אילת שמיר
אילת שמיר

ימי הנטישה אלנה פרנטה. תירגם מאיטלקית: אלון אלטרס, הוצאת הספריה החדשה, 212 עמ', 82 שקלים

כמעט כל אשה מכירה את זה: הסיוטים, הפחדים, התפרצויות הזעם, ההרגשה האיומה הזאת של טירוף-דעת ובלבול ובדידות פתאומית מקיר אל קיר, כשיום אחד כל הוודאויות מתערערות והמציאות הזוגית הביתית נשמטת מתחת לרגלי?. כשזה קורה לאחרים, זה נראה דבר מוגבל, משהו שקל לאתר אותו, לזהות את סימניו המוקדמים, אבל כשזה קורה בתוך הבית פנימה, את מוצאת את עצמך לבד. לגמרי לבד. הרי אף אחד לא מכין אותנו לכאב הזה, להתעורר בוקר אחד ולהיפרד לשלום מחלום החיים הבורגני.

סימון דה-בובואר - פילוסופית, סופרת, אשה - קיימה לאורך כתיבתה דיאלוג נוקב עם התועלת המפוקפקת שיש בהתקשרות הבורגנית של חיי הנישואים: האם היא, האשה, אוהבת את הבעל או את הנישואים? שאלה דה-בובואר ב"המין השני" כבר לפני למעלה מחצי מאה (1949); והאם תהיה לנשים אי-פעם הזדמנות לדעת מי הן באמת, כשהן לעצמן, שלא בתוך המסגרת האינטרסנטית שמנציחה את תלותן בגבר?

28 שנה לאחר "המין השני" כתבה דה-בובואר בספרה "אשה שבורה" (1967) על התוצאות ההרות-אסון של ההימור הנשי הזה על המסגרת המשפחתית, ותיארה את הסיוט הגדול של כל אשה, ובעצם כל אדם: נטישה. היא סיפרה שם על אשה נשואה בת 44, חסרת זהות ומקצוע, אם לשתי בנות, שמוצאת את עצמה יום בהיר אחד מתמודדת על לבו של הגבר שלה מול אשה אחרת, צעירה פנויה ועצמאית.

הלם הנבגדות, האבל המתעצם של ימי הנטישה וההידרדרות הנפשית והביזוי העצמי שבאים בעקבותיו, החיטוט הנוקב והמכאיב בשנות העיוורון העצמי שקדמו לו, ובעיקר הפחד מפני הבדידות הבלתי נמנעת, את כל אלה תיארה דה-בובואר כדי לומר לכל אשה רדומה: התעוררי. התעוררי, כי תמיד, גם כשאת חושבת שאת ביחד, את בעצם מהותך לבד. "השגיאה החמורה ביותר שלי", כתבה דה-בובואר, "היתה שלא הבנתי שהזמן חולף. הזמן חלף ואני קפאתי בעמדה של רעיה אידיאלית לבעל אידיאלי" (עמ' 171).

ההבנה האקזיסטנציאלית הזו אינה נחלתן הבלעדית של נשים, אבל משמעותה ההרסנית מוכפלת אצלן שבעתיים מכיוון שרוב חייהן הן חיות בחרדה מפני הרגע שבו יודיע להן הגבר שלהן כי זמנן עבר. להתבונן כך בחיי אשה, משמעו לעגן את הקיום הנשי הפרטי בתוך הקשר רחב של תנועה, של השתנות, של זמן חיים; משמעו להבין כי גרעין המשבר הנשי קיים גם מעבר לחד-פעמיות קונקרטית כזו או אחרת; משמעו לנסות להציל את מי שעומד מאחורי לשון הווידוי המשמשת בדרך כלל בתיאור משברים מנפילה אל מלכודת הנוסח ההיסטרי, המלהיב את עצמו, שהורגלנו בו בעת האחרונה.

שלוש האיכויות המרכזיות הללו - היכולת להתבוננות עצמית, היכולת לעגן את הקול הפרטי בתוך קונטקסט רחב, והיכולת להימנע מנפילה אל המלכודות הרגשיות הכרוכות בלשון הווידוי - קשורות כמובן זו בזו, והן נובעות גם מבשלותה הנפשית של הכותבת. האיכויות האלה הן שמבדילות יוצרות תבוניות כדה-בובואר הצרפתייה או וירג'יניה וולף האנגלייה (הפרק הנפלא מ"אל המגדלור", 1927, הקרוי "הזמן חולף", ודאי היה מוכר היטב לדה-בובואר) מכותבות שנפלו למלכודת. לכן ראוי לחזור ולקרוא בפרוזה התבונית של דה-בובואר, לא רק מפני שמימשה בחייה את העצמאות הנשית שאליה כיוונה בכתיבתה, אלא מפני שגם היום משמשת כתיבתה מקור השראה לנשים רבות.

*

אלנה פרנטה, למשל: מי היא באמת? גבר או אשה? סופרת צעירה ומתריסה או אשה בשלה ומנוסה? לא ברור (וגם לא ממש משנה). מה שכן ברור הוא, שהרומן הסוחף שלה, "ימי הנטישה", כתוב רובו ככולו כהומאז' ל"אשה שבורה" של דה-בובואר, שראה אור כמעט חמישים שנה לפניו. גם אצל פרנטה מובא הסיפור כעין יומן וידוי אישי שהקורא/ת מוזמן אל תוכו במחווה אינטימית של מי שאין לה מה להפסיד עוד חוץ מאלה שיטו לה אוזן. גם כאן ניצבת במרכז הסיפור אשה לקראת העשור הרביעי של חייה, אם לשני ילדים, שוויתרה על בגרות מגובשת ועל זהות עצמאית ממשית ובחרה לחיות את חייה דרך הקריירה הנוסקת של בעלה הרופא. אלא ש"באחר צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי" (עמ' 7).

ההפתעה נוחתת על הגיבורה של פרנטה כפי שהיא נוחתת על הקורא/ת, בלא שום הסבר או הכנה. ומעתה ילווה אותה הקורא לאורך שמונה חודשים, בהתפרקות המוחלטת של חייה ובניסיונותיה המבזים ומכמירי הלב להחלים מן הפגיעה הנרקיסיסטית.

פרנטה יורה לכל הכיוונים: היא מתאבלת, מקוננת, בועטת, מקללת, מתבהמת, מפתה, מתחמנת, ומגיבה באלימות פיסית ומילולית אל כל מי שסביבה. היא מעצימה את תהום הבדידות הנשית לממדים כמעט מפלצתיים והופכת את הבנאליה היום-יומית לדרמה מיתית שכמעט בלתי-אפשרי לשרוד ממנה: פעולות פשוטות כמו קימה בבוקר, הוצאת הכלב לטיול היומי, פתיחת דלת, דיבור בטלפון, מקלחת, טיפול בילדים, מתוארות בספרה בפרטנות מצטברת וביובשנות מצמיתה ומתגלות כמשימות מסובכות, כמעט חציית ים. ולא זו בלבד שהים סוער, אלא שהשחיין-אשה לוקה בשיתוק: איבריה בוגדים בה, חבריה בוגדים בה, ולרגעים גם שפיותה בוגדת בה. היא מיטלטלת בין רגעי שפיות לבין כמיהה להרס ואבדון, ומתקשה להתייצב ולחזור לאיזונה בעולם ששינה את פניו.

"היכן אני נמצאת? באיזה עולם טבעתי? לאיזה עולם חזרתי והגחתי? לאיזה חיים השבתי את עצמי? ולאיזה תכלית?" (עמ' 196), שואלת פרנטה. ואכן, התחושה המלווה את קריאת הרומן היא של מי שנמצא על סף טביעה והאוויר אוזל מריאותיו. "חזרתי לקרוא את העמוד שאנה קרנינה צועדת בו אל מותה", מתוודה המספרת בסיום הספר, כשנדמה שהחיים חוזרים למסלולם, "דיפדפתי בדפים שדיברו על נשים שבורות. קראתי ובינתיים חשתי שאני בטוחה, שכבר איני כמו הגברות של הדפים הללו, כבר אין הן נראות לי כתהום השואבת אותי פנימה" (עמ' 206).

הזמן חולף, הפצעים מגלידים ונרפאים, וגם גיבורת הרומן של פרנטה תמצא את עצמה בסוף התקופה בפתחם של יחסים חדשים, עם גבר אחר, שאולי יעניק לה מרחב וידידות חדשה. ובכל זאת, למרות כישרון הסיפור הוודאי, למרות יכולת התיאור המשכנעת בפרטיה, יותר משהספר מעורר אמפתיה הוא מעורר תהייה אצל כל מי שאינו מסתפק בהמחשה נוספת, אמינה ככל שתהיה, של המשבר המוכר.

לכאורה, ממשיכה פרנטה מן המקום שבו עצרה דה-בובואר - היא כותבת ביושר, בענייניות וללא מניפולציות רגשיות - אבל למעשה היא חוזרת ומעצימה את כל מה שדה-בובואר התריעה נגדו בכתיבתה. באופן תמציתי ניתן לנסח זאת כך: כאשה, אין לה זהות מלבד המשבר המגדיר אותה. כאשה, תחום כל קיומה בגבולות המשבר הזה שגרם הגבר הנוטש. למעשה, אין לה זכות קיום ספרותית משל עצמה, מכיוון שכל עולמה סובב סביב המשבר ונבחן על רקעו. צמצום כזה נוגע לא רק לביקורת פמיניסטית: אם דמות מאובחנת רק על פי סיטואציה איננו יכולים להגיב אליה אלא ביחס לסיטואציה הזאת (מה שאמנם קורה הרבה בסיפורים קצרים ופחות ברומנים, שבהם על פי רוב יש לדמויות מלאות מעבר לגרעין העלילתי).

האומנם העיוורון העצמי שחייתה בו היה מוחלט עד כדי כך? האם חושיה כאשה-כותבת היו רדומים כל כך שלא הבחינה בשום רמז לעזיבה? האם היא רק קורבן של נסיבות, או שגם לה היה חלק בזה? ובינינו, האם אין נשים שנושמות לרווחה כשהבעל קם ועוזב? יותר מכך, נדמה כי משתמע מן הספר שרק הנטישה מעניקה לאשה לגיטימציה להיות גסה, אלימה, תובענית, כלומר להתנהג כ"לא-אשה".

אם יש בזה נחמה, זוהי נחמה עלובה. לפעמים כדאי לאבד משהו ולהצטער זמן-מה על אובדנו כדי לגלות אחר כך שהדבר האמיתי נמצא ברשותך. לעתים דווקא אחרי שנדמה ל? שאיבדת את "העולם", את שבה ומגלה כי יש עולם, והוא היה שם תמיד, קרוב ואינטימי ומסקרן לא פחות מהחלק הזה שחשבת שאיבדת בתוכך.

ספרה של אילת שמיר, "פסנתר בחורף", יראה אור בהוצאת עם עובד

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ