חשבתם שהרצח פוענח? חשבו שנית

הרומן הצנום של הסופר הארגנטיני גיירמו מרטינס מציית לכאורה לחוקי הז'אנר הבלשי, אבל גם מעמיד אותם לבחינה פילוסופית

פניה עוז-זלצברגר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פניה עוז-זלצברגר

רציחות נוסח אוקספורד גיירמו מרטינס. תירגמה מספרדית: עינת טלמון. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, 207 עמ', 79 שקלים

בעמוד 34 בספר "רציחות נוסח אוקספורד" (שמו המקורי בתרגום חופשי הוא "פשעים בלתי מוחשים") מוצגת סדרה של שלושה סמלים. הגיבור-המתמטיקאי מתבקש לנחש את הסמל הבא בסדרה, ומצליח בכך לאחר קצת מחשבה. הוא והמחבר אמנם לא טורחים לגלות לקוראים את הפתרון, אך אל בהלה: ניתן להתענג על הספר גם בלי לפתור את החידה. ואולם מי שיקרא בזהירות את ההסבר המועיל שבשני העמודים העוקבים, ואולי ייעזר גם בעוד רמז קטן הטמון בהמשך הסיפור, ייהנה מחדוות הפתרון ללא כל צורך בהשכלה מתמטית גבוהה.

"רציחות נוסח אוקספורד" הוא מותחן הנשען על תובנות פילוסופיות ומדעיות, וממזג חשיבה בלשית, מתמטית ויומיומית בפשטות, בתחכום ובחן. אפשר לקרוא אותו כבלש קטן ומהודק, אולי קצת חלש מבחינת אפיון הדמויות, אבל בנוי יפה על פי הכללים שהמציאו אדגר אלן פו, ארתור קונן דויל ואגאתה כריסטי: סדרת רציחות, גלריה של חשודים, בלש-חוקר שכלתן. כבונוס יש גם דרמת קמפוס ציורית וכמה דיונים תיאורטיים בשפה צחה ומובנת. תרגומה והערותיה של עינת טלמון משרתים את הספר היטב.

סטודנט ארגנטינאי מגיע לאוקספורד לתקופת מחקר ומשתכן אצל הגברת איגלטון, אלמנתו של מתמטיקאי. עד מהרה מגלה גיבורנו את גופתה של בעלת הבית ופוגש את בתה המוסיקאית הקודרת, את הלוגיקאי הדגול ארתור סלדום ועוד דמויות נוסח אוקספורד-האוניברסיטה ואוקספורד-העיר. הוא עד לשרשרת מקרי מוות שנראית כסדרת רציחות בעלת היגיון לוגי סמוי. לפי מיטב חוקי הז'אנר, זרוע הסיפור מבואות סתומים, הטעיות, השערות מועמדות להפרכה ומירוץ מנטלי בין הבלש-האינטלקטואל לשוטר-ההולך-בתלם.

בספר פזורות כמוסות קטנות וקלות לבליעה של תורות פילוסופיות ומדעיות. הן ממלאות כמה תפקידים: ראשית, הן מציעות היגיון פנימי לעלילה. שנית, הן עשויות גם להיות הטעיות בעצמן, כלומר העלילה עלולה לסרב לציית להן. ושלישית, הן מעניקות לקוראים תמציות בהירות של כמה משיאי מחשבת המאה ה-20, כמו הפרדוקס של ויטגנשטיין על כללים סופיים או תיאורמת אי-השלמות של קורט גדל. יש אפילו חדשות מתמטיות מסעירות: במהלך הספר נוסעים המתמטיקאים מאוקספורד לקיימברידג' כדי לשמוע מפי אנדרו ויילז את פתרונו ההיסטורי למשפט האחרון של פרמה. כך מצליח המחבר להעניק למתמטיקה אקטואליות, נוסף לרלוונטיות (לעלילה ואולי גם לחיינו), וזה הישג.

גיירמו מרטינס הוא דוקטור למתמטיקה וסופר עטור פרסים בארגנטינה מולדתו; הוא חיבר גם ספר בשם "בורחס והמתמטיקה", שיהיה נחמד לראות גם אותו בתרגום עברי. מרטינס הצליח לכתוב רומן בלשי יעיל וקומפקטי, המציית דווקא לעיקרון של הפילוסוף הימי-ביניימי ויליאם מאוקאם: חתוך את המיותר. הסבר חסכוני עדיף על הסבר נכון אך ארכני. "תערו של אוקאם", המנחה עד היום את האסתטיקה הרווחת של הסברים מדעיים, מעניק לרומן זה רזון ושריריות מרעננים.

אבל האם מדובר אכן ברומן בלשי קטן ונחמד, כתוב בהתאם לחוקי הז'אנר? לא בטוח. הבה ניקח ברצינות את מה שאמר ויטגנשטיין על הכללים הסופיים. גם אם נדמה לנו שמצאנו את הכלל שביסוד סדרה מסוימת, העצם הבא בסדרה עלול להפוך את הכלל הזה על פיהו. וכך שוב ושוב, עם כל עצם חדש בסדרה, עד אינסוף. כלומר, שום כלל אינו סופי. אף פעם לא נדע בוודאות מהו הכלל ה"אמיתי" שביסוד סדרה מסוימת, כל עוד היא עשויה להימשך. קחו לדוגמא את הסדרה 2, 4. חושבים שהכלל ביסוד הסדרה הוא "ועוד שתיים"? מצפים שהמספר הבא יהיה 6? אבל הנה מתגלה המספר הבא, ומתברר שהוא 8. ובכן, אתם אומרים, ברור שהכלל ביסוד הסדרה הוא "כפול שתיים", ולכן המספר הבא יהיה 16. אבל הנה מגיע המספר הבא (או הנתון הבא, או הרצח הבא), והוא דווקא 24. שוב עליכם לחפש את הכלל שביסוד הסדרה עד כה. ושוב אתם עלולים להתבדות כשיופיע המספר הבא.

כך בדיוק בונה מרטינס את עלילת "רציחות נוסח אוקספורד". נדמה לנו שפיענחנו את הרציחות ומצאנו את האשם? יבוא גילוי חדש, עצם חדש בסדרה, ויאלץ אותנו לשנות את הכלל שביסודה. מה שתקף לגבי סדרה מתמטית, ולגבי סדרת רציחות, חל גם על סיפור חיי אנוש. כל התרחשות חדשה יכולה לשנות-בדיעבד את הכלל שהעניק לחיינו עד כה היגיון, את מה שחשבנו שהוא "ההסבר האמיתי". פילוסופים השתעשעו ברעיון הזה מזמן. גם ההגות היהודית נגעה בו כשהציעה שאדם יכול לקנות או לאבד את עולמו בשעה אחת.

בסיום ספרו של מרטינס מצפה לנו התרה מבורכת ונמסר פתרון "אמיתי" מפתיע ומספק, נוסח קונן דויל. אבל יש לי הצעה לבעלי עצבים לוגיים חזקים: חשבו שנית. ייתכן שמרטינס רומז לנו שיש עוד עצמים בסדרה, שגילויים יהפוך את הפתרון על פיו. כי מהו הפשע המושלם, "הבלתי מוחש"? האם הוא פשע שמבצעו לא נתפס לעולם? או אולי זה פשע שמבצעו - כלומר ה"אמת" הידועה לנו על מבצעו - משתנה ככל שנוספים נתונים חדשים לתמונה, עצמים חדשים לסדרה? הנה רעיון שיגרום לאגאתה כריסטי להתהפך בקברה. לודוויג ויטגנשטיין, לעומתה, ודאי מחייך אי-שם.

פניה עוז-זלצברגר היא היסטוריונית של הרעיונות וחוקרת ספרות והיסטוריה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ