותם או אלוהותם. הרומן לא סוגר את הדלת בפני אפשרות קיומם ביחד בעיר. נכון: לא נתפלא למצוא גם דמונים בעיר, כמו אדם שאצבעותיו מחוברות בעור כקרומי שחייה, איש-צפרדע שטני, הממתין לאשה-קרפדה שתיכנס אל מרתפו (עמ' 113), אבל יש ברומן, לקראת סופו, כמה רגעים של אנושיות ושל חסד שמביסים את השדים האלה, גם אם לרגע אחד.

למשל, כשפיליפ (הסופר הכושל) נזכר שהוא זוכר את "המלט" בעל-פה, לא כפרודיה, לא כציטוט הרוס, אלא בפשטות ובשלמות (עמ' 175); למשל, כשאשתו, אמיליה, מעניקה מתנה בלתי צפויה לאשה זרה (עמ' 188); למשל, כשמישהו מכפר באופן סמלי על חטאיו ממלחמת העולם הראשונה (עמ' 215); ולמשל ברגע שאולי הוא המסנוור ביותר ברומן, שלא אחשוף אותו (עמ' 216), רגע של תחיית מתים, אבל לא בבשר, אלא מכוח הטכנולוגיה.

הקיום האנושי מדומה ברומן ל"יונים בדשא" (עמ' 249), קיום אקראי וקצת תפל: מסתובבים אנה ואנה, מנקרים לפעמים, וכשמורגש איום פורחים לדשא אחר אם מספיקים. אבל בהרצאתו של אדווין, הסופר המכובד, מוצג גם צדו האחר של הדימוי: "הלוא כל יונה מכירה את השובך שלה, וכל ציפור היא בידי אלוהים". כצפוי, גם המשפט הזה מסונן דרך זווית פרודית בסיפור, אבל זה עדיין לא מעמעם את רושמו כאמירה רצינית. והיא רצינית דווקא מפני שקפן פורט אותה לפרוטות אנושיות. לא אלוהים הוא המנחה את הציפורים האנושיות ברומן הזה אל השובכים שלהן, אלא אנשים. יונים מנחות יונים. אנשים מנחים אנשים אחרים.

ברגעים נדירים ברומן אנו קוראים: "פיליפ הוביל את קיי אל מחוץ לאולם" (עמ' 254), "בוא, אמרה סוזאנה (לאודיסאוס), היא מכירה דרך מילוט" (עמ' 251), או לקראת הסוף: "שנקנבך הידס אל ביתו, נים ולא נים, שעון על זרועו של (הרופא) בבהובדה". ברגעים כאלה מתמזגים להרף עין חוטי העלילה הנפרדים והכאוטיים לחוט אחד העשוי משניים, מארג זעיר של שתי דמויות, שני חוטים דקים המתלפפים לאחד, שתי תודעות המחליטות לתמוך זו בזו ובכך מפקיעות עצמן מן החוק השרירותי של הרומן, של המלחמה ושל העיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ