טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שלום חיי המתים

תשומת הלב בספר הציטטות של לוין נמשכת אל המלים ואל מלאכת השפה, אל הדבר שבמעמד התיאטרוני הועם מעט על חשבון הרכיבים האחרים, וכעת הוא מזדהר בברקו

תגובות

ספר הציטטות של חנוך לוין

חנוך לוין. עורכים: עודד וולקשטיין, דני טרץ', מולי מלצר . הקיבוץ המאוחד, 320 עמ', 118 שקלים.

התגובה הראשונית למראה ספר הציטטות של חנוך לוין היא חשד ורתיעה. הלא עצם הרעיון מעורר תרעומת מלווה בעקימת אף קלה ומלמול נרגז על הדור ההולך ופוחת. כמה עוד אפשר לחלוב את הפרה המניבה הזאת, חנוך לוין, האיש שממשיך להיות אחד היוצרים הפעילים בתיאטרון ובמרחב הספרותי הישראלי גם יותר מעשר שנים אחרי מותו? (יש לי הרגשה שלוין לא היה מתרעם על דימויו כפרה נשוכת עטינים). אז אחרי שכבר מצאו והדפיסו והציגו כל מיני טיוטות ופתקאות שהשאיר אחריו ושלא ראו אור בחייו, עכשיו חוזרים וממחזרים חומרים ישנים שכבר פורסמו והוכיחו את עצמם, בידיעה שתמיד יהיו להם קונים, ועוד לא מתביישים לתלוש פסוקים מהקשרם - הדרמטי או הסיפורי - תוך ניצול חוסר יכולתו של לוין להתנגד, שהרי, כפי שכתב ב"חיי המתים", "אמרו אתם, מה הייתם עושים במקומי לו הייתם מתים השוכבים קבורים באדמה ונרקבים? לא-כלום! לא-כלום בידכם לעשות! עניין פעוט ומציק עד מאוד, עלבון עד עמקי הנפש". ספר ציטטות עוד עלול לצייר את לוין כספק יעיל של חידודים והברקות, ברוח העכשווית של סטטוסים בפייסבוק ובטוויטר. אז זה חנוך לוין? עלבון עד עמקי הנפש.

תצלום: זאב לוי

אבל כל הרטינות הללו מתפוגגות מאליהן כשפותחים את הספר ומתחילים להישבות בקסמו. אף שאין בספר הזה אפילו טקסט אחד שלא פורסם בעבר, בכל זאת לא פעולת מיחזור יש כאן, אלא קוקטייל חדש, מוזר ומהנה. גם אוהביו המושבעים של לוין (וידוי קצרצר: איני אחת מהם. למרבה הבושה, נרדמתי פעם באמצע ההצגה "האשה המופלאה שבתוכנו", אף שיש לי פינה חמה בלב ל"קרום", ל"הילד חולם" ול"חיי המתים") ימצאו כאן עניינים חדשים לענות בהם ולהתענות מהם. אמנם, יש חשש שקוראים שטרם נכבשו ביצירתו של לוין יסתפקו בציטטות עצמן, כתחליף לקריאה של ממש, אך גדול הסיכוי שספר כזה יצית ברבים את הדחף לחפש את היצירות השלמות, חלקן נשכחות כבר, ולקרוא אותן קריאה חדשה. מהר מאוד ניעור בי החשק לפתוח את "נעורי ורדה'לה" ואת "איש עומד מאחורי אשה יושבת" ולשוב ולקרוא בהם, בהנאה ובחלחלה גלויה.

זהו ספר ראוי, משום שהמלאכה הופקדה בידי עורכים מוכשרים ביותר (עודד וולקשטיין, דני טרץ' ומולי מלצר) וכל אות ותג בה מעידים שנעשתה באהבה גדולה. ויש לציין גם את העיצוב היפה והנעים לעין של רונן מזרחי. הציטטות מוינו וחולקו לקבוצות של נושאים, כמו "אדונים ומשרתים, שליטים ונשלטים", "אכזריות ורחמים, אונס, הכאה, התעללות, עינוי, רצח", או "בריאות ומחלה, עייפות וחולשה, רופאים ורפואה". כבר תוכן העניינים עצמו, עם שמות הפרקים והרפליקות הקצרות ככותרות משנה, הוא יצירה מעניינת ומבדרת לעילא ולעילא, שפורשת מניפה רחבה, ועם זאת משחקית, אקראית ושרירותית, של עולמו היצירתי של לוין (רבות מן הציטטות היו יכולות להשתלב היטב בכמה וכמה ראשי פרקים, קיימים ובלתי קיימים). בגלל תוכן העניינים הזה, ביני לבין עצמי כיניתי את הספר השחור עם הכריכה הקשה "הסידור". כמו בסידור תפילה, יש בו אותה פרישה של מנעד מקיף מתחומי חייו של אדם ומשגרות יומו. אבל זה "הסידור" גם בגלל שזהו לוין בסידור חדש.

אמנם, האפקט הראשוני של הסידור החדש ותלישתן של הציטטות מהקשרן הם הבלטה מחודשת של העולם התמטי. כאן לא נמצא חידוש גדול ולא התגלו אלמנטים עלומים. אלה תווי ההיכר המזוהים ביותר של לוין - היחסיות האינסופית של כל תחושה המבטלת כל אפשרות להנאה; העדר כל "מוחלט" לבד מן המוות, המעקר כל ידיעה וחוויה מטעמן; האופן שבו אושרו של אחד הוא תמיד אסונו של אחר; שליטה ללא-מצרים של הניגודים הבינאריים; וכו'. הנושאים הללו חוזרים ועולים לאורך הספר כולו, בכל פעם בניסוח אחר, ולעתים בניסוחים דומים כל כך, עד שגם למקרא ציטטות מיצירות שלא הכרתי חזרה והציפה מדי פעם ההרגשה ש"את זה כבר קראתי איפשהו". ועם זאת, יש בחזרה הזאת מן ההנאה הצרופה, הנאה מהסוג שלא היה מי שהיטיב לדבר עליו יותר מלוין, היא הנאת ה"גירוד הפטרייתי בין אצבעות הרגל", הנאת "מנגנון החיכוך הקטן, חיכוך שוב ושוב ללא תכלית זולת ההנאה המגוחכת של החיכוך עצמו".

ואולם החזרתיות מתפקדת לא רק כמעגליות אובססיבית חסרת מוצא, אלא גם מדגישה את הניואסים השונים. הנה דמות גבר מתוך "האשה המופלאה שבתוכנו", המכריזה: "לעזאזל, אין לי מושג/ איזה פגם אפשר למצוא בי./ אני מחפש ומחפש ואינני מוצא.../ יש בי כה הרבה, כה הרבה,/ והארשת... איזו ארשת! אפשר/ להתפוצץ מרוב ארשת! והכל מגוון,/ מוכר וזר, גלוי ונסתר, סימטרי, א-סימטרי,/ רוחני, גופני, דקלמני, שתקני/ רגשני, כוחני, הרהורי, ייצרי". הקטע הזה מהדהד כמובן את אחת הרפליקות הזכורות ביותר מ"מלכת אמבטיה", שם מכריזה ראש הממשלה: "רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת". הדמיון בין הרפליקות מסגיר את ההבדלים דווקא, למשל את פעולתם של שני מנגנונים קומיים מנוגדים - האחד קשור בפרישה של מגוון לא מתיישב של תכונות, והאחר קשור באותה היתקעות מכאנית מקולקלת על תכונה אחת ויחידה, כל-בולעת.

האפקט החדשני יותר של הסידור החדש מתבטא בהבלטת המרקם הלשוני של הטקסט של לוין. העורכים בחרו להביא את הציטטות בלא כל הקשר מינימלי. בדרך כלל איננו יודעים מי האומר אותן, למי נאמרו, מה היחסים בין הדובר והנמען ומה הרקע לאמירה. במנותק מן העלילה הדרמטית, מתווי האפיון של הדמות, מן ההקשר הכולל של היצירה, תשומת הלב נמשכת אל המלים עצמן - אל מלאכת השפה, אל הדבר שבמעמד התיאטרוני הועם מעט על חשבון הרכיבים האחרים, וכעת הוא מזדהר בברקו. כדאי לקרוא בהקשר זה מאמר שרויאל נץ פירסם לפני שנים אחדות בספרו "מקום הטעם" (יחד עם מאיה ערד, הוצאת אחוזת בית), "על דור שבזבז את משורריו". נץ טוען שם כי הקהל הישראלי החמיץ את לוין המשורר בעת שהכתיר את לוין המחזאי, ומפליא להראות איך רבים מן המבנים הדרמטיים שהקים לוין מבוססים למעשה על עקרונות שיריים וקומפוזיציות מוסיקליות. כאן החסד הגדול שספר הציטטות עושה עם לוין: לא שגאוניותו הלשונית של לוין לא היתה ברורה וודאית עוד קודם לכן, אבל בספר הזה לוין הוא קודם כל, ומעל לכל, אמן השפה, משורר.

הברק הלשוני הזה ניכר בשיאו בסוגה הבולטת ביותר בספר זה, היא הרפליקה הקצרה והקולעת, המושלמת בפשטותה ובאכזריותה, המצחיקה. הדוגמאות רבות מספור, ואצטט מעט רק בשביל הטעם: "החיים זה רע במקרה הטוב ונורא במקרה הרע" (מתוך "כריתת ראש"); "תמיד אמרתי: נולדת - זה הסוף שלך!" ("הקיסר"); "לא חייתי די. יכולתי להכאיב יותר" ("המדמה"); "נמשכת המגמה העולמית לרצות לאכול טוב ולהכיר נשים" ("דמדומי סתיו").

עכשיו, כשהמרקם הלשוני של לוין עובר אל החזית, אפשר להבחין פתאום בקשרים ספרותיים סמויים ומפתיעים. הייתכן שהרומן הגדול של קאמי, "הזר", היה אחת ההשראות (המהופכות) ל"הלוויה חורפית"? "אמא מתה, מתה! ההלוויה בארבע. בארבע, בארבע! יש אלוהים - ההלוויה בארבע! אמא מתה - יש אלוהים!" (והשוו עם הפתיחה הידועה של "הזר": "אמא מתה היום. או אולי, אתמול. אינני יכול לדעת בביטחון"). ובתוך מונולוג של אב המתאבל על בנו ב"מתאבל ללא קץ" ("מחווירים, נאלמים דום, אחר כך בוכים/ אחר כך מפסיקים ונחים, ושוב בוכים/ אחר כך יבשים, אחר כך יושבים ובוהים,/ אחר כך קמים ויושבים וקמים.../ אבל כבר לא באמת חיים/ - מסביב לצעקה אחת מתמשכת") אפשר לשמוע פתאום אפילו את אברהם חלפי בשירו "תחילה בוכים": "תחילה בוכים/ אחר כך הבכי מתאבן/ אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד/ את נפילת הבן.../ ושותקים./ וקמים מן הכיסא. ויושבים. וקמים. ושוב./ ויודעים דבר אחד ויחיד:/ לא ישוב".

אובדן ההקשר מביא לעתים לאובדן האירוניה, אותו תו המזוהה כל כך עם לוין. אמנם, מרבית הציטטות משמרות בתוכן את האירוניה האכזרית, צחוק שחור כל כך, באופן שאי אפשר לטעות בו: "הגווייה השנייה שאת רואה/ כבר אינה הגווייה הראשונה./ משהו בתולי אבד./ החלחלה המתוקה נמוגה.// ונצבט הלב. ועצוב. כמו בראשית/ הסתיו. לא ישוב עוד טעמו/ הראשון של העינב./ שלום, נעורים. הקיץ תם" (מתוך "הילד חולם"). אך ציטטות אחרות, בהעדר ההקשר הבימתי, בלא הטון הייחודי של הדמות, יכולות להיקרא גם כפשוטן. הנה למשל מתוך "הבכיינים": "אני פוחד!.../ אני כל כך פוחד!.../ ככה אשכב עוד מעט. / ואין לי כבר כוח לבכות./ על פני הקפואות עוד/ נקרשת מריחת דמעה,/ שארית האבל על חיי". תאמרו, בלי האירוניה נשאר רק הפאתוס, במובן הפתטי של המלה. זאת אפשרות, אבל היא לא היחידה. יש מקום גם לצער, צער פשוט ואיום. ויש מקום לחמלה.

אולי התרגלנו מדי לקרוא את לוין דרך הטון המקאברי. דווקא הרפליקות הצפות פותחות את המבט לערוצים הסמויים יותר של הטקסט. אחרי הכל "אנשים/ בכל זאת עושים משהו בעולם מלבד/ להזיע, לפרפר קצת ולמות", גם חנוך לוין, בעיקר חנוך לוין. ומי אמר זאת טוב ממנו? "איננו יכולים לשנות עובדות; נשארו לנו המלים לשחק בהן". ואילו מלים! ואיזה משחק!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#