"אני באתי להם בהפוכה"

"כשהתחלתי לכתוב היתה לי תוכנית. אמרתי לעצמי שקודם אכתוב על 'מקום', מגיל 30 אכתוב על 'זמן' ובגיל 40 תיכננתי רומן בגוף שלישי. עכשיו, אחרי שהגשמתי את התוכניות שלי, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אז אני זוממת לעבור בקרוב לזכרון יעקב ולכתוב ספרות כפרית". אורלי קסטל-בלום מביטה לאחור, עם פרסומו מחדש של ספרה הראשון, "לא רחוק ממרכז העיר"

ורד לי
ורד לי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ורד לי
ורד לי

לפני 20 שנה בדיוק, בשנת 1987, יצא לאור קובץ הסיפורים "לא רחוק ממרכז העיר" (עם עובד), ספר ביכורים לסופרת הצעירה אורלי קסטל-בלום. הקובץ התבלט מיד בשונותו: לשונו, עולמם האורבני של גיבוריו, חיי היומיום הבנאליים שהם ביקשו לתאר והממד הפנטסטי הכבוש בהם, שבספריה הבאים של קסטל-בלום נהפך פרוע יותר ויותר. כל אלה משכו אל הקובץ את תשומת לבם של המבקרים, עוררו את אהדתם ולפעמים את חמתם, ובכל מקרה יצרו סביבם ויכוח סוער.

"יש אמנם בקובץ הסיפורים ניצוץ של הבטחה", נכתב אז ב"הארץ", "אבל הסיפורים הם גבוליים, יש בהם חספוס, אולי מכוון אבל גם לא מכוון (...) יש בסיפורים נימה בנאלית, אולי מכוונת. לעתים הבנאליות שזורה בתמהוניות סתומה. אבל אין הם מלהיבים ואין הם מותירים אחריהם משקע כלשהו".

ממרחק של עשרים שנה כבר ברור כי פרסומו של קובץ הסיפורים "לא רחוק ממרכז העיר" היה רגע חשוב בהתפתחות הספרות הישראלית; קסטל-בלום פירסמה מאז יותר מעשרה ספרים, שחלקם ("דולי סיטי", "סיפורים בלתי רצוניים") כבר נהפכו לקלאסיקה של הספרות הישראלית החדשה, וספריה נמצאו, ונמצאים עדיין, במרכזו של הדיון בזרם חדש בספרות הישראלית, שכונה לעתים "ספרות רזה" ולעתים אחרות "ספרות פוסט-מודרנית".

בימים אלה, במלאות 20 שנה לפרסומו, "לא רחוק ממרכז העיר" יוצא לאור מחדש, בנוסח מתוקן ובשינוי סדר הסיפורים ("הספריה הקטנה", הוצאת הקיבוץ המאוחד), ובתוך שבועות ספורים מתוכנן גם פרסומו של הרומן "דולי סיטי". עם יציאתם מחדש, החלטנו לחזור ולשוחח עם אורלי קסטל-בלום על ראשית כתיבתה.

האם את ביקשת להוציא מחדש את "לא רחוק ממרכז העיר" ולהכניס בו תיקונים?

"אני אף פעם לא הסתכלתי אחורה, כי מאוד פחדתי. הספרים שכתבתי נעולים בתוך ארון בחדר ולא מסודרים בספרייה הביתית שבסלון. אין לי פולחן סביב הכתיבה שלי, ולא דימיינתי אותם יוצאים שוב. למרות שזה בהחלט יפה שאדם יראה איך ספריו יוצאים, כמו 'אחרי מותו'. זה בהחלט אחראי מצד ההוצאה להוציא את הספר מחדש ולחשוף אנשים חדשים לכתיבה שלי.

"פשוט נוצר מצב מוזר שאני עוד חיה, אבל הספרים שלי נעלמו ואי אפשר להשיגם. אנחנו מתכוונים להוציא בקרוב גם את 'דולי סיטי', את 'היכן אני נמצאת' ואולי גם את 'סיפורים בלתי רצוניים', אבל אני חוששת לגרום להצפה בחנויות. נראה".

ספרי קצת על נסיבות כתיבת הספר "לא רחוק ממרכז העיר".

"הייתי אז בחודש השביעי להריוני ואבא שלי גסס בבית החולים איכילוב מסרטן הריאות. ידעתי שהוא הולך למות, ולי לא היה שום דבר, שום מקצוע, שום עתיד נראה לעין. אבא שלי מאוד רצה שאהיה רופאה ואני חושבת שהייתי בעיניו אכזבה. יומיים לפני שהוא מת אמרתי לעצמי 'אורלי, עכשיו ברצינות'. עד אז כתבתי כל מיני שטויות: שירים, מסה בשם 'יומנה של פקידה'.

"אז יומיים לפני פטירתו התחלתי לכתוב את הסיפור 'לא רחוק ממרכז העיר'. כשגמרתי אותו הייתי בטוחה שכתבתי רומן, אבל כשהתחלתי לספור עמודים הבנתי שזה סיפור וצריך עוד. הסיפור השני שנכתב היה 'שפרה' ואחריו באו היתר. ידעתי שאבי עומד למות ושאני לא מסוגלת להכיל את מותו או להתמודד עם זה. בגלל זה בכל סיפור מופיע מוות. דאגתי שבכל סיפור ימות מישהו".

שני הספרים הראשונים שפירסמת היו קובצי סיפורים קצרים ("לא רחוק ממרכז העיר", "סביבה עוינת") ורק אחר כך פירסמת את הרומן "היכן אני נמצאת". בשנים האחרונות הסיפור הקצר קצת נעלם מנוף הספרות הישראלית וסופרים צעירים כותבים מיד רומן. מה דעתך על כך?

"סיפור קצר הוא ז'אנר שכיף לקרוא אותו, במיוחד בקצב החיים של היום. אני חושבת שהוא נעלם מתוך שיקולים של מו"לים שמחלחלים לזירה הספרותית. מצד שני, אני לא אוהבת שמתייחסים אליו כאל סטאז' לקראת רומן. זה בכלל לא ככה. אבל אפשר לעצור את ההספד: אני מחזירה את הסיפור הקצר, עם ההוצאה המחודשת של 'לא רחוק ממרכז העיר' ובימים אלה אני כותבת ספר המורכב מנובלות ומסיפורים".

כשכתבת את "לא רחוק ממרכז העיר" ציפית שהוא יעורר מחלוקת ועניין כאלה?

"לא, בכלל לא. חשבתי שאני כותבת ספר רגיל לגמרי ושאני משתמשת בשפה רגילה לגמרי. אחר כך, כשהספר יצא והתחיל פולמוס, הייתי המומה. אני מודה שזה גם מצא חן בעיני להיות פתאום בתוך ויכוח אסתטי, בתוך מחנה, פתאום אנשים באים ואומרים לי 'אנחנו בעדך', ואני אף פעם לא הייתי לוחמנית בכלום".

בזמן כתיבת הספר האם היתה לך תחושה שאת כותבת "דבר אחר", ספרות שונה מזו שנכתבה עד אז?

"לא. בזמן הכתיבה ביליתי הרבה בספריות וקראתי, כדי לקבל השראה, את 'מסיבת גן' של קתרין מנספילד, וגם צ'כוב ועגנון. הייתי מושפעת גם מסיפורי העיירה של שלום עליכם וכשקראתי את 'זיכרון דברים' ו'הדוד פרץ ממריא' של יעקב שבתאי הבנתי גם איך צריך לכתוב בעברית: שצריך לכתוב רגיל.

"הסופרים הקאנוניים באותה תקופה היו א"ב יהושע ועמוס עוז, וכשקראתי את הספרים שלהם אמרתי לעצמי 'אני לא רוצה לכתוב כך'. המלים לא מחזיקות את עצמן בדף, הן נושרות, לכל תיאור יש 17 מלים נרדפות, שפה ארכאית, מאולצת, מתייפייפת. זו שפה שביטלה נתח גדול באוכלוסייה של ישראל, שהיא מדינת מהגרים. כמה אנשים הבינו את כל המלים האלה? אני התחלתי לכתוב באייטיז, וחיפשתי שפה שתשקף את המציאות. ידעתי שכל מלה צריכה להיות מדויקת, הרגשתי צורך לומר דברים בצורה תמציתית, קצרה ודחוסה".

מבקרים רבים התייחסו לשפה שלך; תחילה היא הוגדרה כ"רזה", אחר כך נכתב כי היא "בליל של שפות". האם ביקשת בכתיבתך לפורר איזו "שפה תקנית"?

"גדלתי בצפון תל אביב להורים שעלו ממצרים ועד גיל שלוש היו לי מטפלות צרפתיות ודיברו אלי רק צרפתית. הכל היה מאוד קונטיננטלי. לא דיברתי בכלל עברית, וההורים דיברו ביניהם בערבית רק במקרים חשובים. כשהבנתי שהטעו אותי, התחלתי למרוד והפסקתי לענות בצרפתית. מגיל צעיר היה לי אתגר לכבוש את העברית. אני זוכרת שבכיתה ד' היתה הכתבה. כל הכיתה שלי היתה מורכבת מילידי הארץ, לא מבני מהגרים, ואני הייתי בין היחידים שידעו לאיית נכון את המלה 'צוואר'. אז אמרתי לעצמי 'זהו, כבשתי את העברית'. ולמרות שידעתי תמיד שאני יודעת את השפה, עדיין יש לי את המבט המרוחק, את ההתבוננות בשפה".

האם נכון לומר שהשפה שלך עכשווית מאוד, שהיא שפה נטולת עבר?

"כשהתחלתי לכתוב הייתי כמו כל הציונים, בקטע של להתעלם מהעבר ולהשתמש בעברית עכשווית ואמיתית. הייתי גם דור שני למהגרים שזה אומר לא לרצות להיות כמו ההורים שלך, להתעלם מהעבר ולשאוף לבנות את עצמך מחדש. היה חשוב לי להוכיח בכתיבה שאנחנו מדינה רגילה. את מבינה, רציתי לעשות בכתיבה שלי נירמול של המציאות הישראלית. אני יכולה לנרמל את ישראל? זה אלוהי מצדי לחשוב כך. עד 1995 הייתי משוכנעת שבניין המדינה מאחורינו, ורק בשנת 2001 הבנתי שזה לא כך. המצב הביטחוני גרם לי להרגיש מחויבות היסטורית לכתוב דווקא על ההווה".

את מתכוונת ל"חלקים אנושיים", הרומן שפירסמת בשנת 2002, ותיעד את השפעת הפיגועים על החברה הישראלית.

"כן, אז זה התחדד. הרגשתי מחויבות מוסרית לכתוב מתוך עמדה של עדות על מה שקורה בהווה. לכתוב על זה כמו שזה בחיים שלנו, לתעד את המציאות ולזנוח לרגע את הפנטסטי. שמתי לב לאבסורד שיש בדיווחים של התקשורת: בכל פעם שהיה פיגוע אמרו ברצינות 'ארגון עז א-דין אל קסאם לקח אחריות' או 'הג'יהאד האיסלאמי לקח אחריות'. לקחו מושג שמבטא את הטוב שבאדם, ומייצג מוסר וערכים, וחיברו אותו לקטל ולרצח. מה פתאום בן-לאדן לוקח אחריות? אז אמרתי לעצמי שגם אני אהיה אחראית, לא על פיגוע אלא על ספר שמתעד את המציאות הזאת".

הכתיבה שלך שויכה בביקורת לכמה קטגוריות: "כתיבה רזה", "כתיבה נשית"; איך את מתייחסת לכך?

"את מדלגת על הפוסט-מודרני. גם בזה האשימו אותי. ההגדרות האלה כבר מזמן קטנות עלי. להגיד על הכתיבה שלי 'ספרות נשים' זה לא פרברי, אלא פריפריאלי".

לא הרגשת, כשהתחלת לכתוב לפני 20 שנה, שאת נכנסת למרחב מאוד גברי?

"הרגשתי שאני נכנסת למרחב ספרותי אמנותי ושאני מחויבת ליושרה ולכנות. המרחב הזה נשלט על ידי גברים, אבל ההשראה שלי היתה דווקא מהמשוררות: מיונה וולך ומדליה רביקוביץ. וולך, שמתה בתאריך שבו נפטר אבי, דיברה על הצפיפות הגברית בשירה ואמרה שהמשוררים הגברים הם כמו מים בשבילה. מבלי לזלזל במים ובערך שלהם, היא התכוונה שזה נשפך ונעלם. אני הבנתי למה היא התכוונה".

כבר ב"לא רחוק ממרכז העיר" אפשר לראות את אחד הנושאים שיעסיקו אותך במיוחד גם בספרים הבאים: המעמד הבורגני, שמתגורר בפרברים, 'לא רחוק ממרכז העיר'.

"הפרברים הם מצב נפשי, הפרברים של הנפש. ובעיני האוכלוסיה הזאת של אפקה ותל ברוך ורמת אביב היא הבורגנות הישראלית המדויקת. זאת בהחלט התבוננות על הבורגנות הישראלית שגרה 'לא רחוק ממרכז העיר'. בכל הזמן שאני גרה פה שמעתי שיש פה הרבה פחות לחות מתל אביב, שהטמפרטורה פה נמוכה מבתל אביב ושיש פה יותר חמצן בגלל העצים.

"אני עצמי כמובן תקועה פה, זאת הסביבה שלי ונראה לי יותר אחראי בשבילי כסופרת להתמקד בחצר האחורית של הבית שלי. אבל זאת כמובן גם הכללה. קראתי בצעירותי שניטשה כתב שככל שמתמקדים באחד והכתיבה היא ספציפית, כך אפשר לגעת ברבים, אז חשבתי לעצמי 'תכתבי על השכונה שלך וזה יאפיין רבים'".

הדמויות בכתיבה שלך נמצאות כל הזמן בתנועה, הן תזזיתיות מאוד.

"התנועה הזאת היא הדרך להמשיך לחיות. ובואי נודה, כל התנועה הזאת של הדמויות מנוגדת לתקיעות של הסופרת. הרי מה אני עושה? קמה בבוקר מהמיטה ועוברת לפה (מצביעה על הכורסה, ו"ל) עם הלפטופ ומזיזה דמויות מקצה העולם ובחזרה. עכשיו אני רוצה לכתוב ספרים שמניעים את הסופר ומתרחשים בקרוב. מאוד בקרוב. כמו במוניות 'הקסטל', ששואלים בקשר 'מי ברחוק? מי בקרוב?', אז אני אהיה בקרוב. אני ארשה לעצמי לכתוב על העץ הזה (מצביעה על עץ שנושק לחלון, ו"ל), שהוא עץ מהיר, עושה שלכת ביומיים וחוזר לעצמו מהר, לא אטי כמו עצים אחרים".

את כותבת גם לא מעט על חוויית האמהות. ב"דולי סיטי", "המינה ליזה" ו"טקסטיל" האמהות נחווית כחרדה.

"חרדה פילוסופית, אני מבקשת".

אם ב"דולי סיטי" הגיבורה מנתחת את בנה מתוך חרדה לבריאותו, ב"טקסטיל" האם פורמת ותופרת את עצמה כשהיא מתמכרת לניתוחים פלסטיים מתוך רצון לטשטש את הפחד שבנה צלף בצה"ל. האמהות תמיד נחווית כפגיעה?

"לא, יש גם רגעים יפים. כשכתבתי את 'דולי סיטי' חשבתי שעכשיו אני אכתוב על האמהות אחת ולתמיד, וזה לא נגמר. חשבתי שזה ייגמר שם, אבל זה חלק מהחיים שלי. אני כותבת את האמהות שלי לילדים שלי.

את יודעת, אחרי שהתפרסם 'דולי סיטי' מצאתי את עצמי עושה יחסי ציבור לעצמי. הייתי צריכה להוכיח לסביבה שלי שאני נורמלית, שאפשר להביא אלי ילדים אחר הצהריים, שאפשר לשחק עם הילדים שלי ושאני נחמדה. כתבתי אחרי 'דולי סיטי' ספר ילדים, אבל הוא לא נקנה כי היה קשה כנראה לקנות ספר ילדים של זאת שכתבה את 'דולי סיטי'".

את רואה ב"דולי סיטי" את פסגת היצירה שלך?

"אם נמשיל את הכתיבה שלי למפעל נשק, אז זה הנשק הגרעיני שלי. יש לי גם תת מקלעים, אקדחים, רובים אבל זה הנשק הגרעיני".

ואת מרגישה שחוללת שינוי בספרות הישראלית?

"אני חושבת שכן. הגלים מגיעים עד אלי ובחזרה אבל יש גם מלכוד בזה. אם נשתמש בסלנג, אז אני באתי להם בהפוכה, כאילו חדרה למרחב הספרותי אחת, בת של מהגרים, לא מלח הארץ, אבל גם לא ממעברות אלא מצפון תל אביב".

ומה בעתיד? האם את לא מרגישה לפעמים לכודה בתוך היצירה שלך?

"זרקתי לפחות ארבעה או חמישה רומנים במהלך כתיבה או אחרי כתיבה. אני מטפלת במלכוד: יש לי פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית שמאוד עוזרת לי ותמיד כשאני מרגישה תקועה אני מתקשרת ל'רופא', ליהושע קנז. אבל גם להיות במלכוד זה בסדר. אני מפחדת מזה, אבל אני לא מאמינה במיסטיקה של 'נפסקה היצירה'.

"תראי, כשהתחלתי לכתוב היתה לי תוכנית. אמרתי לעצמי שבהתחלה אכתוב סיפורים קצרים ואחר כך אעז ואכתוב רומנים. ומבחינת תוכן, אמרתי לעצמי שקודם אכתוב על 'מקום', כי הייתי בת 25 ולא חשבתי שאני יודעת מספיק; מגיל 30 אני אכתוב על 'זמן', שהגיע למיצוי ב'דולי סיטי' וב'המינה ליזה'; ובגיל 40 תיכננתי רומן בגוף שלישי. עכשיו, אחרי שהגשמתי את התוכניות שלי, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני חושבת שכדי לצאת מהמלכוד צריך להזיז את הסופר, אז אני זוממת אולי לעבור בקרוב לזכרון יעקב, להעביר סדנאות על האני הנראטיבי ולכתוב ספרות כפרית".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ