בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פתאום התחילו נושרים מתוך חיקנו ספרים קטנים

עלייה להר המבצר של פשמישל, עיר הגבול בין פולין לאוקראינה, בעקבות עשרה נערים וביניהם סבי, שהחליטו לפנות עורף לבית המדרש הישן. שם החלה דרכם, ודרכו של בן עירם אברהם בן-יצחק, אל העברית ואל ירושלים

2תגובות

דרך תלולה וציורית מטפסת אל "הר המבצר" מכיכר העיר של פשמישל, שמתהדרת עכשיו בפסל מתכת של החייל האמיץ שווייק, ישוב מחויך על ארגז תחמושת ולוגם בירה. הסמטאות הצרות בדרך למבצר חולפות על פני כנסיות, שחזיתותיהן חודשו באחרונה בצבעים רעננים. ממערב, מבעד להרים ולחורשות, מנצנץ באור השמש פיתול הנהר סאן.

בפסגת ההר ניצב המבצר, מוקף חומה, קירותיו מסוידים לבן. בקרחת יער קטנה, ממש בסמוך אליו, ביתן עגול, עשוי מתכת, נטול דפנות. שתי נערות פולניות מפטפטות בתוכו. רוח קלה נושבת על ההר, מצננת אחר צהריים לוהט של קיץ, יולי 2011. דגלון ברזל קטן, כזה שמתנוסס בראש בתים רבים באירופה כדי להכריז על שנת הקמתם, מציין שהביתן ניצב שם מאז 1879.

אני מצלם בהתרגשות את המבנה, שוב ושוב, חוזר אל הטקסט שבשלו ביקשתי להגיע להר הזה ולעיר הזאת, בפינה כמעט נידחת בדרום-מזרח פולין, על גבול אוקראינה. אני קורא שוב את תיאורו של סבי, יצחק מן, על מה שהתרחש כאן, כנראה בדיוק כאן, באביב 1905. "שבילי ההר היו עזובים. העצים עוד עמדו כמעט בשלכת, לא נשמע קול ציפור מבין ענפיהם, ומזמן לזמן היתה מנשבת רוח קרירה", כתב סבא. "כל אחד היה מתקרב ובא, כך היתה הפקודה החשאית, יחיד בפני עצמו. כשנתאספנו עשרה בחורים במניין, בתוך הביתן הקטן שעמד באמצע ההר היינו בעינינו כמהפכנים ממש, לכל פרטי הפרטים".

זה כנראה הביתן מאז, וזו אכן היתה מהפכה. ציון דרך בתהליך של התנערות מכבלי הסביבה והמסורת, מרד של ממש בכלליה הנוקשים של החברה החרדית. צעד נועז לעבר המודרנה: אל הציונות, אל הספרות, אל המדעים, אל המחשבה החופשית. הם היו עשרה, כבני 15, בני גילו של סבא, שהחליטו לפרוץ חלון לעולם הגדול. להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, כתיאורו המאוחר של אחד מנערי החבורה. בחשאי חמקו מבית המדרש, מן הקלויז הגדול שבו ישבו מעלות השחר ועד אחרי שקיעת החמה; בחרו שביל עוקף לטפס אל המבצר, כדי שלא ייחשפו חלילה לעיני איש בהולכם ברחוב פרנציסקנסקה, הדרך העיקרית אל ההר.

הם עלו להר המבצר לקיים שם "אספה חשאית", להכריז בה על אגודה ציונית, סניף מקומי של "שחר". זה היה הארגון שבו נתאגדו באותם ימים ברחבי גליציה תלמידי ישיבות שניצת בהם הניצוץ הציוני. הם קיוו, כלשונו של יהושע כץ, שאף הוא טיפס באותו יום קר אל ההר, "שאפשר להיות ציוני טוב ולהתמכר לרעיון התחיה הלאומית על כל תופעותיו, בלי לבוא על ידי כך לכלל סכסוך עם אורח החיים הדתי ובלי להזניח את לימוד התורה". התקווה עתידה להתנפץ בתוך זמן קצר לנוכח הקנאות הדתית.

הכל התרחש כאן, בראשית המאה העשרים, מאה שנה אחרי שההשכלה והנאורות כבר החלו לתקוע יתד בקהילות יהודיות באירופה. אבל בקלויז בפשמישל עדיין סבבו הימים והלילות סביב לימודים ותפילה. רק רגעי המהפכה הללו, כדוגמת המפגש הסודי בביתן על הר המבצר, הניעו תהליך שבסיומו הותירו לא מעטים, בהם גם מבני משפחתנו, את פשמישל מאחורי גבם, יצאו לאמריקה ולשווייץ, וגם לארץ ישראל, פנו לעסוק במגוון רחב של תחומי מדע ומחקר, כתיבה ותרגום.

הרוח החדשה שנשבה על ההר גם הצילה רבים מהם מהשואה, שהכריתה את הקהילה המפוארת של פשמישל והחריבה את הקלויז הקטן והגדול, את בתי הכנסת ואת רוב מוסדות הקהילה. רק מגרש חניה גדול נותר לאחר מלחמת העולם השנייה במקום שעמדו המוסדות הללו. לפני שנים אחדות נבנה שם המוזיאון העירוני, שאחד מאולמותיו מוקדש עתה לתצוגה על יהודי העיר. גם ספרים עבריים מוצגים שם, כמה מהם במהופך: אין כנראה יהודים בפשמישל שיעמידו אותם על טעותם.

פשמישל מגלה עניין מועט בעברה היהודי: לתיירים היא מנסה למתג את עצמה כ"עירו של החייל האמיץ שווייק", ואחת לשנה נערך ברינק, בכיכר המרכזית, כנס של חובבי שווייק מכל רחבי אירופה. גיבורו של ירוסלב האשק עבר בעיר בימי מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת גם סבא בצבאו של הקיסר פרנץ יוזף כקצין מילואים. אבל במשרד המודיעין המקומי מורגלים בתיירים יהודים, והצעיר היושב שם משרטט לנו על המפה את הדרך לבית הקברות היהודי הישן, שממנו שרד רק השער, ולבית העלמין החדש, מראשית המאה העשרים, שבו אלפי מצבות טמונות מתחת לצמחייה עבותה. רק על מעטות ניתן לזהות שרידים של אות עברית: אולי אות לכך שזכרם של אנשי הקהילה המפוארת הזאת לדורותיהם יישמר בדברים שעשו וכתבו ולא בשרידים גשמיים, הנבלעים אל הטבע וסופם להתפוגג.

לא מצאנו את מצבת אביו של סבא, ר' ניסן מן, שהיה שו"ב, שוחט ובודק, ומת ב-1929. בארכיון המחוז, בצדו האחר של הנהר החוצה את פשמישל, איתרנו את שמו פעמים אחדות בכרכים העבים של ספרי הלידות של יהודי העיר מסוף המאה ה-19, כתוב בדיו שחורה, בכתב מסוגנן, בטור שבראשו נרשם "עד". איש שקט וצנוע, אמרו עליו מכריו, שהקדיש את כל עתותיו הפנויות להרבצת תורה לשני בניו העילויים: יעקב הבכור ואיצ'לה הקטן, הוא סבי יצחק. "בעלות השחר, בקיץ ובחורף, היו רואים את שלושתם יושבים ליד השולחן השני מצד ימין של הקלויז הגדול, כשהם שקועים שעות רצופות בלימוד הגפ"ת - גמרא, פירוש, תוספות. עד שהגיע שעתו של ר' ניסן שו"ב לצאת לעבודתו, עבודת הפרך בבית המטבחיים העירוני לשחיטת בהמה גסה. אחרי תפילת ערבית המשיכו בלימודים עד שעה מאוחרת בלילה".

איצ'לה הקטן, הוא סבי, היה שקוע בעולם התורה ובקי בפלפולי הגמרא. היה לו גם קול ערב, שממנו נהנו לימים באי בית הכנסת בשכונת תלפיות בירושלים, לא הרחק מהבית שהקים למשפחתו בשכונת ארנונה המבודדת. בימי נערותו בפשמישל הוזמן על ידי בית הכנסת של החייטים לשמש בעל קורא, והפליא בהטעמת הנגינה. סיפרו שרבים ממשכילי העיר היו באים דווקא לבית כנסת זה לשמוע את קריאתו. החייטים היו אסירי תודה: בפורים העניקו לו שעון כיס "אומגה", גדול ועבה, כמשלוח מנות.

"צעירים היינו אז, זה עכשיו הגענו למצוות, ויום יום הלכנו עם נרתיק התפילין שתחת בית שחינו אל הקלויז להתפלל ואף ללמוד שיעור בתלמוד", כתב סבא. "אך פתאום, לא אזכור מתי וכיצד, התחילה רוח אחרת מנשבת בתוך מחננו. נמצאו כמה בחורים שהתחילו טועמים בחשאי-חשאין מטעמה של הספרות העברית החדשה... והנה התחילו נושרים מתוך חיקנו ספרים קטנים, שהיו טמונים בתוך בגדינו במקומות שונים; ועל משכבנו בלילות, לאור הנר, היינו קוראים משירי ביאליק, מסיפורי פיארברג, מאפו, ואחר כך מן הכרכים עבי הכרס של סיפורים סמולנסקין ועוד. וערבו הדברים לפינו ונכנסו לתוך לבנו, מפני שהיינו צעירים תמימים וחולמים".

כדי שהטקסטים העבריים שנשרו ממעיליהם של תלמידי בית המדרש יקבלו גם משמעות פוליטית, נדרש עדיין ניצוץ נוסף. סבא, שזכה לימים בפרס טשרניחובסקי לתרגום על תרגומו לעברית (יחד עם ד"ר צבי ויסלבסקי) של "הקפיטל" מאת קרל מרקס, מצא כצפוי הקשר היסטורי להתעוררות: הכל החל לדידו בפרוץ מלחמת רוסיה-יפאן בפברואר 1904. "ראינו במלחמה זו ובנצחונותיו של עם היפאנים הקטן (ביידיש קראנו להם ה"יאפונצ'יק") מעשה נסים של ממש, מעין מלחמת דוד וגליית. היא היאפונצ'יק הקטן מכה את הרוסי הענק...", כתב סבא.

"כך התגלגלו הדברים, שאני עבדכם הנאמן נתמניתי אז לשמש כתב מלחמתי רשמי של הקלויז", סיפר סבא. שמא זה ההסבר מדוע רבו במשפחה לדורותיה אנשי תקשורת? "אבל אל תדאגו: לחזית עצמה לא נשלחתי, נשלחתי רק לקרוא את העיתונות הגרמנית והפולנית ב'צוקיערניא' של צימרמן ברחוב סלובאצקיעגו. נכנסתי לשם במעיל ארוך ובכובע של פלוש לראשי, וישבתי לבלוע לקרבי את הידיעות האחרונות מן החזית, ואחר כך חזרתי מלא וגדוש אל הקלויז, שם חיכו לי בכליון עיניים של ממש. והייתי רגיל לכוון את השעה להיכנס לקריאה בשעה חמש אחר הצהריים, בקירוב, לאחר שעברה הרכבת המהירה מלבוב לווינה את תחנת פשמישל, ומתוך קרון הדואר נזרקו חבילות של ‘סלובו פולסקי' בהוצאה האחרונה".

את חנות העיתונים של צימרמן לא מצאתי כמובן ברחוב סלובצקייגו. אין זכר לשליטה הכמעט מלאה של יהודי העיר במסחר ברחוב זה וברחובות אחרים, בהם קאזימייז'ובסקה, יאגילונסקה, מיצייוויצ'ה, בימים שיותר מ-15 אחוז מתושבי פשמישל היו יהודים. הלכנו, רעייתי ואני, אל תחנת הרכבת, המבנה הגדול והמרשים, שנחנך ב-1895 על ידי פקידי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ששלטה אז בחלק זה של פולין. התחנה, כמו בתי ציבור רבים, בשיפוצים. ממשלת פולין והאיחוד האירופי ממטירים תקציבי עתק על ערים רבות במדינה לשיקום ולשחזור. פשמישל, שבמלחמת העולם הראשונה ירדה מגדולתה כאחת הערים החשובות בגליציה, מחזירה לעצמה מעט ממעמדה הישן: היא מצויה עתה בקו החזית המזרחי - הפעם המסחרי - של האיחוד האירופי. כבישים רחבים נסללים אליה ומשאיות גדולות חולפות בפשמישל בדרכן למעבר הגבול הסמוך עם אוקראינה.

חבילת עיתון לא הושלכה עכשיו מרכבת חולפת. רק מפקח הרים שלט ירוק, קטר שרק ורכבת יצאה לדרכה מערבה. על הרציף נזכרתי בסיפורו של אבי, כיצד בדצמבר 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הגיעה לכאן סבתי, בחודש התשיעי להריונה, לאחר מסע מפרך ומסוכן ברכבות מווינה, שם למדה רפואה, לפשמישל כדי ללדת אותו על המיטה בבית הוריה. על הרציף הזה ירדה מותשת מהמסע הישר לזרועות הוריה. היו אלה ימים קשים בפשמישל, מתחם אסטרטגי מבוצר בחזית הלחימה בין רוסיה לאימפריה האוסטרו-הונגרית. פעמיים הוטל מצור על פשמישל ורבים מתושביה נפגעו. אבל כל זה התרחש עשור לאחר ההתעוררות הראשונה שבה אנו עומדים.

ביולי 1904, כשדיפדף בעותק הטרי של העיתון הפולני "סלובו פולסקי", נמשכו עיניו של סבא לידיעה קצרה שלא נגעה למלחמה. דווח שם על מותו של "המנהיג של אלה המכונים ציונים", תיאודור הרצל. "עצם הידיעה וניסוחה העוקצני באותו עיתון אנטישמי לחצו על הלב", כתב סבא. "כשחזרתי אל הקלויז ומסרתי החדשות מן החזית למי שמסרתי, נתייחדתי עם חברי וסיפרתי להם על פטירתו של הרצל. ירד אבל כבד על כולנו. ואומר את האמת: עד אז שמענו את שמו של מייסד ההסתדרות הציונית, אבל רק מעט מאוד ידענו מתורתו. כאב גדול מילא את כולנו. כולנו חשנו באבידה הגדולה הגדולה של העם".

מותו של הרצל עורר אצל הנערים עניין רב ברעיונותיו. מעתה נשבו לא בקסמה של העברית המתחדשת אלא גם בחזון הציוני, ובאביב 1905 טיפסו לביתן על הר המבצר והקימו את האגודה. הציונות היתה לצנינים בעיני רוב באי הקלויז. לעתים הגיעו לידי מהלומות. אלה שסבא כינה "נטורי קרתא דפשמישל" נאבקו בקנאות בכל מחשבה אחרת. האב ושני בניו נאלצו לגלות מהשולחן הקבוע בקלויז, ועברו לקלויז הקטן. אך שם התגלה כי האחים יעקב ויצחק מן מעזים ללמוד גם כתבים אסורים, את הפרשנות של הרד"ק, ר' דוד קמחי, לנביאים אחרונים. גם האב ניסן שילם מחיר על התפקרות בניו: באחד הימים קמו עליו מתפללים וגירשוהו מן הקלויז, ולא הניחו לו עוד לעבור לפני התיבה.

כשביקשו הנערים להתרים מתפללים בבית הכנסת למען הקרן הקיימת, קמו עליהם חלק מהמתפללים. למרבה הפלא זכו בהגנתם של צעירים סוציאליסטים מתנועת הבונד, שהפנתה גב לתומכי הציונות, אך קצה כמותם בחוסר הסובלנות החרדי.

אחר כך החלו בפעילות עברית נמרצת, תחילה ב"שחר" ואחר כך באגודת "עבריה", שהניחה את הבסיס לספרייה עברית גדולה שעמדה לרשות כל מי שביקשו לקרוא טקסטים אסורים בקלויז. ידיד מאותם ימים היה אברהמ'צי סונה, שנודע לימים כמשורר אברהם בן-יצחק. סבא היה מעט מאוכזב ממנו: כיצד דווקא סונה, מיוצאי בית המדרש, התרחק מדוברי העברית ובחר במסגרת אחרת, "אגודת הרצל", שגם בה ניהלו צעירים אקדמיים דיונים על הציונות, אבל בשפה הגרמנית.

למרות התסכול מהתרחקותו של סונה הצעיר מ"עבריה", יכול היה סבא להבין מה גרם לכך. באותם ימים, הסביר, "הלשון העברית עדיין לא היתה גמישה ומפותחת כל כך, שאפשר יהיה למרצה בחסד עליון כמו סונה להביע בה את כל מחשבותיו וגוני-גווניהן העדינים, ואילו בגרמנית שלו הנפלאה, העשירה והצחה, השוטפת בפיו והרבגונית במלודיות ההבעה, יכול היה למסור על נקלה את כל פרטי מחשבותיו שנבעו מתוך עושרו הפנימי, כמו מתוך מעיין מפכה שלעולם לא יכזיב".

שמעו של בן-יצחק הגיע גם לארץ ישראל. הוא הוזמן ללמד בבית המדרש למורים בירושלים, אך ביום בואו לעיר נפצע קשה בהתהפך העגלה שהובילה אותו מתחנת הרכבת. לאחר אשפוז ממושך שב לווינה, ושהה שם בימי מלחמת העולם הראשונה. בעת כיבוש פשמישל בידי הרוסים אבדו כל הכתבים שהותיר בבית אמו. בכל ימי חייו חיבר כידוע י"א שירים, ועוד אחד שביקש שלא ייחשב כשלו, לאחר שעבר תחת ידי עורך.

השכלה של ממש יכלו בניו של השוחט ניסן מן לקבל רק בחשאי: יחד עם כמה מחבריו, ובעזרתם של האחים יוסף וגבריאל קנולר, החל סבא יצחק ללמוד נושאים חילוניים, "חוכמות חיצוניות" כלשון הימים ההם. אחר כך עמד בבחינות הבגרות הממשלתיות. הוא נישא למעכה מבית קרטנגר והשניים יצאו ללמוד בווינה. הוא למד מתימטיקה, פיסיקה ופילוסופיה וקיבל תואר דוקטור. היא היתה לרופאת ילדים.

כשעלה ד"ר יצחק מן ארצה באמצע שנות העשרים הועסק תחילה בצוות ההקמה של האוניברסיטה העברית על הר הצופים. בטקס הפתיחה החגיגי הוטל עליו לאחוז בידו של אחד העם, להובילו בבטחה על פני הטרשים אל בימת הכבוד. הוא קיווה למשרה אקדמית שם, אבל הדבר לא הסתייע. שלושים שנה עבד בקרן הקיימת לישראל כעורך פרסומים, בהם סדרת הספרים "לנוער" והשנתון "מולדתי". במקביל תירגם יצירות קלאסיות מיוונית עתיקה כ"אמרות הרקליאטוס האפל", וגם ספרים שהיו מאבני היסוד של התנועות הסוציאליסטיות, בראשם "הקפיטל" שהוזכר לעיל, "על האישיות בהיסטוריה" של פלכאנוב, "שיטת הגל" של הרברט מרקוזה ועוד.

אברהם שלונסקי הגדירו כאחד המתרגמים המעולים של טקסטים מדעיים מורכבים כאלה. היה בו, כתב שלונסקי, דיוק עד דקדקנות אך ללא סרבול ורברבנות ידענית לכאורה, וכך ידע להגיע "בפסוק נהיר, קולח בנחת, ללא עקלקלות, ללא אבני נגף, אל סוף משמעותם של הדברים".

גם בני משפחה אחרים מצאו דרכם לעולמות הספר והמחקר. יעקב, אחיו של סבא, נסע ללונדון, למד שם היסטוריה וספרות באוניברסיטת לונדון ואף הוסמך לרבנות. לימים היה לפרופסור בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי, ונודע כאחד הבולטים בחוקרי הגניזה הקהירית. כשמת ב-1940 הופקד המשך מחקרו היסודי והמעמיק בידי עמית למוסד האקדמי שהיה קרוב משפחה מיוצאי פשמישל, פרופסור ישעיה סונה, בן דודו של המשורר בן-יצחק.

איש מהם לא שכח את תלמודו מימי הקלויז, גם כאשר עברו לעולם המחקר והמדע. כך היה גם גיסו של סבא, מנס קרטגנר, שבחר כמו אחותו ללמוד רפואה. הוא הוכשר כרופא בשווייץ ולימים קנה לעצמו שם עולמי כפרופסור לקרדיולוגיה. על שמו קרויה "תסמונת קרטגנר", מצב רפואי שבו עלולים להיפגע מי שנולדו עם היפוך אברים, ולבם, לדוגמה, מצוי בימין בית החזה ולא בשמאל. אף שחלק על דרכם של הציונים, רבים ממנהיגי התנועה נהגו לסור אל הקליניקה של פרופסור קרטנגר בציריך בדרכם לקונגרסים ציוניים באירופה כדי להיבדק. במקביל לעיסוקיו הרפואיים עסק באופן עצמאי במדעי היהדות ופירסם מאמרים, בהם מסה בלשנית פילוסופית, שנכתבה בגרמנית, על "בניינה של השפה העברית".

במיקרוקוסמוס המשפחתי הזה משתקף עולם שלם של קהילות יהודיות, על המגוון האנושי והתרבותי שהיה טמון בהם. וגם מרחב הנתיבים השונים, לצד העלייה לארץ ישראל, שבחרו בני המשפחה, ואיפשרו להם להקים חיים חדשים ולממש את יכולותיהם האינטלקטואליות. לכל אלה נדרש רק אותו זיק שישחרר אותם מעולמו הסגור של הקלויז, מסד הכללים והאיסורים הרבניים. והנה עוד מסקנה: איש מכל אלה שהזכרתי לא התנער לימים מהמורשת היהודית. להפך: כשנפתחו להם חלונות לעולם המודרני, הקפידו לשלב בין השניים. כך יכול היה סבא, מתרגמו של "הקפיטל" ואיש "ספרית פועלים", לשמש במקביל במשך שנים רבות יושב ראש ועד בית הכנסת שבו התפלל בקביעות.

הטיפוס למרומי הר המבצר, כמו הביקור כולו, איפשר הצצה אל המקום שבו החל הכל. ועדיין מרחפות השאלות: מדוע רק קבוצה מצומצמת יחסית הצליחה לפלס לעצמה דרך חדשה, לאור הנאורות וההשכלה? מדוע דווקא הם, מדוע באותן שנים? אולי לכך התכוון אברהם בן-יצחק באותן שורות שבחרה לאה גולדברג לצטט משירו, כשתארה את הקשר ההדוק בין ידידה המשורר לעירו פשמישל: "ההרים שחברו מסביב לעירי / צפון הסוד ביערותיהם / ממעל לו רעש ים אילנות / ובחביון צלם צפון סוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו