בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סטונר" של ג'ון ויליאמס: בגן עדן של דת כוזבת

מה שמעניק ל"סטונר" את ייחודו הוא יכולתו של ויליאמס לכתוב בלי פעלולי סגנון, טריקים לשוניים ושאר מיני עמלות תיווך, שהופכות את הקיום האנושי ל"סיפורים"

8תגובות

סטונר מאת ג'ון ויליאמס. תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים, 194 עמ', 98 שקלים

זה מין ספר כזה שגם במחשבה שנייה ושלישית קשה לפצח את סוד קסמו החמקמק; להחליט מה בדיוק הופך אותו מסתם רומן שגרתי על גבר, אשה ואהבה בלתי-אפשרית לספר שגורם לקוראים להרהר גם על חייהם שלהם. במחשבה רביעית, למה זה בכלל משנה להבין איך דווקא ספר מסוים שורט לנו בנשמה? אולי אם נסיט את הרעלה יאבד המסתורין, כמו בפעם הראשונה שבה גילינו שנערת הקוסם לא באמת נחצית לשניים.

האניגמה מתחילה כבר מעצם דמותו של ויליאם סטונר, איש רזה ושחוח בעל סקס אפיל של גלויית נוף מדברי. הוא נולד ב-1891 כבן יחיד להוריו במשק חקלאי קטן במיזורי. ב-1910 נכנס כסטודנט בשערי האוניברסיטה, שאותה עזב רק 56 שנים מאוחר יותר כמרצה לספרות אנגלית. בין לבין הספיק להינשא לאשה, לנהל רומן עם אחת מתלמידותיו, להוליד בת יחידה, להתחבר ולהסתכסך עם עמיתיו מהאקדמיה, ובסוף גם למות, ללמדנו ש"כל מה שקיים בעולם קיים כדי להפוך לספרות", כמו שאמר פעם מלארמה.

ויליאמס הוא סופר אמפתי אך נטול רחמים, עם מסר פשוט אבל כואב. האושר חמקמק מטבעו, יוצא מן הכלל, סתירה, כפי שמוכיחה כרוניקת חייו של סטונר. זה מתחיל מליל כלולותיו, שנראה כמו סוג של תאונת דרכים שקטה עם אשה נוירוטית ודיכאונית. "כבר כעבור חודש ידע שנישואיו נכשלו; כעבור שנה הפסיק לקוות שהמצב ישתפר"; בגיל 42 "לא ראה לפניו שום דבר שרצה ליהנות ממנו, ומאחוריו ראה מעט מאוד שרצה לזכור"; מאוחר יותר, למד "שהאדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף", ובבגרותו הגיע למסקנה ש"האהבה היא גן עדן של דת כוזבת". מה הפלא שאת נישואיו האומללים לתפארת מלווים חיוויי רגש כגון "חמלה מרוחקת", "רעות מסויגת", "עצב יגע", "אהבה מהוססת", "עצב כללי", "מין קפאון", "עונג קודר ואירוני". הכל כאן, בקיצור, צפוי ומשומש מאוד. האהבה, התשוקה, התקווה, ההרס העצמי, השגרה, הבדידות והעובדה שכך או אחרת הם תמיד נגמרים. ויליאמס גם לא מגלה משהו חדש על הדרך שבה אנו שוזרים את רגשות האשמה והחרפה של חיינו בשתי וערב של נחמות רגע, ועל האופן שבו חושפים החיים את נקודות התורפה שלנו; לשווא מנסים לפשר בין התקווה שאינה נלאית לבין ההשלמה הנבונה, בין אהבות משולחות רסן לבין תאוות היציבות.

מה שמעניק ל"סטונר" את ייחודו (אם כבר מחליטים לחפש), הוא יכולתו של ויליאמס לכתוב נטו, בלי פעלולי סגנון, טריקים לשוניים ושאר מיני עמלות תיווך, שהופכות את הקיום האנושי ל"סיפורים". מין מינוריות עניינית, לינארית, פשוטה ונטולת פאתוס, הבאה ללמדנו כי יחסים בין בני האדם אינם "מסובכים", כמו שאומרים, אלא פשוט חסרי פתרון.

הבעיה מתחילה בכל פעם שוויליאמס עוצר את מהלך האירועים, ובמקום לדווח מן השטח, פוטר עצמו מעבודה עם משפטי סיכום בנוסח: "הם דיברו עד שעת לילה מאוחרת", "הם דיברו על זוטות", "נשארו כל הבוקר במיטה ודיברו", "מול האח, דיברו או שתקו". הרי אחת הסיבות שבגללן אנשים קוראים ספרים היא לא על מנת להפעיל את דמיונם היוצר, ולנחש את הנאמר בין אנשים, אלא בדיוק כדי לקבל מהמחבר לפחות את הנאמר בין גיבוריו, קל וחומר אם אין להם "מה לומר זה לזה" ו"שיחותיהם היו סתמיות להפליא".

באחרית הדבר עומדת נטע גורביץ על הדמיון בין הגיבור לבין מחברו, שהיה גם הוא בן למשפחת חקלאים שנהפך למרצה לספרות אנגלית, וכן על הקשר בין דמויות בחייו לאלו שבספרו. מה שמעניין יותר הוא היותו של סטונר בעצם כל-אדם, בלי קשר לנסיבות חייו הקונקרטיות. סתם אורגניזם אנושי שלשווא מנסה להבין מדוע הדברים הם כך ולא אחרת, מה נכון לעשות, ו"האם חייו ראויים שיחיה אותם". באין תשובות מוחלטות הוא מזגזג בין צמד התשוקות הגדולות של חייו, האהבה והספרות, תוך שהוא מתעתע בקוראים המבקשים לקבע את דמותו, לתת בה סימנים. האם היה, למשל, איש ערכים חסר פשרות, או שמא אופרטוניסט נצלן? אגואיסט אגוצנטרי, "שרק לעתים נדירות הבחין בעולם שמחוץ לחדרו", או אלטרואיסט שהקריב את אושרו? אוטיסט חסר רגשות, "שמעולם לא נהג להתעמק בצפונות לבו", או רומנטיקן רגשן, שחפר בנשמתו עד זוב דם? האומלל הגדול בתבל, או מי "שהיו לו חיים טובים יותר בוודאי מאשר לרוב האנשים", כמו שראה אותו ויליאמס בראיון המצוטט באחרית הדבר: "הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות, היה לו רגש מסוים כלפי מה שעשה והיתה לו מודעות מסוימת לחשיבות הדבר".

ויליאמס, למרבה הצער, לא זכה לראות בהצלחת ספרו, שהופעתו הראשונה ב-1965 זכתה רק באהבתם של יודעי ח"ן. הוצאתו המחודשת ב-2003 זיכתה אותו בהתלהבותם של קוראים ומבקרים כאחד, שהרעיפו עליו שבחים מוגזמים משהו, המופיעים על גב הכריכה, כגון "רומן מושלם", "מרגש עד כלות", ו"אחד הדברים המרתקים ביותר שנתקלתם בהם מעודכם". מה שיש הכי הרבה ב"סטונר", להבדיל ממבקריו הנרגשים, הן מידות האיפוק והצניעות. הן ביכולתו של אדם להבין את פשר חייו, שלא לדבר על שליטה בגורלו, והן בסגולותיה של הספרות לפתור את חידות הקיום האנושי. כי כשקוראים ב"סטונר" מבינים מה באמת יש בה בספרות, למעט ההמולה הקטנה שהיא מעוררת: הוכחה שאנחנו בעלי החיים האומללים ביותר.

Stoner \ John Williams



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו