חצי מנה עם תוספות

בר חיון
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בר חיון

פלאפל אוסלו

אמיר בן-דוד. הוצאת חרגול ועם עובד, 322 עמ', 94 שקלים

תמציתו של הספר "פלאפל אוסלו", כפי שהיא מובאת בדיאלוג הבא, משובבת לב: "הסיפור פה זה בכלל הפלאפל, לא השלט", אומר עורך דין עסקן לבנו. "הטענה שאסור לקרוא לו ‘המאכל הלאומי של ישראל?'" שואל הבן. "בדיוק. ושים לב מי מעלה את הטענה הזאת. פלסטיני. וכל זה קורה באוסלו מכל המקומות בעולם. אתה קולט את הפוטנציאל?"

אמיר בן-דוד (עיתונאי, תסריטאי וחבר להקת "אבטיפוס" לשעבר) קלט את הפוטנציאל, שנולד מידיעה שקרא ב"ניו-יורק טיימס", ולפיה גורמים בעולם הערבי שוקלים להגיש תביעה לבית הדין של האיחוד האירופי בטענה על גריפת הרווחים של ישראל ממכירת פלאפל, למרות שהוא מאכל ערבי. במבט ראשון, הסיפור יכול היה להתמצות בכתבה פיקנטית. הכותרת הקופירייטרית, "מנה חמה", אף משתבצת בספר, בו הגיבור הטברייני, לנון לומברוזו שמו, מתחתן עם מונה הנורווגית ופותח דוכן פלאפל באוסלו. אך בן-דוד משכיל לקדם את הסיפור מעבר לאנקדוטה העיתונאית. פוטנציאל הסיפור הוא קישוני למהדרין והמחבר אכן אינו מחמיץ את ההזדמנות הסאטירית העולה ממנו: ראש עיר פטריוט, המחשב כיצד לאכול את מנת הפלאפל שלו מול המצלמות בלי שהטחינה תיזל על פניו; צרכני הפלאפל הישראלים ה"נקראים לדגל"; ו"אינתיפאדת הפלאפל", בה האבנים מוחלפות בנשק חם אך אכיל. קטעים אלה ועוד טובלים בהומור רב, שרק ההיזכרות בכמה מהם גורמת לי לצחוק כעת בקול רם.

אולם רוב הסיפור אינו נשאר במחוזות הסאטירה, ובן-דוד מעניק לו משקל דרמטי ודן באמצעותו בסוגיה מעניינת: נתינת שמות וכינויים. מעבר לממד הפונקציונלי לצורכי זיהוי ותקשורת, בן-דוד נותן ביטוי לכוחם של כינויים להעניק משמעות ולהגדיר זהות ובית. זהותו של לנון, למשל, מתעצבת עוד לפני שלמד לדבר בזכות שמו עמוס המשמעות והציפיות שנתן לו אביו, מעריץ הביטלס שמאמין כי נשמתו של ג'ון לנון התגלגלה לגופו של בנו. עוצמתם של כינויים מתגלית לגיבור בהמשך, במיוחד כשהוא מגלה שנהפך ל"חלוץ המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני", בשל התעקשותו לכנות את הפלאפל בשלט הדוכן שלו כ"מאכל הלאומי של ישראל".

תצלום: אייל טואג

הפלאפל, מאכל ערבי במקור, כמו גם ההורה, ריקוד מזרח אירופי, נהפכו לאייקונים ישראלים מתוך צורך ספונטני לסמלים בעת גיבוש התודעה הלאומית הקולקטיבית. וכך, המאבק על גבולות שמו של המוצר אינו רק אינטרס כלכלי (כמו במקרה האיסור לכנות מוצר "שמפניה" או "רוקפור" אם לא יוצרו באזור שמפאן או רוקפור שבצרפת) אלא גם אינטרס לאומי טהור: תובעיו של לנון טוענים כי הפלאפל גויס על ידי הציונים, כלומר "נכבש", דווקא בשל היותו ערבי, שכן יהודים שעלו מאיטליה או רוסיה, לדוגמה, לא העזו לכנות את הפיצה או הוודקה כמאכל או משקה ישראלי.

שאלה נוספת שהספר נוגע בה, היא עד כמה מהגרים בכלל וישראלים בפרט מסוגלים להתערות בחברה זרה. כשלנון מיתמם ומסרב להבין מדוע התעקשותו מושכת אש, חמותו הנורווגית כועסת: "הרי אתם תמיד צדיקים ותמימי דרך, צועדים בדרך הישר. הפורענויות תמיד נוחתות עליכם במפתיע.... הנפת דגל. זה מה שעשית. ומי שמניף דגל לא יכול להתפלא שנפתחת נגדו מלחמה". מצד שני, הרומן תוהה עד כמה מסוגל (או רוצה) מהגר ישראלי להשיל מעצמו את "הדגל", כלומר את תרבותו ושפתו, למען היקלטותו במקום חדש.

זהו סיפור חביב ביותר בסך הכל. הבעיה המרכזית ברומן היא שרובו מיותר. "פלאפל אוסלו" הוא סיפור קצר, לכל היותר נובלה. על כן התוצאה הסופית נותנת תחושה כאילו לקחו שיר טוב וקליט של הביטלס (או "אבטיפוס"), והעניקו לו נפח של סימפוניה. כך נדרשים הקוראים להיגרר דרך סיפור ילדותו של לנון, הכולל סיפורי מורשת משפחתיים ונוסטלגיה טבריינית דביקה. משם ייכנסו הקוראים לסיפור התאהבותם של לנון ומונה בקיבוץ, הכולל את היסטוריית התפוחים שהם קוטפים, תולדות מוזיאון התפוח ועוד. זוג פרקים מתיש נוסף יטיס את הקוראים עם הגיבור להודו במסע רוחני, ומשם לאוסלו, מבלי שיפסחו על הוויכוחים הפוליטיים המתבקשים ועל היכרות ידענית אך חסרת נשמה שתיערך להם עם העם הנורווגי. בין לבין, יסופר באריכות גם על ליל הסדר (אחרי הכל, זה לא "רומן ישראלי" בלי ארוחת חג רוויית מתחים ובישולים), ייזרקו לאוויר בדיחות משומשות (למה בארוחת הסדר טובלים ביצים במי מלח), ואיזכור מזורז ושטחי של המציאות הפוליטית (הסכמי אוסלו, רצח רבין, פיגועים וגו').

לא פעם קורה בעת קריאת רומן שמתגלה איזו חטוטרת המכבידה עליו, מעין מילוי מיותר, לא מוצלח. אך מה ניתן לומר במקרה שבו החטוטרת מהווה את רוב גוף הטקסט? כדי לצאת ידי חובה, אודה שבחטוטרת שלפנינו צצות אמנם מספר אנלוגיות מעניינות וכן, דמויות השרלטנים השוליות תורמות לרעיון שנראטיב של זהות לאומית הוא בעיקר סיפור רווי אינטרסים. אולם רוב הטקסט מטביע את הסיפור הקצר והטוב בשיעמום. בטור שכתב בן-דוד ל-ynet, סיפר שלאחר שקרא את הידיעה ב"טיימס" רשם בפנקסו: "פלאפל אוסלו, תשתית לרומן". ויש לשאול, מאין האוטומטיות הזו - שלא ניכרת רק בספר זה - ובה מניחים סיפור קצר, עורכים אולי קדימון מזמין, מוסיפים כמה דמויות, מעבדים קצת היסטוריה עתירת תחקיר ומכניסים לתנור מעבד התמלילים, בציפייה שהרומן יתפח כמעט מאליו. קל להפנות את האחריות אל הסופרים והעורכים, אולם אסור לשכוח את נורמות שוק הספרים המושפעות לא מעט מהצרכנים הישראלים, כן, אלה שפחות אוהבים להתאמץ עם סיפורים קצרים, אלה שצריכים להרגיש בידם את משקל הדפים ולדעת שקיבלו את מלוא התמורה לכספם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ