אמא, רוסיה

גישתה המיקרוסקופית של לודמילה אוליצקיה ב"מדיאה וילדיה" מאפשרת לה להקיף את התמונה הגדולה ובה בעת לגלות את צפונות לבן של הדמויות בדקדקנות חמה וסלחנית

רבקה קרן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רבקה קרן

מדיאה וילדיה

לודמילה אוליצקיה. תירגמה מרוסית: דינה מרקון. הוצאת כתר, 297 עמ', 92 שקלים

מי כותב וקורא סאגות משפחתיות היום, ועוד ברוסיה, שבה ספרי המדע הבדיוני והפנטסיה ביססו להם מקום מרכזי בזירה הספרותית, ודחקו את הקלאסיקונים הגדולים לשולי התודעה? רומן משפחה, שמשתרע על פני שלושה דורות ועוטף כל דמות ודמות בכבוד הראוי, בפרטנות סבלנית ותובנות שנונות, אינו חזיון נפרץ בשום מקום בעידן הציוצים והמסרונים. מול המציאות הדיגיטלית הזאת של קוצר רוח, קשב מוגבל וסיפוק מיידי, מתייצב ספרה של אוליצקיה כהוכחה ניצחת לכך שכתיבה משובחת אינה כפופה לתכתיבי אופנות ואסכולות, וכי משפחה, בפרט משפחה מסובכת ולא נורמטיבית כמו האחת שמתועדת ב"מדיאה וילדיה", היא נושא מרתק שטרם עבר זמנו.

מדיאה סינופלי, נצר למשפחה יוונית שורשית שמושבה מאז ימי קדם בחצי האי קרים שבדרום אוקראינה, היא אנטיתזה למדיאה מהמיתולוגיה היוונית, שרוצחת את ילדיה כנקמה על בגידתו של יאסון. גיבורת הספר שלפנינו קשורה קשר עמוק לאדמתה, ככתוב, "בכפות רגליה חשה את החסד שנוטים לה המקומות האלה". היא דמות מסקרנת בבגרותה הנפשית ובנחישותה מצד אחד והתנהלותה החרישית מצד שני, בעלת אישיות יציבה ותומכת, שכולם נמשכים אליה כאל מקור של חמלה וביטחון.

כאשר מתו הוריה, נותרו אחיה, 13 במספר, יתומים, שמרביתם נפוצו בין קרובי משפחה בטשקנט, בטיביליסי ובווילנה ואילו מדיאה בת ה-16 גמרה אומר לדאוג לגידולם ולרווחתם של שלושת אחיה הקטנים ביותר. השנים חלפו ומדיאה, שעבדה כאחות, נישאה אחרי מסכת חיזורים יוצאת דופן לרופא שיניים יהודי, שאתו קיימה קשר מורכב וסימביוטי. לרוע המזל (או שאולי למרבה המזל), היא התאלמנה במהרה ונותרה ערירית, אבל חרף היותה חשוכת בנים, היא מוסיפה להקרין דאגה אמהית כלפי קרוביה הרבים מספור, שפוקדים בכל קיץ את ביתה ההררי הצנוע במין טקס קבוע של עלייה לרגל. בבית הזה אין מים זורמים ומבנה חדר השירותים הרעוע ניצב בחצר, אבל יש ויש וידויים וגילויים ובישולים וגיפופים ושירים ושתיית יין בצוותא, ורכילויות וטיולים בתוך נוף קדומים וירידה נועזת במשעול תלול אל חוף הים, ויש דרמות לרוב, ובגידות ויחסים מזדמנים עזי יצרים, והקדחתנות הפעלתנית הצ'כובית הזאת של בני משפחת סינופלי מדביקה גם את אנשי הכפר והנופשים בו, ומעוררת בהם תערובת של קנאה, געגועים, ותשוקה לחיים.

בנות המשפחה מאשה וניקה, שקרובות זו אל זו במיוחד, נלחמות על חסדיו של אותו גבר הנופש בשכנות, בוטונוב האופורטוניסט, והמשולש של המאהב קל הדעת, ניקה ההדוניסטית ומאשה המשוררת הרומנטית והרגישה מחולל קרע ביחסים ונגמר בטרגדיה.

בין תיאורי מעלליהם של האחים והאחיות, הנשים, הבעלים והמאהבים והילדים והנכדים שמתרבים משנה לשנה (ויש עץ משפחה מאיר עיניים בהקדמה לספר, למען הקוראים), נעוצים פרקי זיכרונות - שמטילים אור על טלטלות חייהם של הקרובים החדשים שמגיעים לנופש ההמוני המסורתי בביתה של מדיאה, ועל זיקתם למשפחת סינופלי המסועפת. כפסי רכבת בצומת סואן, חוצים גורלותיהם של האנשים הללו אחד את השני ונעים הלאה לכיוונים שונים, שוב נאספים בנקודה אחת ושוב נפוצים לכל עבר.

בד בבד עם הסערות האישיות, חולפים מולנו גם האירועים ההיסטוריים הגדולים שפקדו במאה ה-20 את האימפריה הרוסית; מלחמות, מהפכות, אימה והרג, גירושים, נדודים ומחסור קשה, קונפליקט דתי-מוסרי-אידיאולוגי הרסני ואיסוף השברים בין אסון אחד לבין משנהו.

מדיאה, שבאה לעולם בראשית המאה הגועשת וחווה שרשרת של מצוקות משלה, מתמידה בגישתה האופטימית והמעשית, עוזרת, מקשיבה, מעודדת ותמיד נטולת ביקורת. דמותה השלווה והמסתפקת במועט וביתה הקט שמתרחב באורח נס בהתאם לכמות הבריות שחוסות בצלו, הם אי של אחווה ברגעים של ייאוש וספק, וגם ברגעים של נחת ואושר. נוצר הרושם, שמדיאה חיה ופועלת ברוח אמרתו של הביולוג המולקולארי הצרפתי, פרנסואה ז'אקוב, שטען כי "אחת הפעולות העמוקות והבסיסיות ביותר של האורגניזמים החיים היא לצפות קדימה ולייצר עתיד". ואמנם, מדיאה מייצרת עתיד שנה אחרי שנה, כאשר קרוביה המסובכים בקורי חייהם נאספים סביבה כדי לשכוח מצרותיהם, לשמוח, להתנחם ולהצטייד בכוחות מחודשים.

אוליצקיה, שעבדה במשך שנים כביוכימאית וגנטיקאית והחלה בקריירה הספרותית רק אחרי גיל 40, פיתחה כתיבה בשלה, חכמה ורבת תנופה, שיש בה מידה שווה של ריחוק וקירבה ומיזוג ייחודי של תיאורים ריאליסטיים ומאגיים. היא אינה מייפה ואינה מטשטשת את החולשות והמעידות של גיבוריה, כשם שאינה מסתירה את אמונתה בכך, שלמרות המכות שהגורל מנחית עלינו, אפשר וראוי לשמור על ערכי היסוד של הציביליזציה.

כיהודייה שהתנצרה בנעוריה, מנהלת המחברת דיאלוג מתמשך עם ההיבטים הפילוסופיים של אמונה וכפירה ובוחנת את דרכי ההתמודדות השונות באמצעות גיבוריה. הדואליות המפרה הזאת ניכרת בגישתה הטלסקופית והמיקרוסקופית, שמאפשרת לה להקיף את התמונה הגדולה ובה בעת לגלות את צפונות לבן של הדמויות המרכזיות והמשניות בדקדקנות חמה, אירונית, סלחנית וכה משכנעת, עד שאנו נשבים בקסם ומרגישים חלק מהמשפחה.

דמויות הנשים המורכבות והמפתיעות של לודמילה אוליצקיה משורטטות באהבה ובאמפתיה נטולת רגשנות, והן בעיקר אלו שזיכו אותה במוניטין בינלאומיים ובשורה של פרסים יוקרתיים (כגון: פרס מדיסיס ופרס סימון דה בובואר). תרגומה המהנה של דינה מרקון הוא ללא רבב וההערות שהוסיפה בסוף הספר לכל פרק ופרק הן עזר רב לקוראים.

Medea and Her Children \ Ludmila Ulitskaya

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ