גם במוסד יש פרנואידים שרודפים אחריהם

"נרדף", ספרו הראשון של רוני דונביץ', הוא ספר מתח מקורי, הממזג את יתרונותיה של נוסחה ספרותית מוכרת, עם איכויות ישראליות מאוד

אמנון ז'קונט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמנון ז'קונט

נרדף רוני דונביץ'. הוצאת ידיעות ספרים, 462 עמ', 88 שקלים

סיומה של המלחמה הקרה העתיק את זירת הפעולה של ספרי מתח רבים אל מחוזותיו של הטרור האיסלאמי המשתכלל. פעילי אל-קאעדה מזוקנים ודיפלומטים איראניים מרושעים תפסו את מקומם של הנבלים הסלאבים כבדי הגוף ועבי העורף, שכיכבו בספריהם של איאן פלמינג, לן דייטון וג'ון לה-קארה. גם הסכנה שהיתה גלומה בגוש הסובייטי והתבטאה בפעולות שהתנהלו בשולי הדיפלומטיה הלגיטימית, כמו רצח מתוחכם של סוכן חשאי או גניבה של ניירת סודית, הומרה באיומים ברוטליים של טרור בוטה ורצח המונים.

בעוד שהספרות העולמית מניבה ספרים רבים בנושא זה, בהם כמה רבי-מכר, מפתיע כמה מעט, אם בכלל, מהמציאות הספרותית החדשה הזאת מצא את ביטויו בספרות המתח הישראלית. לא נותר אלא להניח שבמדינה שבה המציאות עולה על כל דמיון, קשה להמציא עלילה שתתחרה בכותרות העיתונים או ליצור דמויות שבזכותן ייראה העיסוק בביטחון כאירוע "גדול מן החיים", כזה שירתק את הקוראים. "נרדף", ספרו הראשון של רוני דונביץ', מצליח לעשות זאת.

עלילת הרומן לא חדשנית במיוחד, ובמובן מסוים אפילו בנאלית: אלכס ברטל, ראש אגף המבצעים במוסד, מוצא עצמו מופלל במעילה בכספי המוסד ובבגידה במדינה, ונרדף על ידי אנשיו לשעבר, שהצטוו לתפוס אותו ולהביאו לבירור בישראל. אם בכך לא די, בתו נחטפת על ידי גורם עוין, רעייתו מיישבת עמו חשבונות ישנים וכמה מעמיתיו מפנים לו עורף.

זוהי נוסחה ותיקה ומוכחת: במרכזה נמצא תמיד מרגל יחיד, שבתחילה נראה כאילו פיתח פרנויה אך עד מהרה מתברר שהוא אכן נרדף על ידי גורם בלתי צפוי, בדרך כלל עמיתיו לארגון. בשלב הבא הוא מוצא לעצמו שותף-מסייע, שמידת נאמנותו נתונה אף היא בספק, ולבסוף מצליח להוכיח את חפותו ולעתים גם את עליונותו המוסרית.

השאלה הערכית המונחת ביסודה של עלילה כזאת היא, בדרך כלל, עד כמה מותר לסוכן הנרדף להפעיל לצורך הגנתו העצמית את השיטות הנפסדות שהפנים במשך שירותו, אותן שיטות שזכו להכשר מכוחו של ההכרח הבל-יגונה להגן על המולדת. פתרונה של הבעיה הערכית מאפשר לגיבור הנרדף להפגין בדרך כלל מידה של אינטליגנציה ושל רגישות, בדרך של יצירת הבחנות פרטיות בין המותר לאסור.

נוסחה ספרותית זו הולידה מספר רב של ספרים וסרטים מצליחים (כגון "ששת ימי הקונדור" של ג'יימס גראדי, שנהפך לסרט מצליח ששמו "שלושת ימי הקונדור"), והיא אינה מכזיבה גם בספר הזה, העשוי כהלכה ומגולל באופן מרתק את סיפורו של ברטל וכן את סיפוריהן של כמה דמויות משנה מוצלחות כשלעצמן.

דונביץ' מצליח להחיות את העלילה הקלאסית מכמה סיבות; הראשונה היא סגנון הכתיבה שלו, המכונה על גב הספר "חד, ייחודי וסוחף". זהו אחד המקרים שבהם גב הכריכה מדייק: תיאוריו של דונביץ' בנויים מסטקאטו של פסקאות קצרות ומשפטים תמציתיים. התיאורים ענייניים מאוד והדימויים והמטאפורות מעטים אך קולעים. כל אלה גורמים לכך שהמשקל הסגולי של כל פרט שדונביץ' מזכיר גבוה במיוחד, דבר המשאיר את הקוראים במצב של דריכות ואף עצבנות. פה ושם מצויים כמה סיגים לשוניים מיותרים, הבולטים על רקע הסגנון הלקוני, אך התחושה הכללית היא של דחיסות לשונית סוחפת.

סגנונו של דונביץ' מבוסס על חסכנות לשונית, שלכאורה מרסנת את עוצמת הדרמה; ואולם את מקומה של הדרמה המילולית החסרה, ממלאת בספר בהצלחה רבה דרמה עלילתית, אפקטיבית יותר. זו נוצרת בזכות שורה ארוכה של תפניות תכופות בעלילה, שאינה צפויה ממש עד למשפט האחרון. סופר מתח ישראלי אחר, אורי אדלמן המנוח, גרס כי בכל חמישה עמודים של ספר מתח חייבת להתרחש תפנית; דומה שב"נרדף" המרווחים בין תפנית לתפנית קצרים עוד יותר, והקצב שבו הן צצות מהיר במיוחד. עם זאת, ועל אף מספרן הרב של התפניות, רובן אינן צפויות וחלקן מפתיעות במיוחד.

גורם נוסף לאיכותו של הספר הוא הקפדתו של דונביץ' על עיצוב הדמויות. כולן, עד לפחות חשובה שביניהן, מאופיינות היטב הן מבחינת התנהגותן והן מבחינת סגנון הדיבור שלהן, שבדרך כלל מבדיל אותן בהצלחה רבה זו מזו. הדמויות המרכזיות זוכות גם לרקע פסיכולוגי משכנע, המסביר את מניעיהן ואת הדינמיקה שמאחורי התנהגותן.

האפיון המדויק והירידה לרמת המניע מצילים את גלריית הדמויות הסטריאוטיפיות, הנחוצות בספר שכזה, ממלכודת הבנאליות. כך, למשל, גאון המחשבים המבריק והשמן הופך מסתם "חנון" מצוי לדמות ייחודית בזכות שורת אפיונים, ובהם אזכור אמו היהודייה, ש"מאמינה שטוב שמצא את מקומו במוסד, אחרת היה מוצא את עצמו במוסד לעבריינים" (עמ' 41). הדמויות המעטות שנשארו בתחום הסטריאוטיפי רק ממחישות בעיצובן הלקוי את התהום, שאליה עלול היה הספר להידרדר אלמלא הקפיד דונביץ' על אפיון הדמויות האחרות. כך, למשל, לשומרים על בתו של ברטל לא היה מזיק קו של ייחודיות, שהיתה הופכת אותם מסתם בריונים לדמויות בשר ודם.

האותנטיות אינה בולטת רק במרקם אלא גם בעלילה עצמה. הרדיפה אחר ברטל שונה מן הרדיפות המתוארות בספרים אחרים, אירופים או אמריקאים, בכך שהיא מכילה סממנים ישראליים מאוד: סוכן בריטי, למשל, לא יפר תקנות או הוראות בשמה של החברות האישית, ולא יבצע פעולות שמהותן המעשית היא בגידה בארגון, גם כשיש לו יסוד להאמין שחברו נרדף כחלק ממזימה. סוכן ישראלי - לפחות בספרו של דונביץ - יעשה כן כמעט ללא היסוס, ובכך יביא לביטוי את אחד הערכים המרכזיים בהוויה הישראלית: החברות.

אך דונביץ' אינו מסתפק בכך. בצד המאפיין החיובי של החברות הוא מבליט עוד מאפיין במציאות הישראלית, הפעם חיובי פחות: האופורטוניזם, שנובע מכך שבשירותי הביטחון (וגם בשירותים אחרים) של מדינה קטנה כישראל, מספר רב יחסית של אנשים מוצאים עצמם נתונים בהתמודדות על ראשה הצר של הפירמידה, תוך רקימת תככים וניסיונות הכשלה הדדיים. חוויית הנרדפות של ברטל מתכתבת עם שני המאפיינים הללו - חברות ואופרטוניזם - גם יחד, ובכך מבטאת את ייחודיותו של "נרדף" בהשוואה לספרים מתורגמים הנענים לאותה נוסחה עלילתית.

"נרדף" הוא, אם כך, ספר מתח הממזג בתוכו את היתרונות של נוסחה ספרותית ידועה שהוכיחה את עצמה, עם איכויות ישראליות מקוריות, שמצליחות להפוך את הדמויות והאירועים למוכרים לקוראים וקרובים ללבם. הוא כתוב באופן מקצועי ומשכנע ושומר על רמה ספרותית שתספק גם את האנינים שבין קוראי המתח, אך לא תגזול את הבכורה מסממני הז'אנר, ובעיקר - לא תפר את התחייבותו של הכותב להחזיק את קוראיו בעוררות רגשית ואינטלקטואלית מהעמוד הראשון ועד למשפט האחרון והלקוני של הספר, שגם בו גלומה תפנית מפתיעה.

אמנון ז'קונט הוא סופר והיסטוריון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ