בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חנות הממתקים המרים

גיבוריו של ברנרד מלמוד אמנם לכודים במערכת דטרמיניסטית נוקשה של עוני ומחסור, אך בו בזמן נכנעים כמו מתוך בחירה לדחפיהם הרגשיים, שמסבכים את חייהם בסמטאות ללא מוצא

תגובות

חבית הקסמים

ברנרד מלמוד. תירגמה מאנגלית: עדה פלדור. הוצאת כתר, 219 עמ', 89 שקלים

על פניו, נדמה שאין בימינו הקופצניים הימור מו"לי אובדני יותר מספר המתעד את חייהם של מהגרים יהודים בניו יורק - אי שם בשנות ה-50 של המאה ה-20. לא רק בגלל הריחוק התרבותי והרגשי, שמאיים אפילו על גיבורי תרבות כמו שלום עליכם וש"י עגנון, אלא גם בגלל המועקה הגדולה המכבידה על הנשמה, כאילו לא די לנו בייסורי ההווה כדי לזכור שיהודים סובלים.

במלאת 25 שנה למותו של הסופר היהודי-אמריקאי ברנרד מלמוד (1914-1986), חתן פרס פוליצר, החליטו בהוצאת "כתר" להוציא את הקובץ "חבית הקסמים" לסיבוב נוסף בלשון הקודש (הראשון היה תרגומה של טל נתיב בהוצאת זמורה-ביתן, 1980). זהו מבחן שרידות מעניין לקובץ של 13 הסיפורים שנהפך מיד עם הופעתו ב-1959 לקלאסיקה עטורת כבוד ויקר, שהכתירה את מלמוד בתואר "צ'כוב של האיסט-סייד"; מעין תעודת זהות ספרותית של המהגרים ששיבטו את פורמט השטעטל לקהילת הקודש של התפוח הגדול ("העיר שאלוהים ברא בשביל היהודים, שיהיה להם לאיפה לברוח בשעת צרה", כפי שמוגדרת ניו יורק על ידי גיבור הסיפור "הארץ המובטחת" של שלום עליכם, מתוך הקובץ "סיפורי תוהו", כתר, 2010).

אי-פי

גיבוריו של מלמוד הם גברים ונשים, שחייהם ביחד ולחוד נראים כמו מכירת חיסול שאף אחד לא רוצה לקנות. פליטי קיום, גרוטאות אנוש וסתם מפסידנים סדרתיים, הסובלים מבדידות חשוכת מרפא, בין אם הם לבד או סתם נשואים לאנשים הלא נכונים. סנדלר, אופה, חייט, סוחר ביצים, מוכר קפה, שרת, תלמיד ישיבה ו"אחראי קומה במחלקת הספרים של מייסיס", שתמיד רוצים את מה שאין, רק כדי לקבל את השיעור הכי קשה שהחיים מלמדים - שאין בהם שום הגיון. כמו הסנדלר העני (בסיפור "שבע השנים הראשונות"), שרוצה להגשים לבתו את החלום האמריקאי עם שידוך לצעיר מבטיח, אך זו בוחרת דווקא בעוזרו, ניצול שואה מבוגר, עני וכעור פנים; או תלמיד ישיבה המתאהב דווקא בבתו המופקרת של שדכן נכלולי, אחרי שהוא פוסל את כל המועמדות הראויות המוצגות לפניו ("חבית הקסמים").

עצוב עוד יותר הוא גורלו של טומי קסטלי ("בית הסוהר"), שבגיל 29 "היו חייו שיממון אחד גדול". בעל חנות ממתקים שמאכילה אותו מרורים, שמנסח את האני מאמין של כל חבריו לקובץ: "אתה אף פעם לא מקבל באמת את מה שאתה רוצה. ולא חשוב כמה אתה משתדל, אתה עושה שגיאות ולא מצליח להתגבר עליהן. אתה אף פעם לא יכול לראות את השמים שבחוץ או את הים, מפני שאתה בבית סוהר, רק שאף אחד לא קורא לזה בית סוהר". אין זה פלא שנקודת האור היחידה בחייו של טומי היא ילדה ענייה שגונבת מחנותו, ועליה הוא מגונן בחמלה אינסטינקטיבית, שספק אם הוא עצמו מבין את פשרה.

ההבדל בין טרגדיה יוונית לבין טרגדיה שייקספירית אינו בסוף הרע אלא באפשרות הבחירה. בטרגדיה היוונית, נגזר גורלו של הגיבור משמים. אצל שייקספיר, הגיבור בוחר את סופו - כלומר, הוא יכול להיות או לא להיות. אצל מלמוד יש שילוב של השניים. גיבוריו אמנם לכודים במערכת דטרמיניסטית נוקשה של עוני ומחסור, אך בו בזמן נכנעים כמו מתוך בחירה לדחפיהם הרגשיים, שמסבכים את חייהם בסמטאות ללא מוצא. כמו חתול שנלכד בפנסי מכונית נוסעת ואינו מסוגל להעתיק את מבטו עד כדי דריסה, כמו הסטודנט הצעיר המגיע לאיטליה במסגרת לימודיו, וכמעט מאבד את שפיותו בחיפושיו אחר קורת גג ("הביטו במפתח").

הטיפול בזהות היהודית מקבל ממד טראגי לא רק בעברם של ניצולי השואה, אלא גם בנסיונם הפאתטי להשיל את זהותם הדתית בבחינת סרח עודף; שהרי מה תרמה להם "הדת הזאת חוץ מכאבי ראש, נחיתויות וזיכרונות אומללים". כך, למשל, הנרי לוין ב"האשה מהאגם", ש"נמאס לו מהעבר", ונוסע לעיר האורות כדי למצוא לו אהבה. כשהוא פוגש "יפהפייה מהממת", הוא מציג עצמו בשם הבדוי פרימן (איש חופשי), ומתחיל לדמיין כבר את חייהם המשותפים עד עצם היום הזה, למרות שלכל הקוראים ברור שגם בחלום הכי ורוד, הפי-אנד הוא לא אפשרות בחייו של יהודי בכלל, קל וחומר יהודי של מלמוד.

אצל מלמוד, ממש כמו בחיים, אין סנטימנטים, נחמות מפתיעות או פתרונות מהירים. יש מקום לחרטה, סליחה, אולי אפילו ניסיון להבין, אך לא שינוי מהותי במהלך האירועים. במקרה הטוב מסתיימים סיפוריו באיזו התעלות מוסרית, מין עווית לא רצונית של חמלה ונדיבות; כמו בסיפור הנוגע ללב מכולם, "ספרים לקיץ", שבו מסתבך מובטל צעיר בשקר, כשדווקא שכנו הקופאי, החושף את קלקלתו, הוא גם זה שמציל את כבודו.

גם סביבתם הנדל"נית של הסיפורים תואמת את מצב הנפש הקולקטיבי: נוף אורבני כעור של שכונות עוני, מדרכות שבורות, בניינים משחירים ודירות אפלות, מלוכלכות, זעירות ומוזנחות. הריהוט תמיד דל בהתאם: "כיסאות רעועים", "מנורה עמומה", מיטת שדה", "תיבות ישנות ולא צבועות", "בלי שום ארונות - אבל מי צריך בכלל ארונות".

השאלה המעניינת, כאמור, היא עד כמה מצליח "חבית הקסמים" לשרוד את שיני הזמן. מצד אחד, לכאורה, זה נראה הכי פשוט בעולם לכתוב במלמודית. כאילו כל מה שצריך זה חייט יהודי שחנותו נשרפת, אשתו חולה, בנו נהרג במלחמה, בתו נעלמת עם בריון, וגבו השבור מקפח את פרנסתו ("המלאך לווין"); מהר מאוד אפשר להבין שצריך הרבה כישרון וגם ניסיון חיים מתאים (ברנרד מלמוד עצמו נולד בברוקלין להורים שהיגרו מרוסיה) כדי להוציא כל כך הרבה פואטיקה של ייאוש מכל כך מעט חיים. מצד שני, יש משהו מתיש באפקט המצטבר של קריאת הסיפורים - במבנה, בקצב, ובאפיון הדמויות: כמו אליפות עולם במסכנות, שבשלב מסוים מקהה את החושים ומתיכה את הפרטים למקשה חסרת פרצוף. עדיין עצוב, אבל פחות.

The Magic Barrel \ Bernard Malamud



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו