מדוע מוות אלים גורם לאנשים להיות רעבים?

"המגדלור", הרומן האחרון של סופרת הבלשים הוותיקה פ. ד. ג'יימס, אינו מספיק מפתיע, אבל הקוראים בו יוכלו להשתעשע מפירוט נוקדני של סדר הכנת הארוחות ומתודעת המעמדות הבריטית האקסצנטרית

יוכי שלח
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוכי שלח

המגדלור פ. ד. ג'יימס. מאנגלית: נעה בן-פורת. הוצאת אריה ניר, 367 עמ', 89 שקלים

ההנאה המזומנת לנו מקריאת רומן בלשי מתחילה עוד לפני העמוד הראשון: ההנאה מעצם הפגישה הקרובה עם תבנית מוכרת. עוד לפני שקרא מלה כתובה אחת, כבר רוגשת אצל הקורא מערכת שלמה של ציפיות: גופה מוטלת, רוצח נעלם, שפע של חשודים וחשדות - ובלש אחד. והדבר המהנה באמת הוא הפער בין הציפיות לבין הדרך שבה הן ממומשות בפועל, בכל רומן ורומן.

התבנית שעליה מבוסס הרומן "המגדלור", מאת הסופרת הבריטית הוותיקה פ. ד. ג'יימס, היא תבנית "האי הבודד", שאותה היא טורחת לתאר במפורש בספר עצמו, למקרה שמישהו החמיץ: "קהילה קטנה וסגורה, שום אפשרות גישה מבחוץ, מעט חשודים אפשריים שמספרם הצטמצם..." (עמ' 295). את הדפוס המוכר זה הביאה אגתה כריסטי למיצוי גאוני בספרה "עשרה כושים קטנים" (And Then There Were None), שבו זימנה לאי בודד עשרה אנשים, עשרה קורבנות פוטנציאליים לרצח אך גם עשרה חשודים ברצח, ואחר כך קטלה אותם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מלבד הקורא הנבוך. בכך עשתה כריסטי שימוש קיצוני ומבריק בתבנית "האי הבודד" ומילאה עד תום את ציפיות הקורא, אך באותה מידה גם תיעתעה בו: היא סיפקה לקורא את כל פרטי המידע האפשריים ואיפשרה לו לשחק בתפקיד הבלש, רק כדי להוכיח לו בסופו של דבר את עליונותה של המחברת שתחבולותיה עולות על דמיונו של כל קורא, פרוע ויצירתי ככל שיהיה.

למרבה הצער, ספרה של ג'יימס אינו מגיע לשיאים כאלה. בפרולוג ל"המגדלור" מניחה ג'יימס את הגופה לפתחו של תת-ניצב אדם דלגליש, הבלש המפורסם שלה, ומוסיפה לה רקע מעורפל ובלתי משכנע בעליל, עם ניחוח פוליטי לא ברור. הקורא מתייצב מיד לצד הבלש, ואולי מאחורי כתפו דווקא. אלא שמכאן ואילך נמשך הרומן בנתיב ידוע ומוכר עד זרא: כמו במסדר זיהוי מוצגות הדמויות בזו אחר זו, כשכל אחת מהן חשודה הן כקורבן אפשרי והן כרוצח פוטנציאלי. אחר כך מתחילה הדרך לפתרון התעלומה, כשבכל פעם נוספים מידע חדש וחשדות חדשים, והתבנית מופעלת ביעילות משמימה למדי.

דמותו של דלגליש, על נטייתו לשירה ואהבתו המיוסרת שלא לצורך לאשה שנשארה ביבשת, משורטטת בקווים קלושים ומעוררת לכל היותר געגועים עזים לאדם דלגליש הטלוויזיוני, בכיכובו של רוי מרסדן. העולם הבדוי ברומן זה תפור בתפרים גסים למדי לאורך התבנית המוכרת, עד שהקורא אינו מתקשה כלל וכלל להניח את הספר מידיו, ובכך מפר את החוזה הבלתי כתוב שיש לו עם הרומן הבלשי. רק בשליש האחרון של הספר מצליחה ג'יימס לשכנע יותר, והדמויות קמות לתחייה יחד עם רשת צפופה של אירועים מן העבר ומערכות יחסים עכורות.

האי הבודד הוא גם ההשתקפות המוקטנת של בריטניה, ואם נרצה, אז גם ההשתקפות הלא-מפתיעה של שמרנותה של ג'יימס עצמה. בעיניים ישראליות, משעשע לראות עד כמה תודעת המעמדות הבריטית המפותחת והאקסצנטרית עדיין חיה ובועטת: זהו עולם שבו גם סופר מוערך ומחונן לא יכול להיפטר מתווית "בנו של הסיראי" (איש הסירות), לא בעיני האחרים ולא בעיני עצמו; שבו יש עדיין "סוכנת בית" המתמחה ברקמה של "פרוכות מזבח ושל גלימות כהונה ורדידי כהונה" (241); עולם שבו הצעירה היחידה, בת 18, מתוארת כנערה אינפנטילית למדי ובעייתית, שיש להשגיח עליה בשבע עיניים שמא תפר את כללי האי הנוקשים.

שעשוע נוסף יכול הקורא למצוא בפירוט הנוקדני של סדר הכנת הארוחות על האי והגשתן לאורחים. סדר זה משמש אחר כך לקביעה מדויקת של שעת הרצח, וכך מתערבבים זה בזה המוות והמזון, כפי שמציינת אחת הדמויות: "מדוע מוות אלים גורם לאנשים להיות רעבים? (...) כריכים אינם מספקים את הצורך הזה. מה יש בתרמוסים? מרק, אני מניחה" (עמ' 98).

האי קומב, שבו מתרחשת עלילת הרומן, משמש מקום מקלט לאורחיו ולתושביו מפני המציאות המאיימת שבחוץ, אך מובן מאליו שהם מגלים שזוהי אשליה ושאין מפלט כזה. המגדלור, שהוא זירת הרצח, אינו אלא תזכורת מזדקרת לחטא ועונשו: זה של העבר וזה של ההווה. ג'יימס מודעת, כמובן, לקשר הבלתי נמנע בין הכותרת שבחרה לרומן שלה לבין "אל המגדלור" של וירג'יניה וולף (עמ' 133), ולמעשה עונה בדרכה שלה, באמצעות עלילת המתח, לשאלה שנותרת ללא תשובה ב"אל המגדלור" של וולף: "האין שום מקום מבטחים? האין דרך ללמוד בעל פה את מנהגי העולם? האין מורה דרך, האין מקלט, אלא כל הדברים הם מעשי נסים וזינוק מראש מגדל אל חלל האוויר?".

החלקים המעניינים יותר ברומן הם אלה שבהם מתייחסת ג'יימס, ישירות או בעקיפין, לדרכי הכתיבה הספרותית. כך, למשל, מתברר לדלגליש כי קשריו האנושיים של הסופר הידוע המתארח באי הם קשרים של ניצול: "הו כן, מר דלגליש. ככה הוא עבד, ככה הוא חי. הוא התבונן באנשים אחרים והשתמש בהם. אם רצה לראות מישהו מידרדר לגיהנום הפרטי שלו, הוא עשה הכל כדי שזה יקרה. הכל נכנס לספרים שלו. וכשלא הצליח למצוא מישהו לערוך עליו ניסויים, הוא היה מסוגל לערוך אותם על עצמו" (עמ' 244).

אמנם חלקים אלה אינם מצטרפים לכלל תובנה ארס-פואטית כוללת ומעמיקה, אבל אפשר לצרף אותם לכללים לכתיבת רומן, כפי שמנסחת אותם ג'יימס באתר האינטרנט הרשמי שלה, תחת הכותרת "שיעורים לכתיבת רומן מיסתורין": 1. "למד את המציאות" 2. "צור דמויות משכנעות" 3. "תחקיר, תחקיר, תחקיר". אין פלא, לכן, שדלגליש מעדיף להישאר בתחום הבטוח של השירה.

ספרה של יוכי שלח, "אחד בספטמבר", ראה אור בהוצאת "עברית"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ