בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקרחון העצום השקוע מתחת למי הסיפור

מחשבות על כוחו ומעלותיו של הסיפור של ארנסט המינגוויי, ועל מעמדו של הסיפור הקצר בתרבות הישראלית

תגובות

10 סיפורים ארנסט המינגוויי. תירגמו מאנגלית: יואב כ"ץ, רחל פן, אבירמה גולן עודד פלד, עוזי וייל ויאיר לפיד. הוצאת פן, ידיעות ספרים, 158 עמ', 88 שקלים

על הכריכה האחורית של הספר "יונים לא עפות בלילה" מאת ישעיהו קורן (ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד), מצטט העורך מנחם פרי את ארנסט המינגוויי: "הוד תנועתו של קרחון בא לו הודות לכך שרק שמינית ממנו היא מעל פני המים". הציטוט נועד לאפיין את סיפוריו של קורן, אבל הוא אמור כמובן לאפיין בראש ובראשונה את סיפוריו של המינגוויי עצמו. המשורר היפני מאצואו באשו ניסח זאת אחרת: "שיר החושף עצמו בשבעה מתוך עשרה הוא שיר טוב, אך שיר החושף עצמו בחמישה מתוך עשרה לא יישכח לעולם" (מתוך "הדרך הצרה לאוקו", הוצאת חרגול. תירגם: יעקב רז).

אני מסמיך את הציטוט הנוגע לסיפור הקצר ואת הציטוט הנוגע לשירה כדי לגעת בנקודה עקרונית המשותפת לשני הז'אנרים האלה בתרבות הישראלית היום; שניהם, הסיפור והשירה, הם ז'אנרים שוליים. הסופרת רונית מטלון, במאמר שפורסם במוסף זה ("סוף הסיפור?", "הארץ, ספרים", 3.10.2005), העמידה את שוליותו של הסיפור הקצר בעיקר על חוסר התפקוד של כתבי-העת הספרותיים והדיאלוג התרבותי. ברצוני להוסיף לכך זווית אחרת, הנוגעת לא למוסדות הספרותיים, אלא לעצם מהותו של הסיפור הקצר כז'אנר בהקשר של הקפיטליזם העכשווי.

המינגוויי מתאר את השמינית הגלויה של הקרחון כשיא הגלוי, הכתוב, של סיפור, ואת שבע השמיניות כמשהו נסתר המפעים את הגלוי ונותן לו כוח; אבל יש לציור מלא ההוד הזה צד אחר: מפני שאת שבע השמיניות של אותו קרחון צריך הקורא לשחזר, לפעמים במאמץ. במלים פשוטות: במסגרת המאזן של "כלכלת הקריאה" כיום, שוקל הקורא הממוצע את העסקה: עונג קריאה הוא התקבול, מאמץ ומחיר הספר הם ההשקעה. הקורא השכיח מעוניין בהנחה כפולה, הן במחיר הספר והן במאמץ שהוא נדרש להשקיע בקריאתו.

בניגוד למה שאפשר לחשוב, קשה הרבה יותר לקרוא ספר סיפורים קצרים מאשר רומן, ואני מתכוון לקריאה אמיתית, יסודית. בקובץ סיפורים קצרים, פעולת בניית העולם מתרחשת שוב ושוב עם כל סיפור (הן עבור הכותב, הן עבור הקוראים); ברומן היא לרוב נדחקת מרגע שהובן "מי נגד מי", אחרי האקספוזיציה.

הקורא של מבחר סיפורים זה מאת המינגוויי, נדרש לשחזר עשרה קרחונים שונים במהלך קריאה בקובץ לא עבה במיוחד. ולכך יש להוסיף את ההכרח "לנוח" בין סיפור לסיפור, לתת לו להדהד, ולרוב לקרוא אותו פעם נוספת. עסקת הקריאה הופכת, עבור הקורא המעוניין ב"קריאה במבצע", לבלתי כדאית.

אני משער שמאותה סיבה בדיוק רבים מהספרים בישראל שהם כביכול "רומנים", אינם אלא סיפור קצר-ארוך, כלומר יצירות חד-קוליות וחד-ממדיות (אין זו בהכרח קביעה באשר לאיכותן). במלים אחרות, ההיגיון הזה של כלכלת הקריאה דוחף גם את הרומן אל המצב של הקרחון "האחד". שהרי רומן שיבליע אל תוכו מארג של עלילות יציב את עצמו בקוטב השולי של השירה והסיפור הקצר, כלומר על המדף של הספרים ש"אינם במבצע".

*

הספר הזה, עוד נדבך במפעל תרגום יצירותיו של המינגוויי בהוצאת פן, מציג עשרה תרגומים חדשים לסיפוריו הקצרים, מאת שישה מתרגמים שונים: כלומר, עשרה קרחונים. את המטפורה של הקרחון יש להבין בכפל פניה אצל המינגוויי: גם ביחס שבין הקצה הגלוי והבסיס הנסתר, אבל גם באופן פשוט יותר, מבחינת הקור שהמטפורה הזו מביעה.

יש משהו קר וענייני בפרוזה הקצרה של המינגוויי (היו שראו בה פשטות גסה), סוג של קשיות, שבוודאי אינו מנותק מהאידיאולוגיה של השירה האימז'יסטית מבית מדרשו של עזרא פאונד, שהיה מעין מורה רוחני של המינגוויי בפאריס בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת.

אפשר להדגים את שני ההיבטים של ה"קרחון" הזה ב"סיפור" שהמינגוויי חיבר ושאינו נכלל בקובץ: זהו סיפור שהוא כתב אחרי שהתערב עם חברים כי יוכל לכתוב סיפור שלם בשש מלים (באנגלית). וזה לשון הסיפור: "למכירה. נעלי פעוט. לא ננעלו". אפשר לראות כיצד מהסיפורון הזה צומחות יתר שבע שמיניות העלילה (למשל: ההורים, אהבתם, ההיריון, הלידה, קניית הנעליים, הנחתן על השידה, מות התינוק, הצער, הנעליים עדיין על השידה כשמנחמי האבלים נכנסים לדירה, הנעליים שם כשהדירה מתרוקנת, בחושך), אבל אפשר גם להבין מדוע המינגוויי בחר בקרחון. כל הרגש והכאב הוטבעו מתחת למים. ההטבעה הזו מותירה קור גדול ובעל עוצמה במלים של הסיפור הגלוי.

ה"חיתוך" של הסיפורים של המינגוויי, בעיקר ב"קצותיהם" (הפתיחה והסיום) הוא המקנה להם הרבה מעוצמתם; כלומר, ההרגשה הברורה שחומרים קריטיים נזרקו ב"חדר העריכה" על מנת שהקורא יפשפש אחריהם, כלומר ישהה במחיצת הסיפור אחרי תום הקריאה. כך, סוף הסיפור מתברר אצלו כהתחלה של משהו חשוב, כהתחלה של "סיפור שני". הסיפור שקראת מתברר כהכנה לסיפור אחר. כמעט לכל סיפור כאן אפשר לכתוב סיפור המשך.

הקורא נדרש לפיכך להשקעה כפולה; מה יקרה לצייד ולאשה בסוף "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר"? הסיפור עוזב אותם באמצע ריב, אבל אנו יודעים שלריב קדמה נשיקה; מ"שלגי הקילימנג'רו" נחתך לא רק הסיום, אלא גם הפתיחה: "הדבר הנפלא שזה לא כואב", אומר הגבר, ואנו צריכים להבין מה לא כואב ומדוע זה נפלא כל כך. זהו סיפור אופייני להמינגוויי, מפני שהוא סיפור על כל הדברים שאדם פצוע חושב שלא יכתוב לעולם, כלומר כתיבה על אי-כתיבה. "עכשיו לא יכתוב כבר לעולם את הדברים ששמר בתוכו עד שיידע לכתוב אותם היטב", וגם דברים אלה הם חלק מן הקרחון השקוע מתחת למי הסיפור.

מעניין להעיר בהקשר זה, שאידה פינק, הסופרת הדגולה החיה בתל אביב, ציינה את המינגוויי כמקור השפעה על סיפוריה. מעניין לחשוב על כמה מיצירות המופת של פינק כסוג של גרסה מעודנת לפרוזה של המינגוויי; ובעיקר מעניין לחשוב על מה שפינק "חותכת" מן הסיפורים שלה, לעומת מה שהמינגוויי חותך: ההבדל העיקרי הוא שהמינגוויי מותיר סימני שאלה, ואילו אצל פינק החומר ש"הוצא" מהסיפור מתמלא על ידי הממשות ההיסטורית של מלחמת העולם השנייה והשואה. במלים אחרות, אצל המינגוויי החיתוך נובע מתחבולה ספרותית; אצל פינק הוא נובע מאלם אל מול האימה.

*

החיתוך הזה פועל היטב ברוב הסיפורים (במיוחד ב"שלגי הקילימנג'רו" וב"הרוצחים"), אבל לפעמים הוא נחשף כמכאני מדי, לפחות לטעמי; כך למשל בסיפור "קנרית לאחת". שורת הסיום, ההופכת את הסיפור ל"סיפור פואנטה", נראית כסוג של "הפתעה" שנטמנה בסיפור מתחילתו. אפשר לראות את מלאכת הפחחות והריתוך של הסופר, השותל לאורך הסיפור היגדים "תמימים" על מנת שיובנו, בקריאה שנייה, כאירוניים. כל זה אפקטיבי בקריאה ראשונה, אבל קצת מגושם.

בישראל כדאי לקרוא כמה מהסיפורים האלה גם בהקשר פוליטי. הסיפור הפותח, "חיי האושר הקצרים", הוא סיפור תיירות קולוניאליסטי על לבנים הצדים באפריקה בעזרת ג'יפים ורובים (היום את הציד מחליפות הקניות והמצלמה). זהו סיפור על השילוב של שעמום, פחדנות, עושר, טכנולוגיה ואכזריות נהנתנית. שילוב של זוועה ופתטיות.

הקטע היפה ביותר בסיפור הוא זה שבו הוא עובר בבת אחת לתיאור מחשבותיו ורגשותיו של האריה הניצוד, אחרי שתיאר את עולמם של הציידים (עמ' 27): "לא הגיע אליו ריח בני אדם והוא צפה לעבר (הג'יפ), מניע מעט את ראשו העצום מצד לצד. ואז (...) הוא ראה דמות אדם (...) והניף עצמו לעבר מחסה העצים ותוך כדי כך שמע קול נפץ וריסוק והרגיש בחבטה של קליע 7.62 מ"מ שנשך בצידו וקרע את בטנו בבחילה פתאומית וצורבת". איני מכיר הרבה סופרים שיודעים לתאר קורבנות אנושיים בכל כך הרבה חמלה.

הדבר היפה ביותר בסיפורים האלו הוא ההדהוד של העולם האפי שמורגש מאחוריהם. גם ההדהוד הזה הוא חלק משבע השמיניות הנסתרות של הקרחון, וזה מה שאין לחלק מחקייניו של המינגוויי, גם בספרות הישראלית. למשל, בשני הסיפורים האפריקאיים הפותחים את הספר אפשר לחוש בבירור את נוכחותם של מיתוסי גבורה קלאסיים. הסיפור על פרנסיס מקומבר ואשתו יכול להיות הד לסיפורו של אגממנון, המלך ששב מן המלחמה בטרויה כדי להיטבח על ידי רעייתו. הרצח בידי הרעיה מתרחש גם בסיפור של המינגוויי, אלא שהכל עובר כאן רידוד: גבורתו של פרנסיס הופכת לפחדנות ואת הירייה בראשו הוא סופג כנראה בטעות. הסיפורים שומרים שמץ מן הכוח האפי לפעול, אבל מכניסים אותם להקשר מודרני שבו הפעולות האלה הן גם פרודיה מפונקת על פעולת גבורה. הגיבור הופך לבורגני ורדרד, "טמבל" ש"פחד כנראה כל החיים", ועתה הוא יושב בג'יפ ויוצא לצוד לשעשועו. והאשה? אפילו יופיה הוא "מקצועי".

ושתי הערות לסיום: הסיפורים מתורגמים היטב. לא אכנס במסגרת זו להערות נקודתיות, זולת אחת שאיני יכול להימנע ממנה: בסיפור "מקום נקי, מואר היטב" (תירגם: עוזי וייל), הבחירה לתרגם שברי תפילות נוצריות משובשות (מתוך הברית החדשה, "הבשורה על פי מתי", ו', 6 ואילך) לקטע של פתיחת ספר "בראשית", היא בחירה בעייתית מאוד, והופכת את הסיפור, בנקודה זו, לחסר משמעות.

המינגוויי מתייחס למשל לפסוק "את לחם חוקנו תן לנו היום", שהוא בעל משמעות רבה לסיפורו של השתיין, ואילו וייל מציב במקומו, באופן שרירותי, את "בראשית ברא" (עמ' 132), אולי מפני שחשש שהקורא העברי אינו מכיר את הברית החדשה. בקטע חריג זה התרגום אינו אלא עיבוד, ואני חושש שעיבוד לא הולם.

מכל מקום, לא הצלחתי לזהות את ה"סגנונות המגוונים" של המתרגמים השונים, כפי שנטען בהקדמה. למען האמת, אילו היו אומרים לי שאדם אחד אחראי לתרגומים כולם, לא הייתי מפקפק בכך. אני אומר זאת לשבח, כי יש בכך להדגיש את כוח סגנונו של המינגוויי, שאינו מאפשר למתרגם העברי הרבה מרחב תמרון ותובע ממנו ענייניות.

הערה שנייה נוגעת לביוגרפיה הקצרה על דש הספר; המינגוויי לא סתם "מת" באיידהו בשנת 1961, אלא התאבד, ביריית רובה בראשו. כשמדברים בסופר שכתב סיפורים שיש בהם כל כך הרבה רובים ואלימות (וגם התאבדות), עובדה זו אסור לה שתימחק.

ספרו של דרור בורשטיין, "הרוצחים", ראה אור בהוצאת בבל



גיליון ה"שיקאגו דיילי טריביון" המבשר על מותו בהתאבדות של ארנסט המינגווי, 3 ביולי 1961



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו