דפנה רופין
דפנה רופין

סודות גלויים אליס מונרו. תירגמה מאנגלית: ליטל ידין. הוצאת מודן, 249 עמ', 72 שקלים

בדרכי הביתה ממערכת העיתון, בציפייה לצלול לתוך אוסף הסיפורים הקצרים של אליס מונרו, "סודות גלויים", אירעה לי תאונה קלה. הספר נח לו בתיק לצד בקבוק מים, ובעוד האוטובוס דוהר ברחובות העיר, השתחרר פקק הבקבוק ומים הרטיבו את העותק החדש והמבריק של ספרי. עד שגיליתי את שאירע היה מאוחר מדי: הספר אמנם התייבש במהירות, אך דפיו התעקלו, מאדוות עדינות בתחילת הספר עד לנחשולים פראיים בסופו, במקום שהיה קרוב יותר למקור הנזק. רק כשהתיישבתי לבסוף לקרוא את הסיפורים, הבנתי עד כמה התקרית הזאת שחילחלה לתוך חוויית הקריאה שלי הולמת את הנושאים שבהם עוסקת מונרו בכתיבתה.

הסופרת הקנדית המוערכת אליס מונרו פירסמה קבצים רבים של סיפורים קצרים; סיפורים פרי עטה פורסמו במגזין "ניו יורקר" וכמה מהם אף עובדו לגרסות טלוויזיוניות וקולנועיות ("Hateship, Friendship, Courtship" בכיכובה של ג'וליאן מור צפוי לצאת לאקרנים במהלך 2008). הדמויות המופיעות בסיפוריה סובלות מתפניות חדות ומפתיעות בחייהן, והסיפור מתמקד בניסיונותיהן להתמודד עמן. כמה מהן נוחלות הצלחה; רובן פחות.

"סודות גלויים" חושף טפח ומכסה טפחיים על פני נקודות שונות בזמן, מ-1851 עד 1964, אך כולו מתרחש באותו מרחב באונטריו שבקנדה, שהיא אתר ההתרחשות גם בסיפורים אחרים של מונרו. השזירה המוקפדת של שמות אתרים ודמויות, החוזרים על עצמם לאורך הסיפורים, מספקת הצצה מרתקת לחיים במחוז כפרי זה במזרח קנדה.

לצד תשוקתה של מונרו לספר סיפורים הנטועים במקום מסוים, בולטת בקובץ "סודות גלויים", בתרגומה הקולח של ליטל ידין, גם אהבתה הגדולה לקריאת ספרים ולספרות. מונרו, שהיתה בעברה ספרנית ובעלת חנות ספרים, מתעניינת בחוויה האינדיבידואלית של קריאת ספרים, במפגש האישי של כל אחד ואחת עם הספר ובתנאי השטח המאפשרים התוודעות אינטימית עם טקסט ספרותי.

בסיפור "היסחפות", הראשון מבין שמונה הסיפורים באוסף, הספרייה העירונית בקארסטרז תופסת מקום מרכזי בחיי הדמויות; חייל שנפצע במלחמת העולם הראשונה מתכתב עם הספרנית מעיירת הולדתו. כבר במכתבו הראשון הוא מחזר אחריה ומחמיא לה על ארגון הספרים בספרייה, שהכתיב את המפגש שלו עם ספרים בצעירותו: "הכול סודר לפי אזורים של ספרות יפה, ספרי עיון, ספרי היסטוריה וספרי מסע. גם את כל כתבי-העת אירגנת, והצגת אותם לקהל ברגע שהגיעו, במקום להניח להם להתפורר עד שכל הכתוב בהם ייעשה מיושן. הייתי אסיר תודה על כך, אך לא ידעתי איך לומר זאת" (עמ' 10). מחזר אחר, שאביו תרם את הכסף להקמת הספרייה, אף הוא מוקסם מחוויית הישיבה בספרייה: "מצאו חן בעיניו המכובדות והסדר שבאולמות הללו. הוא הוקסם מן המחשבה על אנשים מבוגרים הבאים לכאן וקוראים ספרים בהתמדה. שבוע אחר שבוע, ספר אחר ספר, כל חייהם" (עמ' 31).

בעוד אני מפליגה לאטי לכיוון קו פרשת המים (או, במלים אחרות, אמצע העותק שלי), מונרו מעלה על הפרק את חוויית המגע הפיסי שלנו עם ספרים. גיבורת "הבתולה האלבנית" צובעת את קירות חנות הספרים שבבעלותה בצהוב בהיר, מתוך אמונה שצבע זה מעורר סקרנות אינטלקטואלית. כל ניסיונותיה להסביר לאדם שמגיע למכור לה ספרים משומשים שהיא אינה מתעסקת עם ספרים יד שנייה עולים בתוהו. "הוא המשיך להרים את הספרים אחד-אחד והאיץ בי להעביר את ידי על הכריכות, תוך שהוא מתעקש שאשים לב ליופיים של האיורים ואתרשם מתאריכי ההוצאה" (עמ' 85).

בהמשך מציעה שארלוט, אשתו של מוכר הספרים שעסוקה בכתיבת תסריט קולנועי, לטשטש את הגבולות שבין הוויזואלי למילולי כשהיא תוהה כיצד ייראו איורים ברומנים מודרניים, למשל בספריו של נורמן מיילר: "הם יצטרכו להיות מופשטים (...) מעין כתמים דמויי תיל" (עמ' 108). מונרו מעלה כאן אפשרות מעניינת לגבי הממד הוויזואלי של המפגש עם ספרים, שיכול לתרום לחוויית הקריאה.

שני סיפורים נוספים, "מלון ג'ק רנדה" ו"תחנה בערבה" מרמזים על הסכנות הטמונות בהפנמה עמוקה מדי של ספרים: הם מציגים נשים המושפעות מטקסטים ספרותיים שאליהם נחשפו. גייל, גיבורת הסיפור הראשון, המתרחש אי שם במחצית השנייה של המאה ה-20, מתכתבת עם בעלה לשעבר תחת שמה של אשה אחרת, כשהיא מבססת את המכתבים על רומנים היסטוריים שקראה בצעירותה. בסיפור השני, המתרחש באמצע המאה ה-19, רופא שבודק את אנני מעלה השערה שהיתה רווחת באותה תקופה: שבדומה לנשים אחרות, קראה אנני ספרים ה"מתארים רוחות ושדים או עלילות אהבים עם רוזנים ודוכסים וכדומה. עבור רבות מהן, המעשיות האלה מהוות הצצה חולפת אל החיים שעליהם ויתרו למען המטלות האמיתיות. אחרות חוטאות בהן פה ושם, כאילו היו ממתק או יין שרי, אולם יש כאלה הנסחפות לחלוטין וחיות בהן כמו מתוך הזיית אופיום" (עמ' 176).

הסיפור האחרון באוסף, "ונדלים", מקבל משמעות נוספת כשאני קוראת אותו מדפים הרוסים; הסצינה המתוארת בו היא כזאת: ליזה נכנסת לביתה הריק של שכנתה לשעבר וזורעת בו הרס, ללא גילוי רחמים כלפי אוסף הספרים והאנציקלופדיות המאורגן בקפידה. "ספרים נגרפו מהמדפים, נקרעו לגזרים, הושלכו על הרצפה", ובהמשך ספגו מטר של קמח, חומץ, סירופ מייפל וויסקי (עמ' 237). אז מהן כבר כמה טיפות מים לעומת ההשחתה הזאת, המתרחשת בחסותה המלאה של מונרו? אני מניחה את הספר כשמצפוני נקי מאשמה, אבל אני בטוחה שאין צורך להטביל את הספר הזה בנוזל כדי ליהנות מקסמו.

דפנה רופין סיימה תואר שני בלימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ