בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אסיפת הורים

ספרה החדש של יעל הדיה, "רביעי בערב", הוא רומן סוחף וקולח השואב את הקוראים פנימה, מתוך אותו כישרון של הסופרת ליצור אינטימיות גמורה בין הדמויות לבין קוראיה

15תגובות

רביעי בערב

יעל הדיה. הוצאת עם עובד, 464 עמ', 98 שקלים

ספרה החדש של יעל הדיה, "רביעי בערב", הוא רומן סוחף וקולח השואב את הקוראים פנימה, מתוך אותו כישרון של הסופרת ליצור אינטימיות גמורה בין הדמויות, המדברות בקול חשוף, לבין קוראיה, המוזמנים לצאת אתן למסע בנבכי נפשן, עולמן ועברן. כך היה בשני הרומנים הקודמים של הסופרת, "תאונות" ו"עדן", וכך גם עכשיו.

עד עתה עסקה הדיה בעיקר בשאלות של אהבה, קשר וזוגיות. כעת היא מכוונת את הזרקור אל נושא רגיש אף יותר - הורות. נושא זה עלה כמובן גם ברומנים הקודמים, אך לא עמד במרכז התהיה והחקירה של הסופרת ושל גיבוריה כמו ברומן זה. עלילת הספר מתמקדת במפגשים שנערכים בכל רביעי בערב של קבוצת הורים בשנות ה-40 לחייהם עם פסיכולוגית-כוכבת בשם עלמה (שאף היא, כמותם, בערך בת גילם ואם לילדה צעירה).

גם הפעם מחלקת הדיה את העלילה בין תודעותיהן של דמויות שונות המופיעות לסירוגין: זוהר היא אם חד הורית מבחירה, עורכת ספרות מצליחה אך בודדה; אילן הוא תסריטאי כושל לטלוויזיה, אב לבן הסובל מהפרעות התנהגות קשות; דורי הוא הומוסקסואל שהוליד ילד עם אם סטרייטית, מתוך הסכם חוזי ביניהם; גליה היא מעצבת גרפית הסובלת מעודף משקל; דני הוא דמות ה"אחר" של הקבוצה, בעל עסק לפוליש רצפות, ואחרותו בקבוצה נגזרת מעצם עיסוקו הנחשב בלתי-יצירתי וממגוריו בראשון לציון (כל השאר גרים בתל אביב). חמש הדמויות הללו מגיעות אל הטיפול הקבוצתי מתוך המצוקות הכרוכות בגידול ילדים - מצוקות שחלקן נסיבתיות (כמו קשיי החד-הוריות) וחלקן קשורות באישיותן ובסיפור חייהן של הדמויות. פרק אחד נמסר גם דרך תודעתה של הפסיכולוגית עלמה, וחושף פן אפל נוסף ביחסי ילדים והוריהם. דרך המפגשים ותודעותיהן של הדמויות משרטטת הדיה פרופיל עדכני של הורים חסרי אונים כמעט, רצוצים מן "הזוועה הזאת שנקראת משפחה", ולא מהססת לחשוף את הרגשות הקשים, הפחדים והאלימות המגולמים במוסד המקודש ביותר בחברה הישראלית.

הדיה כותבת את תוגת הבורגנות, את המלנכוליה של משפחות סגורות בדירותיהן המעוצבות, של תל-אביבים חילונים מודעים לעצמם, בעלי מקצועות חופשיים - כותבים, עורכים, תסריטאים, מעצבים, פסיכולוגים - הורים לילדים קטנים, בנים ובנות להורים זקנים, חולים או מתים. אלה אנשים שמצד אחד משתכרים יפה ומגיעים להישגים נאים, חיים חיים מלאים עם כל המותרות והפנאי לחקירה עצמית, ומצד שני נתונים בכרסום מתמיד של חוסר נחת וחוסר סיפוק, בתחושות של חולשה ובידוד ובחיפוש מתמיד ועצוב אחר מישהו "גדול" להישען עליו.

לכאורה, הנושא המעסיק את קבוצת הטיפול הוא חוויית ההורות, אך למעשה בספר הזה כולם ילדים, וכולם מתעסקים בעצמם ובילדותם, מתוקפה של תובנה פסיכולוגית שאינה נאמרת ברומן במפורש אך נגזרת שוב ושוב מתוך העלילות השונות: הורה משחזר עם ילדיו את מערכת היחסים שהיתה לו כילד עם הוריו. הנוסחה הזאת חוזרת בספר באופן מכאני כמעט, חד-ממדי: זוהר, שגדלה אצל אב יחיד, מגדלת את בתה לבדה; אילן, שלא הצליח לתקשר עם אביו, מנותק מבנו ולא מדבר אתו; דני, שחווה טראומה מינית בעברו, דואג לבתו המתבגרת, הנמצאת בסיכון לעבור חוויה דומה. הנוסחאות הללו עבדו היטב בסדרה כמו "בטיפול", שהדיה היתה בין כותביה, בפרקים בני חצי שעה שהצליחו בדרך כלל לשמור על איזון בין מורכבות אינטלקטואלית לבין הצורך לספק שיא רגשי לצופים בכל פרק ופרק. ברומן עב כרס, שדורש אורך נשימה וחדירה לעומקים שאינם מתאימים לסדרת טלוויזיה, הנוסחתיות הזאת חשופה מדי ופוגמת בכוחו של הטקסט.

ואכן, נדמה שהרומן כולו, על אף העניין שהוא מצליח לעורר, שבוי בתסבוכת של נוסחאות כתיבה. מדמות לדמות, שוב ושוב, חוזרים אותם המבנים במנעד מוגבל: ההורים נוטשים ומתנכרים או חונקים ומגוננים מדי; הנעורים מלאים בחוויות מיניות גבוליות ובמיני "סטיות" נועזות לכאורה, שהותירו רישום עז בנפשות הגיבורים; כולם חולמים על בריחה, מעוף ושכרון חושים, המסתמנים לעתים קרובות בדגם האמריקאי של הנסיעה ברכב פרטי וביציאה מן המרחב האורבני אל מרחבי הטבע או פשוט אל "הדרך"; הפריצות הללו אמנם אינן כרוכות בחוויות של שחרור ושכרון, אבל הן כן מביאות לתובנה, להכרה ולהשלמה; וכולם בודדים מאוד, סובלים מאוד, בלתי מובנים לזולתם עד למאוד. וכל מה שהם רוצים זה חיבוק.

הכתיבה של הדיה היא אכן טלוויזיונית מאוד - לטוב ולרע. חלק מהסיבה שקשה להניח את ספריה מן היד הוא יכולתה להסריט את עלילותיה במוחותיהם של הצופים בצורה מלאה כמעט. קל לדמיין איך נראות הדמויות, כיצד נראות דירותיהן הגדושות בחפצים. הממד החזותי העשיר בנוי על קודים פשוטים המוכרים לקורא המצוי מחיי היומיום שלו (הקורנפלקס בבוקר, החולצות מפוקס, השטיח מאיקאה, בעיות החניה בתל אביב, הפיצוציה ברחוב, הפקק באלנבי וכו'). חוויית הקריאה דומה אפוא לצפייה בטלויזיה ודורשת פחות או יותר את אותה רמה של פאסיביות מעורבת בהזדהות. מובן שלא קל לכתוב כך - מעטים הסופרים שמצליחים ליצור מיקרוקוסמוס אמין ומשכנע כהדיה, והמיומנות שלה מעוררת התפעלות. אבל היא לא מעוררת השראה.

ברגע מסוים בספר נזכר אילן באחד מן הרגעים הקשים שהיו לו ולאשתו עם בנו ההיפר-אקטיבי והמנותק - הם ביקרו בדיזנגוף סנטר והבן, במקום שיילך אתם, התעקש לעלות ולרדת במדרגות הנעות הלוך וחזור ללא הפסקה, לקול מחאותיה ובכייה הנואש של אמו. החזרה המכאנית מגלמת כאן את תקיעותו של הילד, השבוי במטוטלת המטיחה אותו בין דכדוך קהה להתפרצויות של זעם ואלימות, ואת תקיעותה של המשפחה כולה לנוכח מצבו. אבל מי שמבקר בדיזנגוף סנטר יודע ודאי ששם אפשר רק לעלות במדרגות הנעות, ואף פעם לא לרדת (לשם כך יש ללכת אל גרם המדרגות הרגיל). אולי היה זה חוסר הקפדה רגעי, ואולי בחרה הדיה במודע לשנות כאן פרט מציאותי קטן כדי "להרוויח" משמעות סמלית (אבל לשם כך היתה יכולה לבחור בקניון אחר, מן הסתם, מה שהיה עולה לה במחיר הדיוק באפיון הסוציולוגי של הדמויות).

אולי זה קטנוני להעמיד דברים על דיוקם בהקשר זה - אבל אני מתעכבת על ה"טעות" הזעירה הזאת רק משום שהרומן של הדיה עשוי כולו מצירוף והרכבה של מאות פרטים זעירים כגון אלה, כולם לקוחים מן הסביבה התל-אביבית (ברובה) היומיומית המוכרת, וכולם אמורים "לסמל משהו". ההיפר-ריאליזם של הדיה בנוי על יצירת מציאות בדויה הנדמית לנו כאילו היא מתרחשת ממש כאן מעבר לפינה, משום שהיא שבה ומעלה פריטים השאובים מתוך מעין לקסיקון חפצים כללי ישראלי של שכבה מסוימת ורחבה למדי (אפילו הנראטיב הפסיכולוגי נהפך בידיה לעוד אחד מן החפצים השימושיים הללו). מבחינה זו, המדרגות הנעות בדיזנגוף סנטר הבדוי שברומן חושפות לרגע - שלא במתכוון - את כלי המלאכה של יצירת הבדיון.

חשיפת הבדיון יכולה להיות כלי ספרותי רב עוצמה ביצירותיהם של סופרים שבוחרים לשחק עם המודעות, לעצם היותו של מעשה הכתיבה מלאכה של הרכבת מלים ודימויים (אפילו סופרי הריאליזם הפסיכולוגי שהדיה מצטיינת בו משתעשעים בכך לפעמים, מעמוס עוז ועד ספרו האחרון של דויד גרוסמן). אבל במקרה של הדיה, מלאכותיותו של הבדיון אינה יכולה אלא להיחשף כנקודת תורפה, כקריעת מסווה מעל תרמית ספרותית.

זו ספרות שמתנהגת כאילו היא מדמה מציאות, אבל בעצם היא מדמה דימויים. האופק של "רביעי בערב" עשוי כולו מדימויים, מרביתם דימויי רדי-מייד השאובים ממקורות קודמים. דמותו של אילן, למשל, מבוססת ברובה, כך נראה, על הפרסונה הטלוויזיונית של רן שריג מ"מחוברים" (גבר ילדותי ומותש, כותב תסריט לסדרת טלוויזיה, סטלן ואובססיבי לסקס). פרסונה טלוויזיונית אחרת צצה כשזוהר, האם החד-הורית, מתייסרת באשמה על שגזלה מבתה את האפשרות לגדול עם אב, וחולמת שסופר-נני באה אל ביתה ונוזפת בה. סופר-נני עצמה מחזיקה "תיק מרי-פופינס". החלום של זוהר הוא אפוא דימוי ספרותי הבנוי על דימוי טלוויזיוני שבנוי על דימוי קולנועי. אילו הדיה היתה מקרינה שמץ של הכרה במשחק הדימויים הזה, זה יכול היה להיות נפלא. אלא שכל זה מוצג כמו היה שיקוף של מציאות "אמיתית", בלי מודעות של הגיבורים ושל הסופרת גם יחד להיותו של הדימוי - דימוי.

קשה להתעלם מכך שהספר רואה אור במקביל לתסיסת המחאה החברתית ולהתעוררותם של מאות אלפי ישראלים, שרבים מהם עונים לפרופיל המעמדי והחברתי המובהק שהדיה מציירת בספרה, לצאת מדל"ת אמות הבית ותלוש המשכורת האישי ולהתחיל להבחין בקשר בין המצוקות האישיות לתופעות החברתיות והכלכליות הרחבות ולמשמעותן הפוליטית. מבחינה זו, מצער לומר, הספר של הדיה נעדר רלוונטיות. הוא שייך לעולם של אתמול, לאשליה שכל יחיד וכל תא משפחתי חיים בקפסולה פרטית משלהם, עם מצוקות שאין להן כל קשר לסביבה, כולן מבודדות זו מזו, נובעות מן העבר הביוגרפי האישי, מפצעי הילדות, ונעדרות משמעות חברתית. אפילו ההשתתפות ב"יחד" של הדינמיקה הקבוצתית אינה מייצרת סולידריות ותמיכה - נדמה שההפך הוא הנכון, היא מייצרת התרחקות בין הפרטים המשתתפים, ניכור ואף סלידה. איש-איש מסיק את תובנותיו האישיות שלו עצמו מתוך מסע פסיכולוגי חווייתי פרטי לחלוטין, ונותר בבידודו הראשוני. נדמה שהפרי היחיד מן התרפיה הקבוצתית הוא הנחמה החמצמצה של אחת הדמויות, על כך ש"יש שם עוד כמה דפוקים ודחויים כמוה... בכל פעם ששאלה את עצמה אחרי המפגשים אם יש מישהו מהם שהיתה רוצה להתחלף אתו, התשובה היתה לא, ממש לא". זוהי התודעה הפאסיבית הא-פוליטית שקדמה למחאה, תודעה תחרותית, אמריקאית מאוד, המעודדת הסתגרות וחוסר מעורבות. יש בספר של יעל הדיה רגעים של התרגשות ורגעים של יופי. אבל אותי - הוא מדכא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו