הסיפור עוד לא סופר

בשנים האחרונות הולך וגובר מספרם של ספרי הזיכרונות שכותבים ניצולי השואה; הם יוצאים בהוצאות ממוסדות, אבל גם בהוצאה אישית או משפחתית, כתובים בעברית וביידיש ובשפות אחרות. מדוע דווקא עכשיו, 60 שנה לאחר המלחמה, שבים הניצולים אל זיכרונותיהם ומעלים אותם על הכתב? ומה הם יכולים לכתוב כעת שאי אפשר היה לפני שנים? לקראת יום השואה הבינ"ל

דינה פורת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דינה פורת

בשנה האחרונה הגיע מספרם של ספרי הזיכרונות של ניצולי שואה שנכתבו ופורסמו בישראל ליותר מ-5,000; אם נכונה ההערכה הרווחת, שמאז סיום המלחמה עד שנת 1998 נכתבו כ-3,000 ספרי זיכרונות שכאלה, פירושו של דבר שקצב הכתיבה והפרסום הולך וגובר דווקא בשנים האחרונות. אבל מדוע דווקא עכשיו, 60 שנה לאחר המלחמה, שבים הניצולים אל זיכרונותיהם ממנה? מה גורם להם להעלות כעת את הזיכרונות האלה על הכתב? ומהי חשיבותם ההיסטורית והאנושית של החיבורים האוטוביוגרפיים הללו?

ריבוי ספרי הזיכרונות של הניצולים מתבטא גם במספר הרב של ההוצאות לאור שלוקחות חלק בפרסומם; רבים מן הספרים רואים אור בחסות או בתמיכת ההוצאה לאור של "יד ושם" (לדברי ד"ר בלה גוטרמן, מנהלת ההוצאה, ייתכן שמספר ספרי הזיכרונות אף גדול הרבה יותר מ-5,000), כמו גם בהוצאת "מורשת" ו"בית לוחמי הגטאות".

אבל באחרונה עוסקים בפרסום ספרי הזיכרונות גם הוצאות אחרות וגופים פרטיים: חברות וכותבים מקצועיים המסייעים לניצולים להעלות את סיפוריהם על הכתב (חברת "עמיגור", למשל, הדפיסה בשנה שעברה את זיכרונותיהם של אלף מדייריה, יוצאי חבר העמים). ספרים רבים יותר ויותר יוצאים בהוצאה אישית או משפחתית, מכיוון שהמו"לים מתקשים לעמוד בביקוש, מכיוון שחלק מהספרים כתובים במקורם ביידיש או בשפות אחרות, ואולי גם מפני שהם תוהים מהו היקפו של קהל הקוראים לסוג כתיבה זה. גם כתיבה קבוצתית של זיכרונות, הנעשית כדי להנציח את המקום והקבוצה לא פחות מאשר את הסיפור האישי, נעשתה רווחת בשנים האחרונות, ודוגמה לכך הוא הספר "שרידי זקסנהאוזן מספרים" (אברהם לנצמן, 2005) או האנתולוגיה "פרטיזנים מספרים" (הוצאת משרד הביטחון, 2006).

ולא רק בישראל, גם בעולם המערבי שבו התפזרו כ-180 אלף ניצולים, מתפרסמים בשנים האחרונות ספרי זיכרונות רבים: במלבורן שבאוסטרליה, למשל, קהילה שבה שיעור הניצולים גבוה במיוחד, יוזמת הספרייה היהודית הוצאה לאור של עשרות ספרי זיכרונות ואנתולוגיות מדי שנה, ואפילו סדנאות לכתיבה אוטוביוגרפית; בבואנוס איירס פועל ארגון "ממוריה" (זיכרון); באוניברסיטת קונסטנץ שבגרמניה יצאו לאור עשרות ספרי זיכרונות (כולם בכריכה שחורה ועליה מגן דוד צהוב שמתוכו עולה המלה "שואה"); ויש עוד יוזמות רבות, למשל בצרפת ובארה"ב, שם פועלת קרן על שמו של אלי ויזל, בניהולם של יוצאי ברגן בלזן - ובסך הכל כמה מאות ספרים רואים אור מדי שנה.

גל הכתיבה הנוכחי נובע מכמה סיבות. רוב הניצולים היו בזמן המלחמה בני 15 עד 45, שכן הצעירים מאוד והקשישים נרצחו ראשונים או שלא שרדו בתנאים הקשים. כאשר הגיעו לישראל השקיעו את כוחותיהם בשיקום חייהם, ולא נמצא להם הכוח להביט אחורה, ובוודאי שלא לכתוב סיכום.

הסופר אהרן אפלפלד, בספרו "מסות בגוף ראשון" (הספרייה הציונית, 1979), עוסק ברובו בשאלת שתיקתם של רוב הניצולים עם בואם לישראל: לאו דווקא מפני שהוותיקים לא רצו לשמוע או שלא היו להם את הכלים להבין, אלא מפני שכל דיבור החיה את הזוועות שחוו, ומפני שהרגישו ששום תיאור לא יכול להבהיר או להעביר לשומעים את מה שאירע להם. ולא רק בישראל שתקו הניצולים, כפי שכתב פליקס זנדמן (בספרו "דרכי מווישיי לווישיי", 1997): גם בצרפת ובארה"ב שתקו.

כך קרה שראשוני הכותבים, כבר בסוף שנות ה-40 ובשנות ה-50, היו בעיקר לוחמי גטאות ופרטיזנים, וספריהם יצאו לאור בהוצאות של תנועותיהם, שהיו צמאות לסיפוריהם וגאות בהם (למשל ספרה של רוז'קה קורצ'אק, "להבות באפר", 1946). אחרי משפט אייכמן הגיע גל נוסף של ספרי זיכרונות, כי העדויות המגוונות שנשמעו בו פתחו צוהר לעולמם של כלל הניצולים. גל זה היה עדיין מצומצם בהיקפו, והבא אחריו הגיע אחרי מלחמת יום הכיפורים, גם בגלל האווירה הקשה שליוותה אותה וגם בגלל שהמבוגרים מבין הניצולים היו כבר בשנות ה-70 לחייהם.

מאמצע שנות ה-70 גדל מספר הספרים בהדרגה: כאשר אדם יוצא לגמלאות, ומאחוריו הקמת משפחה ושנות עבודה ותרומה, יש לו זמן ויכולת נפשית להתמודד עם עברו. משנות ה-80, כשהחל לימוד מסודר של השואה בבתי הספר ועם תחילת המסעות לפולין, החלו בני הדור השני והשלישי, בנים ונכדים, לדרוש שהסיפור המשפחתי ייכתב. עם השנים החולפות גם גוברת בקרב הניצולים הקשישים תחושת הזמן האוזל, ועמה החשש שסיפורם לא יישמע בטרם יילכו לעולמם. לעומת זאת, מי שהגיעו ארצה צעירים, כותבים רק עכשיו, כמו הרב ישראל מאיר לאו ("אל תשלח ידך אל הנער", ידיעות אחרונות, 2005). חלק מהספרים האלה מיועד לבני הנוער, שבגילם היו הכותבים בזמן השואה (למשל הסדרה ע"ש יאנוש קורצ'אק של "יד ושם" או תריסר ספריה של אירית ר. קופר, על נוער ניצול המגיע לישראל ומערים קשיים על קולטיו). תהליכים מקבילים התרחשו גם בחו"ל.

השנים שעברו הביאו גם לשינוי הדרגתי בחברה הישראלית; להתייחסות הטקסית והממלכתית ל"ששת מיליונים", מספר בלתי נתפס, היתוספה בשלב שני התייחסות לקהילות ולצורך להנציחן, ואחר כך, בשלב השלישי, חדרה גם ההכרה ש"לכל איש יש שם", כלומר שלכל אחד סיפור משלו, ומפתיע להיווכח בכל פעם מחדש שלכל אחד ואחת היתה סאגה אחרת, שכל ספר זיכרונות הוא עולם מלא.

ולא רק בישראל חל שינוי כזה; התרבות המקומית היא חלק מתרבות המערב, שאחרי מלחמת העולם השנייה החליפה בהדרגה את האידיאולוגיות הקולקטיביות והמנהיגים הנפילים באנטי-גיבור, ביחיד, בקבוצת המיעוט הקטנה. בתוך התהליך הזה נוצר מקום לכל סיפור, גם אם אין בו עלילת גבורה (אף שגם עלילות כאלה המשיכו להתפרסם). לתהליך זה חברה גם הפתיחות של העשורים האחרונים, המאפשרת כתיבה של זיכרונות שקודם לכן הודחקו, כמו פגיעה מינית או אפילו מעשים שהידרדרו אליהם הכותבים עצמם או הקרובים להם.

*

כתיבת ספר זיכרונות היא סוג של הקמת אנדרטה, מעין מצבה לנספים. גם זו סיבה מרכזית לכתיבה הגוברת, שהרי אין מלבד הניצולים מי שזוכר את קורות משפחתם, ובכתיבה יש משום פירעון החוב כלפי המתים. העמדת האנדרטה גם מקהה מעט את רגשי האשמה הכבדים, שהם מוטיב קבוע בספרי הניצולים, שהרי נותרו בחיים לבדם במקרה, ולמה בעצם דווקא הם אף שאין להם ספק שמשפחתם וחבריהם לתנועה ואנשי קהילתם היו ראויים לכך יותר.

מן הספרים עולה בבהירות שמקריות וצירופי מקרים הם שהצילו נפשות ולא מעשים כאלה ואחרים שעשה אדם בנסיבות שלא היתה לו שום שליטה עליהן, ובוודאי לא תכונותיו: משאית שאספה אסירים מצד זה של המחנה כשהיית דווקא בשני, גלויה עם מוטיבים נוצריים שנותרה במקרה בארנק, או מנתח באושוויץ שנאלץ להפסיק ניתוח עיקור בגלל הפצצה של בעלות הברית.

רגש האשמה מתעמעם מעט גם משום שבכתיבה במבט לאחור יש תחושת סיפוק וניצחון על הרודפים: הנה הוקמה משפחה חדשה וילדים נולדים ונקראים על שם המתים, והנה נוצרו בישראל קהילה וישיבה וקיבוץ ומדינה, ומכאן שבכל זאת לא לשווא נותרת בחיים (וראו למשל "החיים הם מתנה", חניתה רודני, 2003; או דוד קליימן, "משואה לעשייה", 2006).

וישנה גם הכחשת השואה, שמוציאה ניצולים מכליהם. הם ערים לכך שאת המאורעות שעברו עדיין קשה לתפוס וקשה להסביר - "האמנם היה היה מה שהיה?", תהה אבא קובנר - אך ההכחשה הפכה מניע נוסף המדרבן לכתיבה. תחושתם של הניצולים היא שהם וספריהם עומדים בפרץ מולה ומול השיכחה. כתיבתם היא לפיכך בגדר שליחות לאומית ואנושית, משום שחוו תקופה חסרת תקדים שבה "התהפך העולם", וחובתם לכתוב עליה (שמותיהם של רבים מהספרים מעידים על תחושה זו, והם מזכירים "שמש שכבתה" או "שמיים שהתרוקנו", ולעומתם שמות אחרים מצהירים על "בחירה בחיים", "העזה לחיות" ועוד).

*

מה ערכם של מאות ואלפי ספרי הזיכרונות הנכתבים בידי אנשים ונשים בני 70 ו-80 על אירועים שאירעו לפני יותר מ-60 שנה, גם אם היו אלה אירועים יוצאי דופן שנחרטו בזיכרון? הרי לכל אחד מהספרים האלה מטרה משלו: אחד רוצה להוכיח שאלוהים היה חי וקיים גם בשואה, ואחרת שחברי תנועתה הם שעמדו בראש המחתרת; אלה היו קרובים למועצת היהודים ולכן יגנו עליה בספרם, ואחרים יאשימו גם ללא הוכחות חותכות כדי לחבוש פצע נושן שלא הגליד.

מה שראו וחוו הכותבים מאז המלחמה כבר חילחל לתוך הזיכרון ושיפץ אותו או מחק ממנו; דעות והלכי רוח בחברה הישראלית, גם אם השתנו, השפיעו על הכתיבה, שהרי אדם רוצה להיות חלק מסביבתו וגם להשאיר לבניו ולנכדיו מסמך אנושי שלא יתביישו בו. ויש ספרים שזכו למהדורה שנייה, שבה תוקנו או נוספו היבטים שמטעמים ציבוריים או אידיאולוגיים לא נכללו במהדורה הראשונה.

רוב הכותבים את סיפורם שלהם, ערים לכך שהתבוננו בנעשה רק "מבעד לחלון ביתם", כשמו של אחד מספרי הזיכרון הראשונים (שכתבה שרה זלוור-אורבך בשנת 1964), אך יש המוסיפים וכותבים גם על כלל העיר או העיירה, המחנה, הגטו או על השואה בכלל. לעתים, רחוקות אמנם, ניצולים גם מגזימים בסיפוריהם (במעשי התנגדות, בריחה או הצלת ילדים, בעיקר), ולעתים נדירות ממש אף מתגלה ספר זיכרונות שכותבו בדה אותו כולו מלבו, כמו ספרו של השווייצי ברונו גרוסיאן, שניכס לעצמו את השם היהודי בנימין וילקומירסקי וזכה להצלחה גורפת, לתרגומים ולפרסים, בזכות ספר "זיכרונותיו" כילד ממאידנק, עד שנחשפה תרמיתו.

ישנם היבטים שנויים במחלוקת, שרובם המכריע של ספרי הזיכרונות אינו עוסק בהם ואינו תורם להבהרתם: הגרמנים, כעם וכיחידים, אינם זוכים לתיאור ולהתייחסות אלא במידה מועטה בספרים הללו, כאילו היו מעין "דאוס אקס מכינה", כוח סתום וחיצוני כל כך לכל מסגרת אנושית, עד שאין אפשרות לדון בו, נתון קבוע שאכזריותו חסרת הפשר אינה משתנה. לרוב, שמו של הגרמני אינו ידוע, ואת פניו ראו רק מרחוק, תחת כובעו.

לעומת זאת, מוקדש בספרי הזיכרונות מקום רב לחשבון היהודי הפנימי ולמחלוקות בתוך הקהילות והגטאות, כאילו ברור לכותבים שזהו הנושא העיקרי. גם האופן שבו התקבלו הניצולים בישראל איננו זוכה כמעט לתיאור: רוב הספרים נגמרים בשמחה ובהקלה שחשים העומדים על סיפון האונייה כאשר הם רואים את אורותיה של חיפה, והם מזילים דמעה או שרים את "התקווה", ולכל היותר בעוד עמוד או שניים על המפגש בין שני העולמות שפער עצום ביניהם, ה"שם" ו"הכאן". ואולם אין בסיום קצר זה תרומה ממשית לבירור שאלת קבלתם האמיתית של הניצולים.

יש חוקרים הסבורים כי המגרעות שנמנו לעיל אינן מאפשרות הסתמכות על ספרי הזיכרונות, בוודאי שלא בכל הנוגע לתאריכים, לשמות או לסדר האירועים. מצד שני, ברור כי עיירות שלמות נמחקו וכי קבוצות נעלמו ביערות או במחבוא, וכי אין איש שיכול להעיד עליהן פרט לניצול היחיד שנותר. ברור גם כי הספרים מוסרים את האווירה, את סערת הרגשות ואת היחסים האנושיים, באופן ששום מסמך כתוב לא יעביר.

לסיכום, אף שמרבית עמודיהם של ספרי הזיכרונות מוקדשים לאירוע שכולו סבל וחורבן (למעט הפתיחה הנוסטלגית המתרפקת על בית ההורים ועל הילדות והנעורים שנקטעו), מעבירים הספרים הללו תחושה של כוח ותקווה, של חיים שהתחדשו למרות הכל, של אנשים שרובם השתקמו והם מתפקדים ביום, למרות הסיוטים הפוקדים אותם בלילה. ולקורא לא נותר אלא להוריד את כובעו לפניהם, בהערכה עמוקה.

פרופ' דינה פורת היא ראש בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ