בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי פילג את הקיבוץ

"סנוורים: פרוטוקול הסמינריון על פילוג הקיבוץ המאוחד" עשוי היה להיות עדות מרתקת על דרמה גדולה שטלטלה את החברה הישראלית ואת השמאל הציוני תקופה ארוכה. חבל שהוא נהפך למסורבל ומייגע.

11תגובות

סנוורים: פרוטוקול הסמינריון על פילוג הקיבוץ המאוחד

ברוך כנרי. הוצאת יד טבנקין, 410 עמ', לא צוין מחיר

הפילוג בקיבוץ המאוחד התחולל בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, ונחקק בתנועה הקיבוצית כחוויה טראומטית: הוא גרם לפילוג קיבוצים כגון עין-חרוד, הקיבוץ הראשון, ולשבירת חברויות שנבנו במשך עשרות שנים. מנחם דורמן, חבר גבעת-ברנר שערך את כתבי נתן אלתרמן, כתב ביומנו בימי הפילוג כי "כמה חברים ותיקים בגבעת-ברנר אינם מברכים אותי עוד בשלום". הפילוג הגיע אפילו לחדר המיטות - זוגות התגרשו בגלל סכסוכים אידיאולוגיים ומשפחות התפרקו.

שתי סיבות גרמו לפילוג: מתח פוליטי בין הרוב בתנועה, שתמך במפ"ם, לבין המיעוט, שתמך במפא"י; ומתח אידיאולוגי בלתי נסבל בנוגע לשאלת ברית המועצות - בעוד שהרוב העריץ את "המולדת השנייה" ואת "שמש העמים" (סטאלין), המיעוט לא היה מוכן לקבל את ההערצה העיוורת. המיעוט פרש, ויחד עם "חבר הקבוצות", תנועה קיבוצית קטנה שהיתה קשורה למפא"י, הקים תנועה חדשה ששמה היה "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

הפילוג היה גורם מרכזי לדעיכת השמאל הישראלי והתנועה הקיבוצית. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה - שנות עיצוב החברה הישראלית וקליטת עולי "העלייה ההמונית" - התנועה הקיבוצית התעסקה בענייניה הפנימיים במקום להתייחס לדברים שקבעו את אופי המדינה. במקום להתמודד עם אתגרי המציאות החדשה, שהשתנתה בקצב מסחרר, הם התווכחו ורבו בלהט על דברים הזויים שקשורים ל"אמא רוסיה" ולא על המתרחש כאן ועכשיו, "באור התכלת העזה". בדיון בכנסת, שהתקיים בינואר 1950, אמר דוד בן גוריון משפט שהדהד בחלל הציבורי זמן רב: "אני בוש ונכלם". הוא התכוון לתרומה המועטה של התנועה הקיבוצית לקליטת מאות אלפי העולים שעלו לארץ, חלקם הניכר מארצות המזרח. דברי בן גוריון נבעו גם ממניעים פוליטיים, אולם היה גרעין מר של אמת בקביעתו. אלי צור, חוקר התנועה הקיבוצית, כתב כי "הקיבוצים לא הצליחו לדבר אל לבה של העלייה החדשה, בהמשיכם לשדר את המסרים של תקופת היישוב לחברה שהלכה והתנתקה ממסרים אלה". תהליך זה פגע בדימוי הקיבוצים בעיני הציבור הישראלי וגם בדימויים העצמי.

ארכיון: לע"מ

ב-1986, שנות דור אחרי הפילוג, נערך סימפוזיון בנושא באפעל, האכסניה המחקרית והרעיונית של הקיבוץ המאוחד. האווירה ששררה בימי הסימפוזיון היתה שונה לחלוטין מאווירת תקופת הפילוג, והקיבוץ המאוחד עצמו כבר לא היה קיים. ב-1980 הוקמה תנועה קיבוצית חדשה - "התנועה הקיבוצית המאוחדת" (תק"ם) - שהקיבוץ המאוחד היה רק חלק ממנה. חצי יובל מאוחר, יותר הסימפוזיון יוצא לאור כספר בעריכתו של ברוך כנרי, חבר קיבוץ מחניים וחוקר מובהק של תולדות הקיבוץ המאוחד, שאחד מספריו הוא ביוגרפיה של יצחק טבנקין, המנהיג ההיסטורי של התנועה. כנרי כתב מבוא נרחב לספר כדי לאפיין את הפילוג, ובו הוא מציין שעוד לפניו התחוללו פילוגים בתנועה הקיבוצית - שהראשון בהם היה הפילוג בדגניה ב-1921. חלק ממייסדיה "לא האמינו ביכולתה להוות דרך חיים שלמה למשפחות ולדורות, והקימו את נהלל". למרות בזבוז האנרגיה הרבה שהיה כרוך בפילוגים הפנימיים, הנזק שהם גרמו היה נסבל ומוגבל והם לא הפריעו לתהליך הפיתוח המהיר של הקיבוצים. סיפורו של הפילוג בקיבוץ המאוחד היה שונה לחלוטין משני טעמים. הראשון הוא כי לא מדובר בפילוג "של יישוב אחד או של יושבי אוהלים", אלא בפילוג של אנשים שהקימו במשך עשרות שנים ישובים בכל פינות הארץ ויום אחד אמרו: "אנחנו קמים והולכים על זקנינו, נערינו וטפנו. והם קמו ועשו זאת, אלפי חברים על ילדיהם ומשפחותיהם". הטעם השני הוא כי הפילוג פגע באופן רציני ביסודות החיוניים בקיבוץ המאוחד, שהיה התנועה הקיבוצית הגדולה והדומיננטית. אחריו הוא לא היה אותה תנועה - הוא "איבד את תנופתו ההתיישבותית הכיבושית, את הפאתוס החלוצי ואת היכולת להשפיע על רבים". אחרי הפילוג הקיבוץ המאוחד איבד את בכורתו בתנועה הקיבוצית.

בסימפוזיון עצמו לקחו חלק כ-20 משתתפים - חוקרים ופעילים מרכזיים של התנועה, רובם המכריע חברי קיבוצים. זו עובדה שמעלה שאלה מטרידה: האם שאלת הפילוג בקיבוץ המאוחד היא שאלה כללית חברתית או שמא שאלה פרטית, שמעניינת אך ורק את חבריו. חלק ניכר מהמשתתפים עזב את עולמנו וכמה מהם היו כבר אז ישישים מופלגים. כמה מהם היו "זקני השבט", דמויות שנמנו על הנהגת התנועה הקיבוצית והמדינה. אחד מהם היה יצחק בן-אהרן, שתקופתו כמזכ"ל ההסתדרות היתה סוערת ביותר. דבריו בסימפוזיון דומים לדברים שהביע בספרי הזיכרונות והראיונות הרבים שפירסם במשך חייו הארוכים (הוא מת ב-2006, כשהיה בן 100 שנה). טענתו היא כי הסיבות העמוקות לפילוג לא נמצאות בקיבוץ המאוחד עצמו אלא באירועים ובתהליכים שהתחוללו בתנועת הפועלים, כמו הוויכוח על חלוקת הארץ, הפילוג במפא"י שהתחולל ב-1944 והקמת מפ"ם, בראשית 1948. בסגנונו הנחרץ הוא קבע כי "הפילוג בקיבוץ המאוחד אינו עומד בפני עצמו. אין להבין אותו ואין להסביר אותו (אך ורק) מתוך עצמו". סגנונו היה לא מקובל כבר אז. כשדיבר על הוויכוח הפנימי במפא"י ועל המאבק נגד התנועה הרוויזיוניסטית, הוא דיבר על "גיבוש האסטרטגיה כלפי הימין, כלפי הכנופיות, כלפי הפאשיזם הישראלי".

דמות נוספת מהאבות המייסדים היה חיים גבתי, שחווה את הפילוג על בשרו: הוא נאלץ לעזוב את קיבוצו גבת ועבר לחיות בקיבוץ יפעת. הוא כיהן כשר החקלאות שנים רבות והדברים שנכתבו עליו פה מעידים עד כמה היה מוערך: "איש עתיר מעללים... כגמלאי, עולים אליו לרגל כדי לשמוע את דעתו על שאלות קשות... שרק הוא ידע לפתור בנועם ובדרכי שלום". בניגוד ליצחק בן-אהרן, הוא לא היה דמות קנאית. היתה לו יכולת נדירה: להתייחס למחלוקות הטעונות בהומור. בדבריו הוא טען שתי טענות. הראשונה היא כי הביטחון העצמי המופרז של הנהגת התנועה, שגרם לה לא להאזין לעמדות המיעוט, היה גורם משמעותי בפילוג. כשחבריה "הגיעו למסקנה על דרך - לא הקשיבו יותר לאלה שהיתה להם דעה אחרת... הצדק היה תמיד אתם". השנייה היתה כי "האגדה" שבן גוריון עשה הכל כדי לחולל את הפילוג היא לא נכונה. הוא הדגיש כי בן גוריון לא הורה לו "'לך לך מארצך ומולדתך מבית אביך' ועזוב את גבת אחרי 30 שנה".

הדברים שנגעו ללבי בספר הם הדברים הפחות "היסטוריים" והיותר "קטנים" ואישיים, שדרכם אפשר לחוש את אווירת הפילוג. דוגמה לכך הם דברי המחנך אברהם אדרת, שהיה ממייסדי קיבוץ בית השיטה ושעבר בימי הפילוג לאיילת השחר. הוא סיפר על אירוע שאירע לו אישית בימיו האחרונים בבית השיטה: "ישבתי בשבועות האחרונים בחדר וחיכיתי שחברים יבואו ויכנסו, יאמרו משהו. לא להתווכח, לומר זה לזה דברים לאחר 20 שנים של עבודה משותפת. הקמנו יחד קיבוץ, יישוב בארץ. אולי להזכיר זיכרונות, איזה אפילוג. ולא באו. רק אחד נכנס, ואני מוקיר אותו על כך מאוד. לחצנו יד ואז הוא אמר לי: "היבלות שלי והיבלות שלך הן מאותה טוריה, מאותו קלשון".

הספר ערוך באופן קפדני - כל שם או אירוע שמצוינים בו מוסברים באופן מפורט - אבל יש בו שתי בעיות. הראשונה היא כי חלק מדברי המשתתפים לא רלוונטים עוד בימינו. דברים שנאמרו לפני כחצי יובל שנים אינם תקפים עתה. דוגמה לכך הם דברי דני רוזוליו המנוח. הוא דיבר על הסכם בן גוריון-ז'בוטינסקי, שנחתם ב-1934, שנים רבות לפני הפילוג, ושמטרתו היתה להפיג את המתח בין תנועת העבודה לרוויזיוניסטים אחרי רצח חיים ארלוזרוב. הוא לא מומש, מאחר וחברי ההסתדרות התנגדו להסכם במשאל חברים. במקרה זה איתר רוזוליו את ניצני הפילוג עוד לפני שהתרחש.

אחרי הסימפוזיון פורסמו מחקרים על ההסכם ועל משמעותו ההיסטורית. הם נכתבו על ידי טובי ההיסטוריונים כמו מאיר אביזהר, אניטה שפירא, יוסף הלר ושבתי טבת. יכול להיות שדבריו שפכו אלומת אור חדשה אז, אבל היום אין בהם חידוש. גם בדברי יהודה הראל, ממייסדי מרום גולן וחבר הכנסת מטעם מפלגת הדרך השלישית, אין כלל חידוש. נכתבו לא מעט מחקרים שעוסקים בסוגיה שהוא דן בה - יצירת הקשר בין האופוזיציה בתל אביב לבין הקיבוץ המאוחד בשלהי שנות ה-30.

הבעיה השניה היא כי אפשר לאתר לא מעט שגיאות בהערות שנכתבו בספר: המפלגה הבכירה בממשלה הראשונה היתה החזית הדתית המאוחדת ולא המפלגה הפרוגרסיבית; קונרד אדנאואר נבחר לקנצלר הראשון של גרמניה המערבית, ולא לתפקיד הנשיא; הממשלה עם הציונים-הכללים שהוקמה ב-22 בנובמבר 1952 היא הממשלה הרביעית שהוקמה ב-23 בדצמבר 1952 (מדובר באותה ממשלה). העורך היה חייב להוציא מהספר את כל הדברים הלא מחדשים והלא רלוונטיים, לקצר אותו באופן משמעותי ולדייק בהערות שנכתבו בו. הספר עשוי היה להיות עדות מרתקת על דרמה גדולה שטלטלה את החברה הישראלית ואת השמאל הציוני תקופה ארוכה. חבל שהוא נהפך למסורבל ומייגע.

הפרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו