לא קשה למצוא חסרונות בלהיות ג'יין אייר. אבל יש גם יתרונות

נדמה כי הרובדיות המרתקת של "ג'יין אייר", זו שמעידים עליה המחקרים הרבים שנכתבו בעקבות הספר, מצליחה לייצר שוב ושוב, עבור קוראים מזמנים שונים, תובנות קונקרטיות לחייהם

הדר מקוב-חסון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הדר מקוב-חסון

ג'יין אייר שרלוט ברונטה. תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים, 495 עמ', 88 שקלים

"לא קשה למצוא את החסרונות בלהיות ג'יין אייר. להיות מחנכת תמידית ומאוהבת תמידית הן הגבלות רציניות בעולם שמלא, אחרי הכל, באנשים שאינם אף אחד מהשניים", כתבה וירג'יניה וולף בשנת 1916; "ברונטה", היא הוסיפה בעוקצנות, "לפחות אינה בעלת חוב לספרות. היא מעולם לא למדה את רזי הכתיבה המלוטשת של הסופר המקצועי או רכשה את יכולתו לעצב ולהטות את השפה כרצונו". התיאור האכזרי הזה משקף את אחת התפניות הרבות שחלו בביקורת הספרות ביחס לרומן "ג'יין אייר", שמאז פורסם לראשונה בשנת 1847 תחת שם העט הגברי "Currer Bell", נהפך לאחר הטקסטים המכוננים של סיפור החניכה הנשי במאה ה-19.

שרלוט ברונטה נולדה ב-1816, בתם השלישית (מתוך ששה) של כומר עני ואם שמתה בגיל צעיר. ב-1825 מתו שתי האחיות הבכורות משחפת, ושרלוט ואחותה אמילי ששהו אתן באותה פנימייה נשלחו חזרה לביתן ביורקשייר, שם גדלו בבדידות יחסית בחברת אחיהן ברנוול ואחותן אן. ב-1846 החליטו שלוש האחיות לפרסם ספר שירים משותף תחת שמות העט קארר, אליס ואקטון בל. הספר לא זכה לתגובות, וגם הרומן הראשון שכתבה שרלוט, "המורה", נדחה על ידי הוצאות הספרים. ואולם, "ג'יין אייר", שפורסם שנה לאחר מכן, זכה להצלחה ספרותית ומסחרית משמעותית, וכמוהו גם הרומנים של אחיותיה, ובמיוחד "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה.

ואולם על אף ההצלחה המקצועית, הטרגדיות האישיות רדפו את המשפחה. בתוך שנתיים מתו האח ושתי האחיות, ושרלוט עצמה מתה בעודה בהריון, בגיל 39 בלבד, לאחר שפירסמה שני רומנים נוספים.

*

כאשר נדפס "ג'יין אייר" לראשונה הוא זכה לביקורות חיוביות רבות. מחברו עורר סקרנות רבה, אך כשהתברר שמדובר באשה נהפכו התגובות לשליליות יותר. המבקרים זיהו את "ג'יין אייר" כפורטרט עצמי של המחברת, וזו נתפסה כיוצרת אנטי-נוצרית וגסת-רוח. עם פרסומו של הרומן נוצר באנגליה, ויותר מאוחר גם בארה"ב, גל שלם של חיקויים לדמותה של ג'יין, וחלק מהמבקרים הזהירו מפני הגיבורה הפשוטה והמרדנית.

עם זאת, שרלוט ברונטה סומנה כסופרת המובילה מבין שלוש האחיות, עד להתקפה המצוטטת של וולף עליה. במחצית הראשונה של המאה העשרים נטו המבקרים לשפוט בחומרה את "ג'יין אייר", בעיקר מכוח כללים נוקשים של תורת הרומן. כך נטען נגד ברונטה שמבנה הספר אינו מהודק דיו; שהוא נעדר אירוניה ביחס לגיבורה שלו; ושהוא אינו מצליח לספק תמונה "משקפת" של חיי היומיום באנגליה של המאה ה-19, כפי שעשה דיקנס למשל.

המחקר הפמיניסטי האמריקאי של שנות השבעים הציל את כבודה של ברונטה, והציג קריאות פמיניסטיות חתרניות של "ג'יין אייר". עד היום, כפי שתעיד הספרות המחקרית הענפה בתחום, זהו כיוון הפרשנות הפופולרי והמעשיר ביותר של הרומן.

"ג'יין אייר" הוא מעין סיפור סינדרלה גותי, שבמרכזו יתומה צעירה הנאבקת על מקום משלה, על אהבה, הכרה וכבוד בעולם ויקטוריאני נוקשה. ג'יין גדלה בתחילה בבית קרוביה, משפחת ריד, המתעללים בה משום שאינה "ילדה חברותית, עליזה וחייכנית" (עמ' 13). כאשר היא מתקיפה את בן דודה היא ננעלת בחדר שבו מת אביו, בסצינה מפורסמת שבה מנסחת ברונטה את העונשים הצפויים לדמות הנשית המתמרדת - או כפי שהגדירו זאת חוקרות הספרות סנדרה גילברט וסוזן גובר בספרן "המטורפת בעליית הגג", הקרוי על שם אחת מגיבורות "ג'יין אייר", לדמות הנשית המבטאת את כעסה.

לאחר תקרית זו ממהרת גברת ריד לשלוח את ג'יין ללווד, פנימייה נוצרית קשוחה שנועדה להכשיר דור שלם של נשים "חסינות, סבלניות וששות להקרבה עצמית" (עמ' 73). ידידותיה הקרובות ביותר הן הלן ברנס, נערה סגפנית, כמעט שמימית, "שחיה בשלווה ומצפה לסוף" (עמ' 69); ומיס טמפל, אשר כפי ששמה מרמז, מציעה מעין מקדש של תכונות יופי והרמוניה עבור ג'יין, המתוארת לעתים קרובות כנערה פשוטה וחיוורת. לאחר נישואיה הפתאומיים של טמפל מחליטה ג'יין לעזוב את לווד ולצאת לעצמאות של ממש - כלכלית ופיסית - ואולם, כפי שהיא עתידה לגלות, הדרך למימושה תהיה ארוכה מהצפוי.

ג'יין עוזבת את לווד והופכת למחנכת באחוזת ת'ורנפילד, שם היא משמשת כמחנכת לבת הצרפתייה של פילגשו של בעל האחוזה, מר רוצ'סטר המסתורי, שאינו מתגורר בה. הפגישה הראשונה בין רוצ'סטר לג'יין אכן לקוחה מסיפורי אגדות, אם כי בהתאם לרוחו של כל הספר יש בה טוויסט פמיניסטי ברור.

רוצ'סטר הוא דמות גברית שנויה במחלוקת; מצד אחד מדובר בגיבור קודר, גותי מאוד, כמעט מכוער, ועם זאת שופע קסם אישי ויהירות כובשת. רוצ'סטר דוהר על סוסו בדרכו לת'ורנפילד ונופל ממנו סמוך למקום שבו צועדת ג'יין. על אף גאוותו הרבה הוא נאלץ להיעזר בה ונשען על כתפה. כך נהפך הנסיך על הסוס הדוהר לרגע קט לנתמך, בסצינה מכוננת המשמשת סימן מקדים לבאות.

למרות מכשולים שונים מתחילה אהבתם של רוצ'סטר וג'יין לפרוח, והוא מודיע לה "אני חייב שתהיי שלי, כולך שלי" (עמ' 281). ואולם כל אותו זמן מתקיימת ברקע גם דמות נוספת שאינה נראית בבירור, אם כי קולה, ובעיקר צחוקה המפחיד, נשמעים לעתים קרובות בלילות. לאחר שרוצ'סטר כמעט נשרף לילה אחד במיטתו, ואורח אחר מותקף וננשך, מתחילה ג'יין לחשוד במתרחש באחוזת ת'ורנפילד, ואולם רוצ'סטר מרגיע אותה ומסיח את דעתה בהכנות הקדחתניות לנישואיהם.

הכנות אלה, אגב, מכעיסות את ג'יין במקום לשמחה. "ככל שקנה לי דברים רבים יותר, כך בערו לחיי בתחושת רוגז והשפלה" (עמ' 296). היסוסיה מגיעים לשיאם ערב החתונה, כאשר ג'יין המבועתת מגלה בחדרה דמות מפלצתית הקורעת לגזרים את ההינומה היקרה שאותה רכש בעלה לעתיד. למחרת, במהלך החתונה, היא מגלה את זהותה המסתורית של המטורפת הכלואה בעליית הגג: ברתה מייסון, אשתו הראשונה של רוצ'סטר, שנכלאה על ידו בקומה האחרונה של ת'ורנפילד לאחר שאובחנה כמשוגעת ונהפכה, לטענתו, לבלתי ניתנת לשליטה.

*

"ג'יין אייר" הוא סיפור של התבגרות נשית "נגד הזרם"; ברונטה מציבה מול ג'יין דמויות נשיות מוקצנות המייצגות את מאבקיה הפנימיים. דמותה של ברתה, למשל, זכתה לתלי תלים של פרשנויות פמיניסטיות, ואף לספר בשם "ים סרגוסה הרחב" שפירסמה ג'ין ריס בשנת 1966, ובו היא משכתבת את "ג'יין אייר" מנקודת מבטה. ברתה מסמלת את גורלה של האשה היצרית, המתפרצת, ובמידה מסוימת את העתיד הצפוי לג'יין כגברת רוצ'סטר (למעשה, בקריעת ההינומה היא מבצעת עבור ג'יין את מה שזו חולמת עליו - השמדת השוחד הנועד לקנות את צייתנותה). ממש כמו בבואתה ההפוכה, הלן ברנס, על ברתה למות כדי לאפשר לג'יין להשתחרר מהדיכוטומיה הפטריארכלית של האשה כמלאך או מפלצת.

נסערת מגילויה, עוזבת ג'יין את האחוזה על מנת לפתוח בפרק חדש בחייה, אולם רק לאחר שהיא מגלה כי ירשה כסף מדוד מרוחק היא מחליטה לחזור ולחפש את רוצ'סטר, הפעם כשוות-ערך. בשובה היא מגלה שברתה הציתה את ת'ורנפילד ומתה בשריפה, בעוד רוצ'סטר איבד את ראייתו ואת ידו השמאלית. רוצ'סטר וג'יין מתאחדים, כיאה לסיפור סינדרלה, אולם כאן הנסיך זוכה בנערה רק לאחר שהוא עצמו נחלש ונהפך תלוי בה; ובמלים אחרות - רק כשהוא מאמץ, גם אם בעל כורחו, סממנים נשיים מובהקים של חולשה והיזדקקות לעזרה.

המהדורה החדשה של הרומן, בתרגומה הקולח של שרון פרמינגר, מצליחה להעביר בעברית רהוטה את שפתה העשירה של ברונטה מבלי לגלוש לארכאיות וטרחנות המאפיינות כמה מהתרגומים הקודמים (ארבעה במספר). "ג'יין אייר" מציב למתרגמיו אתגר של ממש משום שהוא כתוב באנגלית ויקטוריאנית מיושנת למדי, שאין לה מקבילה של ממש בעברית. פרמינגר עושה את מלאכתה היטב כאשר היא בוחרת לפשט את השפה, היכן שניתן, ועם זה לשמור על צביונה הספרותי.

למשל, על התלמידה אדל אומרת ג'יין: "חשתי אכפתיות ואחריות לשלומה ולהתקדמותה של אדל, ורחשתי חיבה שקטה לברייה הקטנה הזאת" (עמ' 123) - וכך מתקיימים ה"אכפתיות" העכשווית וה"ברייה" הספרותית זו לצד זו בהרמוניה יחסית. במקומות אחרים הבחירות שלה פחות מוצלחות, כמו הכינוי "נבלה" המוענק לג'יין בפי בן דודה, בעוד שבמקור הוא קורא לה "חיה רעה" (תיאור שחוזר לגבי ברתה מייסון, ומחזק את הקשר בין שתי הדמויות). פרמינגר גם צירפה לא מעט הערות שוליים המצביעות על הקשרים אינטרטקסטואליים (ספרותיים ותיאולוגיים) המעשירים את הקריאה ב"ג'יין אייר" עבור הקוראים בני ימינו.

מה, אם כן, הופך את "ג'יין אייר" לרומן רלוונטי גם לקוראים של היום? מעבר לעלילה הרומנטית, לדיאלוגים מלאי הפאתוס ולאהדה שמעוררת דמותה הפשוטה, אך הנחרצת, של ג'יין, נדמה כי שני אלמנטים נוספים משמרים את העניין הרב שעורר הרומן לאורך השנים: ראשית, המחאה של ג'יין נגד ההתייחסות המבזה כלפיה כאשה רלוונטית גם היום, בעידן ההטרדות המיניות, האלימות המשפחתית והמאבק המתמיד על שוויון זכויות; שנית, העובדה שסינדרלה כאן אינה מסתפקת בנוכחותו של הנסיך אלא מאלצת אותו לעבור טרנספורמציה של ממש וליהפך לשווה ערך לה, גם היא פונה ללא ספק ללבן של קוראות עכשוויות.

ומעל הכל, נדמה כי הרובדיות המרתקת של הרומן, זו שמעידים עליה המחקרים הרבים שנכתבו בעקבותיו, מצליחה לייצר שוב ושוב, עבור קוראים מזמנים שונים, תובנות קונקרטיות לחייהם - וזו, אחרי הכל, משמעותה של ספרות טובה העומדת במבחן הזמן.

הדר מקוב-חסון היא דוקטורנטית לספרות עברית ולימודי מגדר באוניברסיטת ניו יורק

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ