איך קשורות הנשים של עגנון לאלה של א"ב יהושע

התשובה בספרה של ניצה בן-דב, "והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז"

דורון ב. כהן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון ב. כהן

והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז ניצה בן-דב. הוצאת שוקן, 336 עמ', 89 שקלים

דומה שרוב קוראי הספרות, ובהם גם אלה שנוהגים לקרוא סקירות בעיתונים, לא יטרחו לקרוא ספר המוקדש לביקורת הספרות, ובכך טמונה החמצה גדולה. חוויית הקריאה של ספרות איכותית איננה מסתיימת עם הקריאה הראשונה, אלא דורשת עיבוד והעמקה. ספרי ביקורת, במיוחד אלה המוקדשים לניתוח מפורט של יצירות מוכרות, עשויים להעצים את חוויית הקריאה, להעמיק את ההבנה ולהסב הנאה אסתטית בזכות עצמם. אבל רוב הקוראים אינם פונים אליהם אולי בגלל רתיעה מהז'רגון האקדמי, שכן ספרים אלה מיועדים לא פעם למומחים הבקיאים במינוח ובתיאוריות המקובלים בתחום. ספריה של ניצה בן-דב שונים במובן זה: אף שהם מיוסדים על מחקר אקדמי קפדני, הם נגישים גם לקהל הרחב של אוהבי הספרות, ואלה עשויים להפיק מהם לא רק תועלת אלא גם הנאה צרופה, הן בשל הניתוחים שהם מכילים והן בשל סגנונם היפה.

ספרה הקודם של בן-דב, "אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון" (עם עובד, 1997), היה מופת לשימוש מושכל בתיאוריות ספרותיות ופסיכולוגיות לחשיפת שכבות המעמקים ביצירת עגנון, ובמיוחד בניתוח החלומות המרתקים בסיפוריו. בספר הנוכחי מרחיבה בן-דב את עיוניה בעגנון ומוסיפה עליהם עיונים בכתביהם של שני "צאצאיו" המובהקים בספרות העברית: א"ב יהושע ועמוס עוז. הכותבת מראה כיצד אימצו להם השניים, איש איש בדרכו, את עגנון כמודל, וכיצד נאבקו להשתחרר מהשפעתו, מצאו להם קול ייחודי משל עצמם אך מעולם לא התנתקו ממנו לגמרי, אלא שבו לדון ביצירתו בכתיבתם העיונית ואף השתמשו בדמותו בכתיבתם הספרותית המאוחרת (יהושע ברומן "הכלה המשחררת", שסצינה מרכזית בו מתרחשת בחצר בית עגנון בתלפיות, ועוז ב"סיפור על אהבה וחושך", שבו תופסים מקום חשוב זיכרונות על עגנון).

בן-דב פותחת את ספרה במסת מבוא על השפעת עגנון על שני הסופרים הצעירים יותר, וכבר בה היא צוללת לניתוח כמה מיצירותיהם. בראשית כתיבתם הושפעו השניים יותר מכל מסיפורי "ספר המעשים", ועובדה זו ניכרת היטב הן בסיפורו הראשון של יהושע, "מות הזקן", והן בזה הגנוז-למחצה של עוז, "סדק מפולש לרוח" (עוז לא כינס את הסיפור בספריו, אך התיר לפרופ' אברהם בלבן לשוב ולפרסמו בספרו המחקרי "בין אל לחיה"). להלן מזהה בן-דב גם את עקבותיהן של יצירות אחרות של עגנון עד לרומנים המאוחרים של יהושע ועוז, ומנתחת גם את פירושיהם לסיפוריו, שכן, כפי שהיא מציינת בצדק, פירושיהם עשויים להצביע גם על הנושאים המעסיקים אותם בכתיבתם הבדיונית (עמ' 24).

לאחר המבוא נפתח חלקו הראשון של הספר ובו ארבעה פרקים על יצירות עגנון, המוקדשים בעיקר לדיון בכמה מדמויות הנשים בסיפוריו. בין היתר נדונה כאן בפירוט הנובלה "בדמי ימיה", שכבר נדונה הרבה מאוד במחקר, כולל בידי בן-דב עצמה, אך כאן היא שבה ומגלה בה פנים חדשות ומוכיחה שוב שסיפור טוב עשוי להיות בלתי נדלה מבחינה פרשנית. יצירות עגנון האחרות שלהן מוקדשים פרקים בספר הן "הרופא וגרושתו" (המתפרש בהקשר של אונס דינה בספר בראשית), "כיסוי הדם" (בהקשר של נשים במלחמה), וכמובן "שירה", הרומן האינסופי, שגם לפרשנות המקיפה אותו לא נראה סוף. הפעם מתמקדת בן-דב בפתיחת הרומן ובסיומיו ("הפרק האחרון" שהוצא מסוף החלק השלישי, והחלק הרביעי, שנותר חסר סיום), וחושפת הקשרים מקראיים בלתי צפויים.

לאחר החלק הראשון הוסיפה בן-דב עוד מסת מבוא קצרה לחלקים השני והשלישי של הספר, שחוזרת בחלקה על דברים שכבר נאמרו במבוא לספר כולו. בעיני היה עדיף לכלול את המידע הנוסף כאן במבוא המקורי ולהימנע מכפילות. גם כמה אי-דיוקים בפרטים קטנים נפלו כאן, שעריכה קפדנית יותר היתה מונעת (לדוגמה, סיפוריו המוקדמים של יהושע לא פורסמו תחילה "רובם ככולם" ברבעון "קשת", אלא גם ב"משא"; "מול היערות" הופיע ב-1968 לא ב-1970, ועוד. עמ' 144-145).

חלקו השני של הספר מוקדש ליהושע, ובו חמישה פרקים. הראשון מגולל ניתוח רוחב נושאי של דמות "האשה השופטת", המופיעה החל בסיפורו הראשון של יהושע ומוסיפה להתגלגל עד לרומנים המאוחרים שלו. ארבעת הפרקים האחרים בחלק זה מתמקדים במוטיב נבחר מכל אחד מארבעת הרומנים האחרונים של הסופר.

את יצירתו הספרותית של יהושע ניתן לחלק באופן גס לשלושה מהלכים. הראשון כולל את הסיפורים הקצרים המוקדמים, שפורסמו מ-1957 עד 1962 ב"משא" וב"קשת", וקובצו בספר "מות הזקן" (1963), שבהם שולטת אווירה סוריאליסטית ואבסורדית (אלמנט שלא נעלם ביצירה המאוחרת אלא עבר שינוי במינון, כפי שמציינת בן-דב). המהלך השני מתחיל עם ארבע הנובלות שפורסמו בשנים הבאות ב"קשת" וקובצו בספר "מול היערות" (1968); בן-דב מציינת שבניגוד לסיפורים המוקדמים, המציאות הישראלית כבר מחלחלת לארבע הנובלות הללו, אך אין היא מציינת שתי נובלות נוספות ומאוחרות קצת יותר שקשורות באותו מהלך, "בתחילת קיץ 1970" (1971), ו"בסיס טילים 612" (1974). לאחר יצירות אלה נטש יהושע את ז'אנר הסיפור והנובלה, ופתח במהלך שלישי של כתיבת רומנים, החל ב"המאהב" (1977), ושמניינם מגיע כבר לשמונה.

בפרק השמיני מבחינה בן-דב בנטייתם של חלק מהאבות ביצירת יהושע להיטמע בבניהם, נטייה שנלווית אליה משיכה אירוטית סמויה או גלויה אל כלותיהם (עמ' 219). בן-דב מזהה מוטיב זה ב"מר מאני" וב"הכלה המשחררת", אבל זרעיו גלויים כבר בסיפור "בתחילת קיץ 1970", שבו האב להוט כמעט להקריב את בנו ולהתחבר אל כלתו. את להיטותו זו עתיד למצות עד תום אברהם מאני ברומן שהתפרסם כעבור 20 שנה).

את הפרק החמישי מקדישה בן-דב למוטיב בולט עוד יותר לאורך רוב יצירתו של יהושע, והוא נוכחותן של נשים חזקות שיש להן נטייה לשפוט ולהרשיע את הגיבור, ואפילו לקבור אותו. בן-דב מכנה את המוטיב הזה "הפרדיגמה העשתורתית ביצירתו של א.ב יהושע", על שם הגברת עשתור, הגוזרת קבורה על הזקן בעודו בחיים בסיפורו הראשון "מות הזקן". בן-דב עוקבת אחר המטאמורפוזה שעוברת הדמות הנשית המושכת והמאיימת הזאת ביצירתו המאוחרת של יהושע, ובמיוחד ברומנים "מולכו", "השיבה מהודו" ו"הכלה המשחררת", אך גם במקרה זה החוליה החסרה בסקירתה היא רבת עניין. הקצינה הג'ינג'ית בנובלה "בסיס טילים 612" מתאימה במיוחד לפרדיגמה, הן בכך שהיא נראית כמו אלילה, דמוית עשתורת, והן בכך שהיא כמעט קוברת את הגיבור, המלחך את עפר רגליה, בחולות סיני.

הגיבור של יהושע, כמובן, אינו דמות אחת ויחידה, אבל פעמים רבות יש לה מאפיינים מוכרים: הוא מופעל ונשלט יותר מאשר פעיל ושליט; הוא מתוסכל מינית ומוטל כאסקופה נדרסת לרגלי האשה שאליה הוא משתוקק, ושעבורה הוא נאלץ לא פעם לחפש תחליפים. כל זה בהכללה מופרזת, אבל הנה עוד נקודה למחשבה.

כידוע, יהושע עושה לא פעם שימוש במכונית כמטונימיה למצבו של הגיבור. מוטיב זה הופיע לראשונה בנובלה "יום שרב ארוך, יאושו, אשתו ובתו" (ואפשר היה להוסיף: "מכוניתו"). המכונית הישנה והמרוטה נותנת כאן ביטוי לכל תחלואיו הגופניים והנפשיים של הגיבור המתוסכל. מוטיב המכונית זוכה לפיתוח נרחב ברומן "המאהב". ה"מוריס" העתיקה שמכניסה, מוציאה ושבה מכניסה, את המאהב לחיי משפחת אדם, מופיעה לאורך הספר מהפיסקה הראשונה עד לאחרונה, כשהיא טוענת על גבה המרופט סמליות עשירה. והנה הפתעה: הרופא הצעיר בנג'י, גיבור "השיבה מהודו", דוהר לאורך הספר רכוב על אופנוע רב-עוצמה, כמו להלעיג על כל הגיבורים הרכרוכיים שקדמו לו. הקורא הנדהם מפתח ציפיות מפליגות, שהרי מעולם לא היה גיבור של יהושע מצויד בכלי כזה. דומה שהנה נולד לו גיבור אומניפוטנטי, מה גם שהוא זוכה ללא מאמץ במין מסעיר במדבר עם מיכאלה המושכת, שאתה הוא גם מתחתן ומוליד בת.

אבל בדיעבד מתברר שכל אלה הם בבחינת הסוואה, ואינם משנים את מצבו היסודי של הגיבור שמאוהב נואשות באשה נשואה ומבוגרת, ורק בחסדיה הוא חפץ, ומשעה שאבדה תקוותו לזכות בה הוא מבקש את נפשו למות. כפי שמציינת בן-דב בהקשר אחר: "מסתבר שיהושע נשאר נאמן לעצמו תמיד, ובכל יצירה" (עמ' 177). מכל מקום, דומה שמוטיב כלי הרכב ביצירות יהושע מותיר עדיין כר נרחב לחוקרים להתגדר בו.

החלק השלישי והאחרון בספר, המוקדש ליצירת עמוס עוז, כולל חמישה פרקים שחלקם מציע ניתוחי רוחב וחלקם מתמקד ביצירות מסוימות. מקום בולט בחלק זה, וגם במקומות אחרים בספרה של בן-דב, תופס "סיפור על אהבה וחושך" המונומנטלי, יצירתו האוטוביוגרפית הגדולה של עוז, שנוהג להתייחס אליה כאל רומן וכך עושה במידה רבה גם בן-דב. אף שהספר מיוסד כולו על אירועים שהתרחשו בחיי מחברו, ומאוכלס דמויות המזוהות ברובן בשמן האמיתי, אין ספק שעוז נהג חופש ספרותי במקרים רבים, ולכן יצירה זו אינה קלה להגדרה.

נראה כי רוב חייו עברו על עוז במתח שבין החשיפה וההסתרה, בין הכורח להיחשף בכתיבתו (למרות השימוש בהסוואות) והצורך העז לשמור על פרטיותו. מסיבה זו הוא התנגד לחשיפת היסודות האוטוביוגרפיים ביצירתו, כאילו חומה ניצבת בין האני הפרטי לבין הסופר. עד להיכן מגיעים הדברים? במקרה מוקדם אחד הם מגיעים עד לידי התפרצות של הסופר אל תוך דבריה של גיבורתו, חנה גונן, שאומרת ב"מיכאל שלי", בלמדנות בלתי אופיינית לה, ש"באותן השנים עדיין האמינו החוקרים כי גם הסופר נוגע אל ספרו" (עמ' 41).

חנה למדה אמנם ספרות עברית באוניברסיטה מפיו של פרופ' קלוזנר בתחילת שנות ה-50, אך היא לא יכלה להכיר את התיאוריות החדשות בחקר הספרות שרווחו בתקופה שבה נכתב סיפורה, במחצית שנות ה-60 (ובהזדמנות אחרת היא מספרת על הרומנים הסנטימנטליים שהיא קוראת, ש"אינם מעידים עלי שהייתי פעם תלמידת החוג לספרות", עמ' 79). הסופר הוא המדבר כאן מגרונה, כדי להרחיק את האפשרות שהוא עצמו ופרשת חייו נוגעים לעניין.

ואילו בשלב המאוחר ביצירתו, ודווקא ביצירה האוטוביוגרפית ביותר שלו, "סיפור על אהבה וחושך", מתבטאת אותה מגמה עצמה בפרק החמישי, התמוה, של הספר, שבו תובע עוז מקוראיו שלא לפרש את יצירתו פירוש אוטוביוגרפי. ייתכן שעוז לא היה שלם לגמרי עם החשיפה גם משהחליט לבסוף לכתוב את סיפור חייו וחיי משפחתו, ובמיוחד אמו (בן-דב קולעת למטרה כשהיא מציינת שהופעת ספרו של חיים באר "חבלים" סייעה בידיו כנראה לשבור את המחסום, עמ' 287). יש לדייק: עוז יוצא לכאורה בפרק האמור רק נגד קריאה מציצנית, רכלנית, של ספריו, ואפילו מודה שיש מקום למחקר ביוגרפי של המחבר (עמ' 38), אבל ספק אם היה עליו לשלב דווקא כאן את ההבחנה בין הקורא הרע, הרכלן, והקורא הטוב המחפש את עצמו ביצירה.

ולסיום, הערה בעניין נוסף. המשורר, המספר והמסאי יעקב שטיינברג כתב לפני שנים רבות במאמרו "השורה" בניסוח קולע: "הילד קורא לשם סיפור המעשה, והקורא התמים - לשם הרעיון. אך יש גם קורא נבחר, זה אשר החיים לימדו אותו היטב וברור, כי היושר והתהפוכות מקורם בצורת הדברים, וכי לאחרונה בא המשפט, המובן, המוסר - כולם דברים בלתי חשובים בעצם, כיוון שהצורה כבר נקבעה, ואחריה אין כל תפקיד יותר". שטיינברג מדבר על הקורא התמים, אך דומה שבפח הזה נופלים גם קוראים מתוחכמים וכלל לא תמימים, אלא כאלה בעלי סדר יום אידיאולוגי כזה או אחר, שקיבלו לא פעם בחמיצות את יצירותיהם של יהושע ועוז בגלל מה שסברו שצריך להיות בהן, או שלא היה בהן מספיק, לטעמם. אבל היצירות הספרותיות של השניים הן ספרות, וככאלה יש לשפוט אותן לפי הצורה, לפי האיכויות הספרותיות, ולא לפי המסר הפוליטי, שאותו יש לחפש בעיקר ביצירתם העיונית והפובליציסטית של השניים. בן-דב מחזירה את הדיון לספרות.

ספרו של דורון ב. כהן, "יש לך משהו לקרוא? ביקורת ומאמרים על ספרים וסופרים", ראה אור בהוצאת כרמל

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ