ראובן מירן
ראובן מירן

איש ללא צל יוסי אבני-לוי. הוצאת זמורה ביתן, 478 עמ', 88 שקלים

עולם הריגול, שאחד משמותיו הנרדפים הוא עולם הצללים, היה מאז ומתמיד מקור משיכה לסופרים עתירי דמיון. בספרות המערבית במאות ה-19 וה-20 הפליאו במיוחד לעשות בתחום המורכב הזה כמה סופרים בריטים ידועים, שוכני הפנתיאון הספרותי האלמותי: ג'וזף קונרד ו"הסוכן החשאי שלו"; רודיארד קיפלינג ו"קים"; סמרסט מוהם, יוצר "אשנדן" האגדי; גרהאם גרין ו"האיש שלנו בהוואנה"; איאן פלמינג אביו-מולידו של 007, הוא ג'יימס בונד, וכמובן ג'ון לה-קארה האחד והיחיד.

כל הסופרים הללו, וגם אחרים, ניסו במידה כזאת או אחרת של הצלחה לתפוס את תמציתו החמקמקה של עולם הצללים. חלקם הסתמך על ניסיון אישי שבו נשזרו דמיון ספרותי וכישרון כתיבה, ואילו אחרים נסמכו רק על יצירתיותם האמנותית. בשני המקרים, מה שחשוב וקובע הוא התוצאה. מבחינה זו, "איש ללא צל" מצטיין במקוריות ובעומק ספרותי ראויים לציון בספרות העברית, שכן לא קל להיכנס לעולם שבו הלבן הוא שחור והשחור הוא לבן, והכל בנוי על חולות נודדים ואדמת ביצות וכרעי תרנגולת, ודבר אינו יציב ומובן מאליו, וכל מה שנראה לעין חשוב מראש כמתעתע, מטעה ובכל מקרה לא אמיתי.

ועידת יהדות ישראל והעולם

העולם ההפוך הזה - שבו האור הוא חושך והחושך הוא אור - עוסק בדבר היחיד שלא השתנה מאז היות האנושות והציוויליזציה - טבע האדם. זה המרכיב היחיד שאין לו תחליף בקיומנו, ששום מחשב או הנדסה גנטית לא ישנו. לעולם יישאר טבע האדם גחמני, לא צפוי, לא הגיוני, מתעתע, מפתיע, לא ניתן לחיזוי של ממש. בהשוואה אליו אפילו מזג האוויר משעמם.

לא קשה לדמיין באיזה מצב נמצא אדם ללא צל בעולם הצללים, שכן הצל הוא הוכחה לקיומו של אור. ובהיעדר אור, ולו הקלוש ביותר, האפילה עבה וסמיכה, מעיבה, מעיקה וחונקת. ברומן הזה האור והצל משחקים תפקיד מכריע. זהו סיפורם של שני גברים שחייהם נחשפים בהדרגה זה לזה, לעצמם ולקורא: יונתן, שליח רשמי, מוצהר ומוכר של מדינת ישראל בברלין, גבר רגיש וייצרי, מרדן ונחוש בדעתו לחיות על פי טבעו. יונתן הוא אדם בודד וכואב בטריטוריה זרה, שהמשיבון שלו מלא בהודעות נאצה, מי ש"מעבר לחלון חייו כבר אין צהוב חמסיני, מלח ים וזיפזיף", אלא "יער, ערפל ושלכת".

הגבר השני הוא סבסטיאן, גרמני הפונה אליו מטעמים שמתבהרים-מצטללים חליפות במהלך הסיפור, אדם שנוגע במעמקים האפלים ביותר של נשמתו דווקא בגלל השוני הענק בין שני העולמות: גבר יהודי-ישראלי ממוצא בוכרי מצד אחד, ומנגד גבר ממוצא מזרח-גרמני שהיה - ואולי הוא עדיין - מרגל סובייטי בעל כורחו, יציר כפייה של חברה טוטליטרית שדיכאה את טבעו כאדם וכגבר. המפגש הטעון הזה מייצר דרמה ספרותית מעניינת ומקורית.

תחילתו של הסיפור במפגש הסברה שעורך יונתן עם קהל גרמני, המטיח בו האשמות על פשעי המלחמה שמבצעת מדינתו נגד הפלסטינים בשטחים הכבושים. הוא נאלץ לעמוד מול קריאות כגון "אתם מדברים על טרור? אתם הטרוריסטים הגדולים ביותר!" או, "כל יום אתם רוצחים ילדים! אתם כתם על המצפון של העולם!" - כשהוא חצוי בתוככי נפשו. חלקו האחד מייצג את המדינה, ואילו החלק האחר, הסמוי והחשאי, משוטט הרחק מזירת האירוע שכאילו נכפה עליו. באותו ערב הזוי צדה עינו של יונתן בחור שישב בירכתי האולם ונעץ בו מבטים "בעיניים חודרות שהביטו בו כל הערב בתערובת של סקרנות, חמלה ומשהו נוסף - מבט צופן סוד".

לאחר שסיים את הרצאתו הוא מחפש את הבחור הזה, אך למרבה האכזבה הלה נעלם. ואולם כשהוא שב לחדרו בבית המלון, מצפה ליונתן הפתעה. בפתק שנתחב מתחת לדלת הוא קורא: "'צפיתי בך בסקרנות. יש לנו מחלה לאומית - להתיימר לדעת טוב מאחרים. לפעמים אני מתעב את בני עמי. איחור קל של רכבת או אשפה שהושלכה לפח הלא נכון עשויים להוציא אותם מדעתם. אבל איתך הם יתווכחו בעקשנות כמה צודק ונכון שמפוצצים סופרמרקט ליד הבית שלך!'. כתב היד מסודר ונוקשה כשל חייל פרוסי, אבל הסיום אישי, אניגמטי ומפתה: 'הלוואי שיכולתי להזמין אותך לכוס בירה. אבל אינני יכול. עדיין לא'". ואחר כך הבטחה להיות נוכח גם בהרצאה הקרובה של הדיפלומט הישראלי שתתקיים בשבוע הקרוב בעיר אחרת.

באופן טבעי חושב יונתן שמדובר במלכודת. כאיש שירות החוץ הוא תודרך על ידי קצין הביטחון של משרדו, שהזהירו מפני מגעים עם זרים. אבל, פרדוקס קיומי: כמי שעוסק בהסברה באמצעות מפגשים עם קהל מקומי, יונתן הוא אדם מזוהה. הוא אינו יכול להתעלם מהמחשבה שהגרמני האלמוני כותב הפתק עוקב אחריו ויודע באיזה מלון הוא מתגורר והיכן הוא עומד להרצות. במונחים מקצועיים של עולם הביון זוהי "הקמת-מגע" קלאסית: יש בה מרכיבים של "הבנה" לנפשו של האובייקט, "הזדהות" אתו, איתות ש"הכל ידוע" עליו, זרע של פיתוי מעורפל והבטחה מהולה באיום מרומז שלקשר הזה יהיה המשך גם אם האובייקט לא יהיה מעוניין בו. באופן טבעי, בדיוק מנקודה זו מתחילות לצמוח התחושות החשאיות, הפרנויה, החרדה והחנק השזורים ברומן הזה ומחשקים את האווירה המיוחדת האופפת אותו.

בדומה לאמירה העממית, "זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי", גם יונתן חווה על בשרו את תחושת החיה הניצודה. הוא חש שעוקבים אחריו, מצלמים אותו בחשאי, מאזינים לטלפון שלו. אט-אט מתברר לו שהוא נהפך לאזרח בעולם הצללים. האם הוא הופך לאובייקט לגיוס של שירות ביון זר, שסבסטיאן משמש "כלי מבצעי" בשירותו? או שאולי סבסטיאן מגלה בו עניין אישי בהחלט? האם סבסטיאן הוא סוכן ביון חף מרגשות אנושיים המופעל על ידי מפעילו הסובייטי במטרה לגייס דיפלומט ישראלי; או שהוא גבר ביישן, רגיש ובודד המבקש מגע אנושי, לב קשוב, אהבה?

אי-הוודאות ותחושת התעתוע הם מהמאפיינים הבולטים ביותר בעולם הריגול ובספרות הריגול, אבל מה שמייחד את הרומן הזה היא ההסתכלות האחרת, שרואה ב"כלי" האנושי בן אדם בעל רגשות שמסוגל ליצור קרבה אנושית אמיתית דווקא עם ה"אובייקט" שלו. היחסים האלה, בין ה"גייס" לכאורה לבין קורבנו המיועד, מתוארים באמינות רבה.

דמות המפעיל המזרח-אירופי הבודד, שמשפחתו התפוררה בגלל אופיה ההרסני אך הממכר של עבודתו, סגנון דיבורו והלך-מחשבתו, תואמים להפליא את הטיפוס הספרותי, אך אינם נופלים לפח היקוש של הקלישאה. הציניות, הקשיחות, האירוניה, הניצול, הבדידות והראייה המפוכחת מאפיינים את עולמו החף-מאלוהים של איש המבצעים, ויוצרים רקע שעליו בולט עוד יותר העולם הרגיש והתמים של יונתן ושל סבסטיאן. השילוב הזה יוצר שלמות אנושית והופך את המפגש ביניהם לרומן אמין, חם וקולח שמוליד קשר חשאי מתחת לשטח המוצלל של החיים.

הישג ספרותי הוא זה שיוצר בלב הקורא תחושה שהמחבר חווה על בשרו את אווירת החשאיות והנרדפות האופפת את סיפורו. המפגש האנושי הספונטני והרגשי (או שמא המתוכנן והתועלתני) בין "הגיס" סבסטיאן ליונתן "האובייקט" הוא עולם נוקשה וחונק, שבו אין מקום לקיומו של האדם כפרט ייחודי. בעיקר אם הוא נער רגיש וביישן, שמחפש את אושרו ולמעשה נאחז בקשרי חברותו עם נער אחר. טבעו הייחודי מנוצל בצורה צינית על ידי כוחות סמויים וחזקים ממנו, והוא מוצא עצמו לפות בזרועותיו של שירות הריגול הסובייטי ומנוצל על ידיו במשימות תקיפה, לגיוס מקורות וסוכנים במערב.

במקביל להתגוללות ההדרגתית של סיפורו הייחודי של סבסטיאן נגלים לעיני הקורא עברו ועולמו של יונתן הישראלי, שצמח במשפחה בוכרית בשכונת מגורים ענייה, חמה וססגונית, ועד היום, בפאתי נכר, הוא מתגעגע לסבתו הדומיננטית והמטורפת (במובן האנושי החיובי של המלה) ולחברו הקרוב שאותו נטש. דומה שמוטיב הבגידה מלווה את יונתן גם בהווה, ומכאן ההיסוס והחשש ממגע אנושי שיש בו תמיד מרכיב של תעתוע ואשליה. כך זורם לו הסיפור הפתלתל, שמטבע סוגו של הרומן לא כאן המקום לחשוף אותו ואת סופו. מעניין לציין שהספר הזה, כפי שמעיד עליו המחבר באפילוג לספרו, "מבוסס על מקרה אמיתי".

אמיתי או לא, המחשבה העולה בעת הקריאה היא שעולם הריגול הנבנה בספר, בלי לפגוע באמינות התיאור, אולי אינו אלא מטאפורה, מעין כיסוי לעולם שההישרדות בו מחייבת שמירה קנאית על חשאיות - חובה שעומדת בסתירה קיצונית לתשוקה הלוהטת למגע אנושי, לרצון העז לשבור את חומת הבדידות המפרידה בין הגיבור לבין שאר בני האדם, לאהבה במובן הרוחני והפיסי כאחד.

ראובן מירן הוא סופר ומו"ל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ