אילו היה אפשר לסמוך על מערכת אכיפת החוק

מי שחושב שספרות הבלשים נועדה רק לבדר ולמתוח, כדאי שיקרא את "האשה בלבן" (1860), ספרו המרתק של ממציא הרומן הבלשי, וילקי קולינס, שמזכיר מדוע בעצם הופיע "הבלש הפרטי" בספרות: כדי להצביע על מחדלי המשטרה ומערכת המשפט ולעשות צדק. יוכי שלח על תרגום לרומן קלאסי, אבל אקטואלי מתמיד

יוכי שלח
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוכי שלח

האשה בלבן וילקי קולינס. תירגמה מאנגלית: צילה אלעזר הוצאת אחוזת בית, 672 עמ', 94 שקלים

"זהו סיפור על מה שסבלנותה של אשה יכולה לשאת ועל מה שנחישותו של גבר יכולה להשיג. אילו היה אפשר לסמוך על מערכת המשפט שתרד לעומקה של כל פרשה חשודה ושתנהל כל הליך של חקירה בסיוע מצומצם בלבד של שמן הזהב והשפעותיו המרככות, ייתכן שהאירועים הממלאים דפים אלה היו מגיעים לבית המשפט וזוכים למידה ראויה של תשומת לב הציבור".

אם חשבנו שתפקידו של רומן בלשי הוא לבדר ולרתק את הקורא בשעת הטיסה (או הנסיעה בכרכרה) רק כדי שיוכל להשליך אותו בסופה, הרי שבא התרגום ל"האשה בלבן", ספרו החשוב של הסופר הבריטי וילקי קולינס (1824-1889), ממציאו של הרומן הבלשי, ומעמידנו על טעותנו.

"האשה בלבן" הוא אמנם רומן מבדר ומרתק, אבל כבר בפתיחה מציג הרטרייט, הבלש החוקר ובנה הנאמן של התקופה הוויקטוריאנית, את המניע העיקרי למעשה הבילוש: הוא האלטרנטיבה היחידה למי שמערכת הצדק אינה עושה עמו צדק. הבלש, בעצם, הופיע כדי לתקן את מחדלי מערכת אכיפת החוק (המשטרה ומערכת המשפט). כך מציג קולינס לראשונה במסגרת של רומן את דמותו של הבלש הפרטי, הלא הוא "העין הפרטית" (Private Eye) שבא להחליף את "העין הציבורית" הכושלת, ופועל לבדו, כמעט כנגד כל הסיכויים, כדי להושיע את לקוחותיו ואת העולם ולהחזיר על כנו את הסדר. כפי שמציין אמנון ז'קונט במבוא מאיר העיניים שלו לספר: עליו לפזר את הערפל מעל מערכת של עובדות, ומעמדו בעולם החילוני-רציונלי הוא של מילוי מקום זמני של המושיע.

קולינס - בן חסותו של צ'ארלס דיקנס, רעו ושותפו לכתיבה ולימים גם מתחרהו - נחשב אמנם לסופר שייסד את הרומן הבלשי, אך אצלו ה"ז'אנר" איננו רק "צורה", אלא הוא עמדה אידיאולוגית: החקירה והבילוש הם הדרך להגיע אל העובדות, המצטרפות לאמת ברורה. המשימה המוטלת על כתפיו דומה לזו של המדען: לחקור את המציאות שבתוכה הוא פועל וחי כדי לתקן אותה.

הרומן, שפורסם כרומן בהמשכים בשנים 1859-1860, בכתב-עת שדיקנס היה בעליו, בנוי כדי להגביר את המתח: לא זו בלבד שהקוראים נאלצו לכסוס ציפורניים משבוע לשבוע במשך 40 שבועות עד לסיום הרומן, אלא שהיה עליהם לקרוא שורה של עדויות כתובות בידי דמויות מתחלפות, כאשר כל עדות עשויה כסיפור בפני עצמו המסתיים בנקודת מפנה של העלילה הכללית. מבנה מצטבר זה שירת גם את התפיסה הריאליסטית והרציונלית, מאחר שהוא חיקה בנאמנות את סדר העדויות שנאספו בידי הרטרייט, הבלש החוקר, שעדותו פותחת את הספר בהצגת התעלומה ומסיימת אותו עם פתרונה.

והקוראים אהבו זאת. עובדה היא שפרסום זה הגביר את מכירות כתב-העת, וכשפורסם לבסוף הספר כולו הוא שבר את כל שיאי המכירות, גם את אלה של דיקנס, שזה עתה סיים את פרסום ספרו (בהמשכים כמובן), "בין שתי ערים".

חייו הפרטיים של קולינס היו סוערים לא פחות מחייהן של דמויותיו. את חייו המקצועיים החל כצייר נוף, אחר כך כסוחר ועורך-דין ורק לבסוף נהפך לסופר מצליח שהאפיל על הצלחתו של דיקנס. הוא לא נישא מעולם, אך עובדה זו לא הפריעה לו לחיות ללא נישואים עם אלמנה ובתה, ואחר כך לעשות שלושה ילדים עם אשה אחרת. אין פלא לכן שהרומנים שלו השתייכו לזרם הקרוי "הרומן הסנסציוני". הוא ידע דבר או שניים על סנסציות.

אבל אם נחזור לפתיחת הרומן, יש לשים לב גם למשפט הראשון, שמסתיר בחובו מניע חשוב לא פחות למעשה הבילוש של הרטרייט. אין מדובר רק בתבנית היחסים הוויקטוריאנית המוכרת - סבלנותה הפסיבית של האשה-הקורבן לעומת נחישותו האקטיבית של הבלש-המושיע - אלא דווקא בהצבעה על הבעייתיות שבה.

הרטרייט, מורה צעיר לציור, מקבל על עצמו ללמד ציור את לורה ומריאן, שתי עלמות אריסטוקרטיות. בדרכו אליהן הוא פוגש אשה מסתורית הלבושה לבן. זוהי אן, שמאוחר יותר מתברר לו שהיא דומה דמיון מפתיע ללורה וקשורה בדרכים מסתוריות לשתי האחיות, שאף הן, כמוה, נרדפות על ידי גורמים רבי עוצמה. הרטרייט, המתאהב בלורה אך מגלה שהיא מאורסת לאחר, יוצא למשימת הבילוש כדי לגאול את שלוש הנשים ממצוקתן. זוהי גאולה באמצעות השכל וההיגיון: הוא אוסף בדקדקנות עדויות בכתב מכל הדמויות הרלבנטיות ובונה "תיק הוכחות" הפותר את החידות, ממלא את פערי המידע ועונה על כל השאלות הפתוחות - תפקיד השמור לבלש, כלומר לגבר.

אבל, האם אמנם נחוש הרטרייט רק לגלות את האמת? ובכן, לא פחות מכך הוא נחוש להסתיר את יריבתה: התשוקה. שכן, בין שתי אלה, האמת והתשוקה, השכל והיצר, קיימת סתירה בסיסית: האמת באה להחזיר את הסדר החברתי, ואילו התשוקה פורעת אותו. במהלך מבריק ממיר לכן הבלש הוויקטוריאני את תשוקתו האסורה במנגנון בילוש מסובך. הוא הופך את היצר האסור לשורה של פעולות רציונליות ומוסריות - לפעולת הבילוש.

בכך הוא מביית לכאורה את היצר והופך אותו מאלמנט שעלול לפרוע את הסדר החברתי לאלמנט מארגן ומסדר. אפשר אפילו לומר למנגנון אסתטי, ממש כפי שהאמן שבו (הרטרייט, כמו יוצרו קולינס, הוא צייר נוף, ושניהם כותבים) מארגן את הטבע הייצרי באמצעים אסתטיים.

שלוש הנשים נכנסות בבת אחת לחייו של הרטרייט: אן, מושא סקרנותו; לורה, מושא התאהבותו; ומריאן, מושא תשוקתו. עם שתי הראשונות הוא מתמודד בהצלחה בעזרת שכלו וכישרונותיו הבלשיים: אן, האשה בלבן, נושאת את הסוד שגילויו יביא לפתרון התעלומה שהיא עצמה מגלמת: זו המתקיימת בתוך הספק, בתנודה שבין ההיגיון לבין השיגעון. זו הפורחת ברווח שבין המיסטיקה למדע - אחותה הלא-חוקית של האמת המוכחת.

אן - ספק מלאך ספק רוח רפאים, ספק חולת-רוח ספק שפויה, ובת למעמד לא ברור - איננה בת אצילים אך גם איננה משתייכת לפשוטי העם. בגדיה הלבנים מסמנים אותה כטהורה, או מטורפת, או מתחזה. אמה יולדתה נפטרת ממנה בלי רגשי אשם, אבל זרים מרותקים אליה ונשבעים לפענח אותה. היא מערערת את הסדר החברתי שלא באשמתה ואף משלמת על כך מחיר כבד. לאחר פיתולי עלילה רבים וסבוכים מצליח הרטרייט לגלות את הסוד ולפתור את התעלומה ומשיב את הסדר החברתי אל כנו.

לורה היפה, הענוגה והתמימה, שנפשה מתערערת בקלות בגלל הנסיבות החיצוניות שאינן בשליטתה, היא ייצוגה של הנשיות האידיאלית של תקופתה. הרטרייט מתאהב בה התאהבות אצילית וחש מחויבות להגן עליה ועל כבודה. זוהי התאהבות ויקטוריאנית שאין בה תשוקה ייצרית, ולכן הוא מרשה לעצמו לספר עליה בגלוי. בתור בלש הוא מתייחס ללורה כאל "הלקוחה" שלו (הוא אינו גובה ממנה עדות - קולה לא נשמע בנפרד). כמספר הוא יתאר את פניה ואת בגדיה, אך לא את גופה. גם כאן הוא מתגבר על המכשולים הרבים העומדים בדרכם באמצעות פעולת הבילוש.

הדמות שנותרת בלתי פתורה באמת היא מריאן, שאותה הוא מתאר בפרוטרוט כבעלת גוף נשי מושלם וחושני: "משרק נחו עליה עיני, נדהמתי מיופיו הנדיר של מבנה גופה ומהחן הטבעי בתכלית של יציבותה. גזרתה היתה גבוהה, אך לא גבוהה מדי; נאה ומפותחת היטב, אך לא שמנה (...) מותניה לא היו אלא שלמות בעיניו של גבר (...) וניכר בהם, למרבה העונג, ששום מחוך לא פגם בצורתם" (עמ' 54). אך אבוי, מעל לגוף הנשי הזה נישא ראש חושב, כלומר גברי ולכן כעור. אולם בין השיטין ושלא ביניהם אין קושי להבחין שדווקא מריאן, הדמות האנדרוגנית המצרפת נשיות וגבריות, היא מושא תשוקתו האמיתי, זו שיש להסתיר משום שהיא פורעת את הסדר: היא פועלת באורח עצמאי, היא משמיעה את קולה (עדותה המפורטת מובאת ככתבה וכלשונה), היא חושבת, ובכל זאת היא נשית. אין פלא לכן שגם הרוזן פוסקו (המגלם את הרוע המוחלט והמסוכן, זה המשלב היגיון צרוף והתמסרות מוחלטת ליצר - בניגוד לרוע "סתם", המתבסס על יצרים בלבד, כמו זה של סר פרסיוול, הנידון להשמיד את עצמו) נמשך אליה עד כלות: כניעתו הרגעית של פוסקו למשיכתו למריאן היא המביאה עליו את סופו.

מכל מקום, הפתרון שנמצא לתשוקתו הבלתי-אפשרית של הרטרייט הוא כפול-פנים: מריאן משמשת עזר כנגדו בעבודת הבילוש ובכך משלימה את דמות הבלש, אך לא את דמות הגבר: היא לא תינשא לעולם. היא הסוד האמיתי, זה שנשאר לאחר שהתעלומה נפתרת. ואכן, שמה נותר, בלתי מתפוגג, בסוף הרומן, כדברי הרטרייט עצמו: "מריאן היתה המלאך הטוב של חיינו - נניח למריאן לסיים את הסיפור". וכך, בסופו של דבר גואל הבלש של קולינס את שתי הנשים האחרות ואת החברה, אך לא את עצמו ולא את מריאן. הקורא, מכל מקום, מסיים את הקריאה בסיפוק ובהנאה מרובה.

ספרה של יוכי שלח, "אחד בספטמבר", ראה אור בהוצאת עברית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ