בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיפורים שסיפרתי על אמי

הסיפור שברברה הוניגמן מספרת בספרה "פרק בחיי", סיפור חייה של אמה, חג תמיד סביב פרטים לא מהימנים, סתירות תמיד "במרחק-מה מן האמת, וקרוב מדי לשקר"

תגובות

פרק בחיי מאת ברברה הוניגמן. תירגמה מגרמנית והוסיפה הערות: דפנה עמית. הוצאת עם עובד, 141 עמ', 69 שקלים

השבוע מתקיים בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת ירושלים כנס לכבודה של ברברה הוניגמן, סופרת ומחזאית גרמנייה-יהודייה החיה בצרפת. הוניגמן עצמה מתארחת בכנס שיעסוק, בין היתר, בספרה הראשון שתורגם לעברית ב-2009, שנקרא "פרק בחיי" (וראה אור במקור בשנת 2004). זהו רומן חכם ומרתק, הכתוב בלשון שובה לב, שדפנה עמית הפליאה לתרגם. זהו רומן אוטוביוגרפי, כפי שמשתמע גם מכותרתו, אם כי הכותרת היא דו-משמעית במתכוון: מצד אחד, זה אמנם פרק בחייה של ברברה הוניגמן עצמה, שכמעט כל הרומנים שלה הם אוטוביוגרפיים במובהק, אך מצד שני, זה גם, ואולי בעיקר, פרק בחיי אמה דווקא: פרשת נישואיה לסוכן הכפול המפורסם קים פילבי, בכיר במודיעין הבריטי שריגל במשך עשרות שנים למען ברית המועצות.

תצלום: אי-אף-פי

כולנו ילודי אשה, לכולנו אם והיא ראשית חיינו. כילדים אנו טווים לאמנו נראטיב המתחיל בלידתנו, ורק לאט לאט נפקחות עינינו לראות כי חייה אינם מתחילים עם בואנו לעולם, וכי גם לאמנו יש סיפור שאינו קשור אלינו. את הסיפור הזה מבקשת הוניגמן לטוות ברומן. אלא שאופייה של אמה, שהיתה אשה חידתית ודאגה לטשטש את עקבות חייה, אינו מקל עליה את מלאכת איסוף קטעי החיים הללו לכדי סיפור קוהרנטי. "פרק בחיי" אינו מתאר סיפור חיים מוגמר וידוע, אלא מספר דווקא על תהליך ליקוט השברים מתוך הזיכרון ועל ניסיונות ההבניה מחדש של חייה של האם. בתוך כך נפרש לפני הקוראים גם סיפורו המרתק של דור שלם של יהודים אירופים בני משפחות בורגניות, שבסערה האידיאולוגית של העשורים הראשונים של המאה ה-20 פנו אל דרך של מהפכנות קומוניסטית וביקשו לנתק עצמם משורשיהם היהודיים והבורגניים.

ליצי הוניגמן לבית קולמן, אמה של הסופרת, נולדה אמנם בווינה, אך גדלה אצל סבה וסבתה בכפר בדרום-מערב הונגריה. גם אחרי ששבה לווינה, כשהגיעה זמנה ללכת לבית הספר, הוסיפה לבלות את חופשות הקיץ בחווה של הורי אמה. כבר סיפוריה על הפרק המוקדם הזה בחייה מלאים סתירות ורצופים פרטים לא מהימנים: "לפעמים סיפרה ששיחקה עם ילדי הכפר, ולפעמים סיפרה שמעולם לא שיחקה עם ילדי הכפר... לפעמים סיפרה שסבא וסבתא היו בעלי האחוזה היהודים היחידים בכפר, ולפעמים אמרה שבכפר היו שתי משפחות כאלה". אף על פי שבימיה כקומוניסטית לא התגאתה במיוחד במוצאה ממשפחה של בעלי אחוזה, לימים הציגה את ימי ילדותה באור חיובי וזכרה אותם בגעגוע. השניות הזאת תוסיף ללוות את סיפור חייה כולו ואת סיפורו של חוג ידידיה, שאף על פי שבצעירותם התנתקו בהפגנתיות מן הרקע החברתי הבורגני שממנו באו - בבגרותם ובזקנתם חזרו וקנו להם אחיזה באותו מיליה עצמו.

תצלום ארכיון: לע"מ

כשהיתה בת 20 חיה ליצי קולמן בווינה. היו אלה שנות ה-30 המוקדמות, שנים סוערות של מאבקי פועלים ושל מלחמת האזרחים שפרצה בבירה האוסטרית בפברואר 1934 בין מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית ובין האוסטרו-פאשיסטים. בדירתה שיכנה קולמן דרך קבע פליטים לא חוקיים, אירגנה פעילות פוליטית מהפכנית ומפעם לפעם אף התקיימו בדירתה ישיבות של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית האוסטרית. כך התוודעה לקים פילבי, אז סטודנט צעיר ומהפכן מאוקספורד, שבא לווינה כדי להעביר תרומות שאספו חבריו הקומוניסטים למען ארגוני הפועלים. השניים התאהבו עד מהרה, וכשהחיים בווינה נעשו מסוכנים מדי בשביל יהודייה קומוניסטית החליטו להתחתן ולעבור ללונדון.

בלונדון גויס פילבי למודיעין הסובייטי. תחילה נדרש לנתק לחלוטין את קשריו עם חוג ידידיו מן השמאל, כי בשירות הביון הסובייטי החליטו לתפור לו זהות בדויה של איש ימין קיצוני. כך, לדעתם, תתאפשר לו גישה לחומרים מעניינים יותר מבחינתם. גם על קולמן עבר כעת שינוי חברתי, והשניים החלו להתערות בחוגים פרו-נאציים. בימי מלחמת האזרחים בספרד נשלח פילבי ככתב של ה"טיימס" לדווח ממחנהו של פרנקו, וכך יכול היה להעביר ידיעות חשובות לסובייטים. אשתו פעלה כמתווכת בינו לבין שירות הביון הסובייטי. היא חיה בפאריס, כי כך היה לשניים קל יותר להיפגש באין מפריע בדרום צרפת, ניהלה חיים של בוהמיינית ואספה סביבה חוג אמנים הולנדים והונגרים. אחד מהאמנים ההולנדים הללו נעשה עד מהרה לאהובה, אך הקשר ביניהם לא נמשך זמן רב, כי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חזרה קולמן לאנגליה ואהובה - להולנד, ולאחר מכן לא שבו עוד להיפגש, אף ששמרו על קשר מכתבים במשך כל חייהם.

במשך המלחמה התגרשו ליצי קולמן וקים פילבי. לדעת הוניגמן, סביר להניח, אם כי לא ברור לחלוטין, שיד הביון הסובייטי היתה בדבר ושאנשיו הם שהחליטו שהנישואים האלה אינם משרתים עוד את מטרתם. בזמן המלחמה הכירה קולמן את בעלה השלישי, הוא אביה של המחברת, גם הוא יהודי וקומוניסט, ויחדיו עברו בתום המלחמה להתגורר במזרח ברלין, שם נולדה ברברה הוניגמן. הוריה התגרשו עד מהרה והוניגמן זוכרת אותם בעיקר כידידים טובים. בשל תרומתה הנושנה לביון הסובייטי, נחסכו מקולמן כל אותן טרדות המזומנות לאזרחים מן השורה במדינה קומוניסטית מסוגרת, והיא היתה חופשייה למשל לבקר באופן קבוע במערב.

ב-1984 עקרה ברברה הוניגמן מן המזרח ומגרמניה ומן החילוניות הקומוניסטית, והתיישבה בסטרסבורג, כי שם מצאה קהילה יהודית משגשגת שבעזרתה ביקשה לשוב ולהתחבר אל שורשיה היהודיים. בברלין עוד עבדה הוניגמן כמחזאית ודרמטורגית, אך בסטרסבורג התמסרה לציור ולכתיבת רומנים, שרובם ככולם עוסקים בשאלת הזהות היהודית ומאירים אותה מנקודת מבט אוטוביוגרפית. גם אמה עזבה את מזרח ברלין באותה שנה וחזרה, אחרי היעדרות של יותר מ-50 שנה, אל וינה, שם חיה עד מותה ב-1991.

אף על פי שכותרת הספר מרמזת אל פרשת הנישואים של אמה עם המרגל המפורסם, הוניגמן אינה מתמקדת בסיפור הזה דווקא; להיפך, הפרטים שהקוראים מגלים על הפרק הזה בחייה של האם מעטים מאוד. הוניגמן אינה מעוניינת במחקר היסטורי: "לא הלכתי לשום מקום... לא ראיתי שום מסמכים, לא דיברתי עם איש ולא הצגתי שאלות לאיש. הייתי יכולה לעשות זאת ולא עשיתי". וכך, במקום חקירה היסטורית של ממש והתחקות אחר הסימנים שהשאירה אמה, הוניגמן מתמקדת דווקא בתהליך ההיזכרות בחוויות מן העבר ובאופן סילופן. השאלות שהיא מציגה רבות מן התשובות שהיא מסוגלת או רוצה לספק, והסיפור שהיא מספרת, סיפור חייה של אמה, חג תמיד סביב פרטים לא מהימנים, סתירות, חוסר ודאות, תמיד "במרחק-מה מן האמת, וקרוב למדי לשקר".

נדמה כי במרכז הרומן עומדת, לאמיתו של דבר, שאלת השקר שבסיפור - בכל סיפור; גם, ואולי בעיקר, בסיפור אוטוביוגרפי. הוניגמן רומזת שסיפורים - כמוהם כזיכרונות שמהם הם עשויים - הם אינם מהימנים ושהאמת שלהם היא בעייתית ושברירית. כמו מושא הרומן שלה, כך גם הרומן עצמו, אף על פי שהוא מספר פרטים רבים, נשאר בסופו של דבר חידתי ואינו מגלה אלא מעט. "היא ילדה אותי וכעת החזרתי אותה לעולם כאגדה", כותבת הוניגמן לקראת סוף הרומן ומשאירה את הקוראים עם התהייה שלא נענית: איך זה שביוגרפיה היא בעצם אגדה?

Ein Kapitel aus meinem Leben / Barbara Honigmann



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו