בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיפול בחשיפה

"מבעד לכסות האור" שכתבה אסתר כהן-כרמל, הוא סיפור על מציאת גאולה ונחמה באמצעות טיפול נפשי ובעיקר באמצעות הכתיבה, ולפנינו הישג תרפויטי מובהק. כדי להגיע גם להישג ספרותי של ממש, על הכותבת לעבור כברת דרך

תגובות

מבעד לכסות העור

אסתר כהן-כרמל. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 237 עמ', 88 שקלים

הספרות הפמיניסטית מרבה לעסוק בקשיים האובייקטיבים המציינים את יחסי האם וילדיה. לקשיים אלה (העומס הגדול הכרוך באימהות והמתח בינו לבין צדדים אחרים בחייה של האם, מציאת האיזון הנכון בין הגנה ושמירה על הילד לבין טיפוח עצמאותו ועוד) נוספו בישראל קשיים ייחודיים נוספים. ההגירה לישראל היתה כרוכה בפרידה מן הבית התומך ומן המסורת המוכרת, ובפגישה עם תרבות חדשה - לא פעם זרה ועוינת. עובדה זו פגעה במקרים רבים בנשים הצעירות שהיגרו לישראל - מאירופה, צפון-אפריקה או ארצות ערב - וביכולתן לתפקד כאמהות.

אפשר לומר באופן כללי שייצוגיה של דמות האם בסיפורת העברית החדשה הם אחד מסימניה התמטיים של הסיפורת של בני "הדור השני", בין אם מדובר בילדים של ניצולות שואה, ובין אם מדובר בבני מהגרים "אשכנזים" ו"מזרחים" שהגיעו לארץ לפני הקמת המדינה או לאחריה. "האם הרעה" (הנוטשת, המנוכרת, העסוקה-מדי-בעולמה) הופיעה כדמות מרכזית ביצירתם של עמוס עוז ועמליה כהנא-כרמון. הפיכת הנושא הזה לנושא ספרותי-לגיטימי כמו פתחה שער רחב שעד אז היה חסום, והאם הישראלית "הרעה" נהפכה להיות דמות ראשית בסיפורת העברית בשני העשורים האחרונים. הנושא המודחק, שנמצא לו לפתע מוצא, התפרץ החוצה בעוצמה רבה. הדבר בולט מאוד ביצירותיהם של בני הדור השני ה"מזרחי". יוצרים כרונית מטלון, לאה איני וסמי ברדוגו מתארים אמהות חסרות השכלה המתקשות להשתלב בתרבות החדשה שאליה הגיעו, ועובדה זו מקשה מאוד על תפקודן כאמהות (מעניין לציין כי כמה וכמה מבני הדור השני ה"מזרחי" יוצרים קשר אפשרי בין אמא שלא השתלבה בתרבות הישראלית לבין חוסר היכולת לעצב זהות מינית ברורה).

ספרה הראשון של אסתר כהן-כרמל, "מבעד לכסות העור", משתלב היטב במגמה הזאת. למחברת, כפי שעולה מספר אוטוביוגרפי זה, סיפור חיים מדהים. הוריה הגיעו ממרוקו בגל העלייה השני מארצות המגרב לאחר שנת 1948. אמה היתה בהריון מתקדם עם בואה ארצה, והמחברת כבר נולדה בישראל, כבת השלישית במשפחה. האם, המכונה לאורך הספר כולו רק באות הראשונה של שמה, מ', הגיעה לישראל שטופת אמונות טפלות בדבר שדים ומזיקים למיניהם, והיא מנסה להגן על ביתה ועל בני-ביתה מפני השפעתם הרעה באמצעות טקסים שונים ומשונים, קללות והשבעות. כשאסתר נולדת משוכנעת האם שבתה היא שדה, בת שטן, שכל תפקידה בחיים הוא לפתות את אביה. היא רודפת את המחברת מאז ילדותה המוקדמת, אוסרת עליה לשהות במחיצת אביה לבד, שולחת את אחיה הצעירים לעקוב אחריה כל העת, ולא נרגעת גם אחרי שהיא לוקחת את בתה הקטנה לבדיקה בבית החולים כדי לוודא שקרום הבתולים שלה עדיין במקומו. הבת הקטנה מורחקת מדי פעם בפעם מביתה כדי שלא תימצא במחיצת אביה, ונאלצת למצוא מקומות מסתור שונים עד שתורשה לשוב. האם אינה מראה לבתה כל סימן של אהבה או חיבה, אלא רק "איבה תהומית", וגורמת לילדתה לחוש שוב ושוב בהלה ואימה. הילדה אינה מבינה כלל מהו החטא שבו היא נאשמת (תחושת אשמה ותמונות של משפט אפשרי שבות ועולות לאורך הספר), ורק מרגישה שהיא "הבת המחוקה", המנודה, החייבת להיעלם ולהיאלם. בגיל 17 היא עוזבת ביוזמתה את הבית, בהחלטה ברורה שלא לשוב אליו עוד. מה קרה מאז שירותה הצבאי עד להווה הסיפורי? על כך אין הספר מספר דבר.

בהווה המספרת היא אשה מבוגרת, אם לילדים, המנסה להבין מדוע הדחיקה במשך שנים ארוכות את הילדה שהיתה, "על שום מה רחקתי ממנה בניסיון להדירה מן הזיכרון כדי שלא יכאיב, שלא ישבש עלי את כוחי הדל לנוח בתוך שגרת היומיום". כדי להבין מדוע כוחה "דל", מדוע היא נתקפת מדי פעם בפעם בהתקפות חרדה, או בבולמוס קניות, או מדוע אינה זוכרת דבר מגיל 8 עד 14, מבינה המספרת שעליה להפסיק לברוח מפצעי ילדותה. כדי לעשות זאת היא נוקטת בשתי פעולות שונות. היא הולכת לייעוץ נפשי, מצד אחד, ולסדנה לכתיבה, מצד שני. הספר מתקדם, אם כן, בשני צירים מקבילים: פגישות עם פסיכולוגית, מטפלת בדמיון-מודרך, וניסיונות חוזרים ונשנים לכתוב על חוויות הילדות, במסגרת סדנת הכתיבה של המשוררת נורית זרחי. התנועה בשני הצירים האלה דומה: הקושי לחשוף חוויות כואבות שהודחקו במשך שנים, מצד אחד, והקושי לשחזר במלים את פצעי הילדות האלה, מצד שני. בשני המקרים הניסיון הוא להגיע למעמקים הנסתרים מתחת לעור, כפי שמרמזת כותרת הספר. בשני הצירים האלה המחברת מגלה שוב ושוב שהיא עדיין לכודה בבית הכלא של ילדותה, באימה שהטילה עליה אמה, בהשפלה ובעלבון שלא נרפאו. ברקע של הספר נמצאות הנחות היסוד של פרויד, שעל פיהן רק חשיפתן של חוויות ילדות מודחקות עשויה להביא מרפא למטופלים. בפרק הראשון מביעה הכותבת תקווה ש"איסוף השברים והדבקתם זה לזה תציף מתוך האפלה את המוכחש, הנידח והקורע, כי רק התבוננות בו עין בעין תוכל להפעים בי נוחם ומשמעות".

משאלה דומה שבה ומובעת גם בפרקים הבאים. הכתיבה, כתיבת הספר, היא אחד מנושאיו המרכזיים של הספר. בילדותה ידעה המחברת שאסור לה לדבר, לא על יחסה המחפיר של אמה אליה, ולא על החטא הבלתי-ידוע והבלתי-מובן שבו הואשמה. במשך שנים ארוכות, לכן, למדה להדחיק ולהכחיש את מה שאירע. כדי להתמודד עם הכתיבה על החוויות האלה היא כמו מרחיקה את הכתיבה ממנה, ומייחסת אותה לעט הכותבת: "קצה העט מפלס בתוכי שביל דק ומפתה אותי לשוטט בין החדרים, להיאחז בראשיתן של מלים שכבר נעתרות לי במקצת, וידי המובילה אותו על פני הנייר גוזרת על עצמה: הביטי, הקשיבי, אל תיסוגי למרחק המוגן של ההכחשה. עכשיו אני מוליכה אותו בגובה נמוך מאוד, ומנסה להיאחז בווים הקבועים במעלה הקיר. הקול הפנימי העמום שהדהד באוזני במשך שנים, שדחקתי וכיסיתי בשכבות של מוות, פותח בקצות אצבעותי דרך למלים ומפציר בי שאכתוב". ההתמודדות הזאת עם העט, שכמו מקבל חיים עצמאיים וכופה את הכתיבה על המחברת, מופיעה פעמים רבות במהלך הדברים.

לאסתר כהן-כרמל, כאמור, סיפור חיים מדהים. עם זאת, הספר המדווח על הסיפור הזה הוא פחות מדהים. שני ציריו - ההתמודדות הנפשית וההתמודדות עם המלים - מציעים, אמנם, איזה קו של התפתחות והתקדמות, אבל מאופיינים בעיקרם על ידי חזרות רבות, שאינן צוברות כוח אלא כמו מודדות את סבלנותו של הקורא. מרכיביה העיקריים של העלילה מתבררים מיד בראשית הספר, ולאחר מכן לא חלה התפתחות בעלילה ובדמויותיה המרכזיות. פרקיו השונים של הספר חוזרים שוב ושוב על איפיוניה של האם מוכת האמונות הטפלות, כמו גם על תווי ההיכר של הבת-הקורבן. המספרת אינה סומכת די על האינטליגנציה של הקוראים, מפרשת עבורו כל אירוע וכל מחווה ואינה משאירה דבר לדמיונו. כמה וכמה תיאורים של ירושלים ושל סביבתה הם מקוריים ורבי כוח, אבל לעתים קרובות מדי נופלת המספרת בין הכיסאות של ניסוחים פסיכולוגיסטיים מוכרים ושגורים, לבין לשון "ספרותית" מתיפייפת (בין השאר, שפע מטאפורות בנוסח "טפרי קולה", "מקלעת השנאה", "בועת בדידותי", כל אלה לקוחים מפסקה אחת בספר).

"מתחת לכסות העור" הוא סיפור על מציאת גאולה ונחמה באמצעות טיפול נפשי ובעיקר באמצעות הכתיבה. המחברת עשתה כברת דרך ארוכה מן האלם וההדחקה שאתם חיה במשך שנים רבות למצב שבו היא מסוגלת לכתוב ספר על ילדותה. לפנינו הישג תרפויטי מובהק. כדי להגיע גם להישג ספרותי של ממש, לפניה עדיין כברת דרך ניכרת.

ספרו של אברהם בלבן "תשע אמהות ואמא: ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו