כלב הוא תירוץ לאדם

"בטון" היא אולי הטובה ביצירותיו של תומס ברנהרד, שכתב הרבה ספרים טובים, אך הקורא הישראלי מעולם לא הכיר בגדולתו

דרור בורשטיין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דרור בורשטיין

בטון תומס ברנהרד. מגרמנית: ניצה בן-ארי. ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1991

התקבלותו של הסופר האוסטרי תומס ברנהרד בישראל היא סיפור יוצא דופן: ספריו תורגמו לעברית ונדפסו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עם עובד, שוקן, המעורר ובבל. איך להבין את הריבוי הזה? סביר שבכל הוצאות הספרים האלה האמין מישהו כי מדובר בסופר גדול, והשקיע בתרגום אחד מספריו. אבל הקורא הישראלי סירב להכיר בגדולתו של ברנהרד, ולא רכש מספיק עותקים שיצדיקו את המשך מפעל התרגום או את הדפסתם המחודשת של הספרים שכבר הופיעו. וכך, מי שלדעת רבים נחשב לגדול הסופרים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים, נודד בישראל מהוצאה להוצאה.

"בטון" היא אולי הטובה ביצירותיו של ברנהרד, שכתב הרבה ספרים טובים. מדוע הוא נעלם ממדף הספרים של החנויות בישראל? אולי בגלל משפטים כמו זה, שהספר מלא בהם: "אני הולך מארץ, אמרתי לעצמי בכורסת הברזל, שבה חיות-הטרף כביכול הפכו לדוגמה יחידה. אני הולך מארץ שבה, גם באור יום מלא, שורר הלילה, ורק בריונים אנאלפביתים נותרו למעשה בשלטון. אם אני הולך מכאן, אמרתי לעצמי בכורסת הברזל, איני הולך אלא מן המשתנות של אירופה, שהגיעו למצב של שיממון מבחיל ולכלוך שאין לשאתו".

זהו משפט טיפוסי לברנהרד. למראית עין הוא קובע משהו נחרץ על מולדתו, אבל בקריאה שנייה אפשר לראות עד כמה "כורסת הברזל" היא ממשות מנוגדת להחלטה הפשוטה לקום וללכת, והיא ספק האשמה במצבו וספק מצילה אותו מפני נדודים חסרי שחר למקום שיהיה רע לא פחות. הכורסה הזו, שמופיעה שוב ושוב בקטע הזה, מושכת אותו כמו משקולת אל מקומו, ומבטלת למעשה כל מלה שהוא אומר.

הצייר ז'ורז' בראק אמר כי המוטיב (הנושא, הדבר שאותו מציירים) הוא רק תירוץ בכדי לעשות את הציור; כך גם אצל ברנהרד: הדבר שעליו הוא מדבר הוא רק תירוץ לספר את הסיפור. הנה דוגמה אחת: ברגע מסוים נזכר המספר בכלב שהיה לו בנעוריו. הנושא הוא "אהבת כלב", אבל הוא כאמור רק תירוץ לדבר. בעקבות הזיכרון על הכלב האהוב חושב הדובר כי "לא יכולתי שלא לחשוב שאולי לפחות כדאי לי להחזיק כלב". אלא מה? "תמיד, מאז בגרתי, שנאתי כלבים. ומי יטפל בכלב כזה, ואיך כלב כזה צריך להיראות, איזה מין כלב זה צריך להיות?". והנה, המוטיב מתחיל להתהפך. הדרמה אינה נוגעת לשאלה הממשית (כלב או לא כלב) אלא לשאלה המוסיקלית המופשטת של המשפט המחפש את המשכו. וזה ממשיך בהמרה מצחיקה: "ורק בגלל הכלב הרי אצטרך להכניס הביתה אדם שיטפל בכלב הזה", ומיד בהיפוך מלא של הנושא של "הכלב האהוב" (כל זה קורה בשבע שורות!): "ואני איני יכול לשאת בני אדם, איני יכול לשאת לא כלבים ולא בני אדם. והרי מזמן כבר הייתי מכניס אדם הביתה, לו יכולתי לשאת בני אדם, אבל איני יכול לשאת אותם". הנה, הכלב האהוב הפך לאדם שנוא במהלך לוגי מצחיק. אבל המהלך רחוק מסיום (אני מדלג על רובו): "לא הגעתי למצב של כלב, אמרתי לעצמי, ולא אגיע למצב של כלב, אני אתפגר ולא אגיע למצב של כלב". ואז, כדי לסתור את הפרודיה העצמית שבה הכלב אינו זיכרון טוב אלא גורל מרתיע, מופיע המשפט המחזיר את הנושא בבת אחת: "בפינה הזאת, ממש ליד הדלת המובילה לחצר, רבץ הכלב, ואנחנו אהבנו אותו".

מי שיחשוב על הטקסט הזה כעל מוסיקה, יבין מיד מה קורה כאן ומה ההיגיון של תנועה זו. ברצוני להדגיש, שהכלב כשלעצמו אינו חשוב כל כך. חשובה הדגמת המבנה המחשבתי של תודעה בפעולה, תודעה שעבורה הכל מוטל בספק מתמיד. הכלב הוא תירוץ להציג אדם חושב.

לא אוכל להציג כאן את כל המהלך באפיזודת הכלב (בסה"כ עמוד וחצי בספר), ולכן אצטט רק את סופו: "אנשים אוהבים חיות, כיוון שאפילו לאהבת עצמם אינם מסוגלים. אלה שנפשם שפלה ביותר לוקחים להם כלבים ונותנים לכלבים האלה לרדות בהם ולבסוף להרוס אותם" (הנושא שהתחיל בכלי סולו עובר לתזמורת כולה); ובהמשך: "הם יעדיפו להציל את כלבם מן הגרדום מאשר את וולטר. ההמון הוא בעד הכלב, מפני שבתוכי-תוכו אף אינו מוכן לקבל על עצמו את המאמץ להיות לבד עם עצמו, אך אני איני ההמון, כל חיי הייתי נגד ההמון, ואיני בעד הכלב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ