${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שני חלקים בתוך השלם

תגובות

קסם וכזב

ערן בר-גיל. הוצאת ידיעות ספרים, 381 עמ', 90 שקלים

התקרבותם זה לזה של שני גיבורי הרומן החדש של ערן בר-גיל, ועובדת היותם זוג, מפתיעה אפילו אותם. הם עוברים לגור יחד, פוגשים זה את משפחתו של זה, אולם לכאורה, כלל לא אמור היה להיווצר ביניהם כל קשר מלכתחילה. הילל הוא מנטליסט, סוג של "אורי גלר" בתחילת דרכו, אופטימיסט, פנטזיונר ולא בוגר במיוחד. מיקה היא משכילה, דוקטורנטית חוקרת מוח העורכת ניסויים בקופים במקצועה, צינית למדי ורואה שחורות. המקצוע של הילל, בפועל, הוא לייצר לעצמו פרסונה של בעל כוחות מסתוריים. הכלים העומדים לרשותו הם סטטיסטיקה בסיסית, גניבת עין, זריזות ידיים וכמובן, הסיפור שהוא מספר לקהלו - אותה העמדת פנים שמסיחה את הדעת ומייצרת את ה"קסם".

מיקה מתעבת את השרלטנות הזאת, שאותה הוא מנסה להפעיל גם בחיים ולא רק על הבמה. הילל רואה את האנשים סביבו כבעלי חיים צפויים שאותם הוא מפענח כקריין בתוכנית טבע. אם מיקה מרגישה לעתים חלק מהג'ונגל, זה תמיד כאחת החיות. נקודת הפתיחה של הילל היא זחיחות בדרך אל הפסגה, בעוד שמיקה נעה על מסלול חד-סטרי אל הדיכאון.

ולמרות כל זאת, כבר בפרקים הראשונים מתבררת סימטריה מעניינת ביניהם. הילל ומיקה הם חוקרים מתעדים במקצועם: הוא את הצד הפסיכולוגי של ההתנהגות האנושית והיא את הצד הנוירולוגי. שניהם, בפרקטיקה של עבודתם, שואפים לצמצם משתנים מתערבים, כדי למזער את ממד האקראיות ולשלוט בתוצאות. שניהם מגלים, באופן מעניין, שככל שהם מתקרבים אל מושא חקירתם העיקרי (מיקה אל קופות הניסוי; והילל אל מיקה), כך התמונה מתערפלת יותר והכאוס מזדחל לחייהם. וככל שזה קורה יותר, הילל ומיקה הופכים מדמויות סתמיות למדי עבור הקורא, לדמויות מורכבות, מעניינות ונוגעות ללב.

הילל אינו מבין מדוע הוא לא מצליח לבנות את עצמו כדמות מול מיקה, וכישלון זה מותיר אותו בשטח הפקר, שבו גם דמותה נותרת חסומה ובלתי צפויה בעיניו. למרות שכל מסכה שהוא עוטה רק מבישה ומסבכת אותו יותר, הוא אינו מצליח להפסיק לשקר, אינו מפסיק להכשיל את עצמו, בין במכוון ובין אם לאו, עד שמתברר בהדרגה כי החזות הרציונלית שלו והבחירה החופשית שבחייו אינן אלא אשליה.

מיקה, לעומתו, מעולם לא השלתה את עצמה בנוגע לסוגיות כגון "רציונליות" או "בחירה חופשית". באופן שיטתי היא פועלת נגד ההיגיון שלה עצמה (כמו להימשך לטיפוסים שאינם מתאימים לה), ו"פועלת מכורח קוד נפשי, כמו גלופה, שלא משנה איזה חומר נוצק לתוכה, תמיד תצא אותה צורה"; ולמרות היותה מדענית, היא מאמינה ש"המוח זה לא הכל", ב"הישארות הנשמה", ו"צירופי המקרים הבנאליים האלה נחווים אצלה כמשהו קוסמי". אולם גם עולמה מתערער בהדרגה, בדומה לזה של הילל. ככל שאחת מקופות המעבדה נעשית דיכאונית יותר, בהתאם לצורכי המחקר, מיקה מגלה לחרדתה שהדיכאון פושה גם בה.

בר-גיל משרטט את ריקוד הזוגיות המגושם בין השניים באמינות, דיוק וכנות, וזאת באמצעות דואט פרקים (כמו בספרו "פרסה וכינור") העובר לסירוגין בין זווית המבט של הילל לבין זו של מיקה. הרומן הזה נוגע בעדינות בכל אותן אי-הבנות קטנות, הפגמים החשופים והמבזים בין בני זוג, והכמיהה לחום ולאמפתיה, שאינם מתממשים בשל תזמון משובש. אבל הזוגיות של מיקה והילל מעוררת חמלה ונוגעת ללב לא רק ברגעי השפל, אלא גם ברגעים הנדירים שבהם נפתח איזה אשנב של כנות אשר בעדו מתגלה נפש תאומה.

למרות הישגים אלה, קשה להתעלם מכמה חולשות בולטות לעין. מבנה דואט הפרקים, למשל, לא מצליח לממש את פוטנציאל הרשומון הטמון בו והוא רצוף חזרות מיותרות על דיאלוגים ומידע שאפשר היה לחלץ מהפרק הקודם בו סופר על האירוע. החולשה העיקרית ברומן היא עודף תובנות המוגשות בכפית. ברור, למשל, ומיותר לחזור ולומר באופן ישיר ומפורש, שלמיקה דחפים בלתי מודעים ונטייה לדיכאון, או שחוסר הביטחון של הילל הוא המקור לטריקים הקטנים ולמסכות שהוא עוטה. באותו אופן, גם תובנות כלליות יותר שעולות מתוך הסיפור עצמו זוכות לעתים לביטוי מפורש, כמו האמירה המיותרת על "השבריריות של הפרסונות שכל אחד מאתנו מציג לשני ופוחד להסיר".

הישגי הספר זיכו השנה את מחברם בפרס אקו"ם. אולם הצטברות הקטעים המבארים את מה שאמור היה להישאר בין השורות מעיבה על האותנטיות שבר-גיל מצליח לייצר באמצעות ריאליזם מדויק. זאת מאחר שככל שנדרש פחות מאמץ בפיענוח הדמויות, כך קשה יותר "לחוש" אותן כאילו היו דמויות בשר ודם; ככל שנדרש פחות מאמץ פרשני בקריאת העלילה, כך מתגבר החשד (גם אם אינו נכון בפועל) שהסופר ניגש לכתוב את ספרו מצויד במשנה סדורה של מסרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#