לא צעירים לנצח

הכוונה של חלוצי דור הביט היתה להתאים את הצורה האסתטית של "ההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" לתוכן המאני-דפרסיבי. אבל התוצאה היא ספר מאצ'ואיסטי, ניהליסטי ומתיש

אירי ריקין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

ההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם

ויליאם בורוז וג'ק קרואק. תירגם מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת אחוזת-בית, 188 עמ', 98 שקלים.

זה היה אחד הדורות היותר פרועים בתולדותיו של הדוד סם, ונרשם בספרי ההיסטוריה כדור הביט (Beat). שם עתיר משמעויות, שנולד מפארודיה במגזין "מאד" וביקש להכיל את פני הדור: מוכה, דכאוני, קצבי וגם קדוש. בני הדור היו צעירים חסרי מנוח, שחיפשו (ומצאו) אלטרנטיבות בתרבות האפרו-אמריקאית, בפילוסופיות מזרחיות, אמנות אוונגרדית ושאר מיני מחוזות אזוטריים, שהיו מפלט מריקנותם המבהילה של החיים המודרניים. מה שאיחד אותם היה שדה מגנטי של חוויות מעצבות, שפירקו את הצורה לחלום האמריקאי. החל במלחמת העולם השנייה שהותירה אחריה עולם חרדתי בהלם קרב, עבור דרך התפוררות התא המשפחתי וכלה באובדן האמון בכל מוסדות העבר. כמו לכל הדורות, גם לביטניקים היו מורי דרך. אלן גינסברג, וויליאם בורוז וג'ק קרואק היו השלישייה הפותחת, שב-1954 התחילה את דרכה המשותפת על כרי הדשא של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. קרואק הוכתר באופן לא רשמי כקדוש אמריקאי, לא כל כך בזכות חינוכו הקתולי אלא יותר בגלל פרסום "בדרכים" (הוצאת מחברות לספרות), אותו כתב על פי האגדה בספיד של שלושה שבועות, כמעט ללא אוכל או שינה. ספר שהעניק למאמיניו גרסה מקוצרת לעשרת הדברות שהניחו גם את התשתית האידיאולוגית לילדי הפרחים של העשור הבא: מכונית מהירה, חוף להגיע אליו ואשה בסוף הדרך.

לוויליאם בורוז היו חיים שאפילו הדמיון של קרואק לא היה מצליח להמציא. בן למשפחה בורגנית שהתחנך בבתי ספר פרטיים, בגר את הארווארד, קרא את שייקספיר, קולרידג' וג'יימס ג'ויס, עד שנהפך לנרקומן ושתיין, שאובחן כסכיזופרן קטטוני לאחר שקטע את זרת ידו כמחוות קנאה למאהבו. ב-1945 נשא לאשה את ג'ואן וולמר, נרקומנית בזכות עצמה. נישואי השניים תודלקו בסמים ואלכוהול, עד לאחר צהריים נמהר ב-1951, כשבורוז הרגיש פתאום כמו וילהלם טל, למעט שני הבדלים. במקום תפוח הוא הניח על ראשה של אשתו כוס מים, ולהבדיל מהשווייצי הוא פיספס. כדור האקדח פיזר על קיר את מוחה של וולמר, שמתה במקום. בית המשפט קבע שזאת היתה תאונה, בורוז נכלא לתקופה סמלית שאחריה כתב את "ארוחה עירומה", כסוג של הכאה על חטא/הזדככות פרוזאית.

הספר הנוכחי נכתב ב-1945, כשקרואק בן ה-22 ובורוז בן ה-30 היו עדיין סתם ג'ק וויליאם אנונימיים, וכשחברם המשותף לוסיאן קאר רצח גבר בן 33 בשם דייוויד קמרר. בעיתוני התקופה נמסר שקאר בעל הזהות המינית המעורפלת דקר את קמרר שהטרידו מינית, ואז זרק את גופתו למימי ההאדסון. פרטי המקרה, שהסעירו את הכרך הניו-יורקי, הציתו גם את דמיונם של קרואק ובורוז, שהכירו כאמור את הנפשות הפועלות, ולפיכך החליטו לתעד את הפרשה בספר משותף. במכתב לאחותו, הגדיר קרואק את הספר כ"קשוח, כתוב בכנות ואמיתי בצורה סנסציונית". מה שמסביר כנראה את דחייתו על ידי המו"לים האמריקאים, עד שפורסם רק לפני שלוש שנים, אחרי שכל גיבורי הפרשה מתו.

הכל כאן, אכן, אמיתי לגמרי, כולל ההגזמות והשקרים. החל בחברים הקבועים שמופיעים בשמות קוד, דרך הבחורות המתחלפות, הסמים, האלכוהול והמעברים התזזיתיים מנקודה לנקודה. קרואק כינה מאוחר יותר את סגנון הכתיבה שיצר כ"פרוזה ספונטנית". הכוונה היתה להתאים את הצורה האסתטית לתוכן המאני-דפרסיבי, שנע בזיגזג בין אופטימיות שייחודית לאנשים צעירים לייאוש הפתולוגי של אותם צעירים. התוצאה היא ספר מהיר, עמוס גיבורים, מאצ'ואיסטי, ניהיליסטי ומתיש לקריאה, התובע מהקוראים לרוץ מרתון בקצב של ריצת 100 מטר בהתאם לקצב גלי המוח והנשימות של הנפשות הפועלות.

בפרספקטיווה היסטורית צריך להודות, שכוהני הביט היו סופרים של תקופה. מי שניסחו את תעודת הזהות לבני דורם, איבדו, לטעמי, ברבות השנים את הרלוונטיות ומרכיב ההפתעה. מה שהיה בזמנו מהפכני, פרוע, מחתרתי ושערורייתי, נקרא היום כטקסט ילדותי, פשטני, בוסרי ונאיבי; "דיוקן של הפלח ‘האבוד' של הדור שלנו", כפי שכתב קרואק לאחותו. מה שמעצים עוד יותר את מוגבלות הספר לתקופתו - לבד מהעישון במעליות ומחירי הגראס הגבוהים אחרי המלחמה - הם שלל מקומות הבילוי שיגרמו לניו יורקים בני 50 פלוס להרגיש בבית: "צ'ימליס", "טוני פסטור'ס", "ג'ורג'ס", "אנקור בר", "מינט'ס", "קולנוע אפולו", "הקפטריה של וולדורף", "קולוני", "גרמניה", "שראפט'ס", "תרי ג'יז".

אבודים הוא אכן התואר הראוי ביותר לגיבורי הספר, שנראים כמו רפליקות של אותו שטאנץ: תמיד ביחד אבל בעצם נורא בודדים; לרוב נטולי עבודה ומעוטי הכנסה; צורכים מנות יתר של "נשים, מוסיקה, ויסקי, עשן ומכות", אבל לא מודאגים מעתידם כי "זהירות היא לא מידה טובה אצל צעירים". בזמנם הפנוי (כאילו שיש זמן אחר) הם מנהלים שיחות עקרות על הכלום של הכאילו, ולהיפך, כשהכל מושם על אותו מישור התייחסות: דיון מעמיק "בשאלה אם לצאת לאכול או להביא אוכל לדירה"; מרדנות פוליטית שקובעת כי רוזוולט וצ'רצ'יל מייצגים את "הטיפוסים שהולכים לטפל בצדדים המגואלים מדם של הקידמה"; ותובנות נעורים סתומות כמו "האדם האמנותי לבדו ימצא את החזון החדש".

קרואק מת בגיל 47, לאחר שבילה את שלושת ימיו האחרונים בשתייה אינטנסיבית. "האחרון בין השתיינים הנוצריים האמריקאיים הגדולים", הספיד אלן גינסברג את חברו, שבסך הכל ניסה להבין "מה עולל אלוהים בכך שעשה את החיים עצובים ומסויגים כל כך". ויליאם בורוז, אלוהים יודע איך, הצליח לשרוד עד גיל 83, למרות שעד יומו האחרון כמעט לא ויתר על כל כימיקל שאפשר לבלוע, להזריק או להסניף. לזכות שניהם ייאמר, שכבר במהלך המסיבה הבינו שאו-טו-טו יגיע מישהו לנתק את החשמל. מה שנשאר אחרי סיום המסיבה הוא דור של נכי-תמיד, מחפשי דרך שכשלו כי האמינו בכוחו של הטריפ (תרתי משמע) למרוח חיוך על פרצופו של העולם. אנשים שלא הבינו את התרמית הבסיסית במיסטיקה של תרבות האסיד, את הנחת היסוד הנואשת שיש מישהו, או לכל הפחות משהו, המחזיק את המנורה בקצה המנהרה.

And The Hippos were Boiled in their Tanks \ William S.Burroughs and Jack Kerouac

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ