בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עולה להתקפה

תגובות

למה אתה לא מחייך

אודי שרבני. הוצאת מודן, 362 עמ', 88 שקלים

עוד מוקדם לקבוע מה יעלה בגורלו של אודי שרבני הסופר. אם לנקוט במטאפורות של שרבני עצמו, הוא נמצא עתה בתחילת דרכו, בנוער של מכבי תל אביב, אבל ייתכן שיסיים אותה במגרשים המזוויעים של ליגה א' דרום. הכל צפוי והרשות נתונה, אבל בספרו הראשון "למה אתה לא מחייך" אפשר לאתר ניצוצות של כישרון גדול וגם לא מעט בוסר ז'ורנאליסטי, שבא אולי לחפות על דלות לשונית מסוימת, גם אם היא מתחפשת לאידיאולוגיה.

גיבורו חסר השם של שרבני צומח לו נוכח עינינו במשפחה מזרחית בשכונת הדר יוסף בתל אביב, שמיקומה הגיאוגרפי הוא צפוני אך הדמוגרפי - דרומי. שרבני כתב ספר מדכא וקשה מאוד לפיענוח מבחינה פסיכולוגית: המשפחה היא נורמטיבית לגמרי, שני אחיו מטפחים מאוד את שאיפתו להיות כדורגלן גדול ומפורסם ויש לו כישורים רבים שהופכים את חלומו למציאותי במידה רבה. גם אביו, החלש יחסית, דואג מאוד למשפחתו, ויחסיו של הגיבור עם אמו הם חמים מאוד. אבל הרקע המבטיח הזה לא מונע ממנו לראות בעולם ג'ונגל מאיים שבו אדם לאדם זאב. נוצר הרושם שהנער בסיפור (בן דמותו של שרבני בכל המובנים, חרף ההכחשות היחצ"ניות) נושא עמו חרדת ביצוע ספורטיבית כבר בקבוצת הנערים של מכבי. הוא חי בחרדה מתמדת שהופכת לנבואה המגשימה את עצמה, מקנא בכל חבריו לקבוצה ומהווה בעצמו נושא לקנאתם. עולם הכדורגל מתואר כאלים, עתיר שחיתות, שרק נפוטיזם והעדפות לא ענייניות מקדמים את הנערים או לחלופין מכשילים אותם. הקריירה בכדורגל אינה אלא מרוץ מכשולים שאין בו הרבה הנאה. התהילה היא חולפת וקצרת-ימים, ואפילו המאמץ להיחרת בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הכדורגל מביא רק לתסכולים, לתחושה עמוקה של נבגדות ואפילו שנאה.

הנער בספר אינו משחק כדורגל למען עצמו. קבוצת ההתייחסות האמיתית שלו היא המשפחה, ורק לה הוא רוחש אמון כלשהו. אחיו ציון הוא מורה הדרך שמלווה אותו למשחקים ולאימונים, והחשש לאכזב אותו הוא דומיננטי.

שרבני אינו משדר אהבה כלשהי למשחק עצמו. לעתים גיבורו מזכיר את קתרין דנב בסרט "יפהפיית היום" של לואיס בונואל משנת 1967, שמתאר אשה פריג'ידית שמגיעה מרצונה החופשי לגמרי לבית זונות כדי לספק יצר שאינו דווקא מיני. הנער משחק כדי להתעלל ביריביו, כדי להשפיל אותם, "לזיין" אותם, להוכיח משהו לאנשים רעים ועוינים וגם לדחות את הטרגדיות המצפות לכל אדם מעבר לפינה. גם יחסו לנשים הוא לוחמני וכמעט עוין. בילדותו הנערות הבלונדיניות, "האשכנזיות", מצטיירות כבלתי מושגות אך נחשקות; בבגרותו הוא רואה בנשים אובייקט מיני בלבד וכמעט שאי אפשר לאתר בהתייחסותו אליהן רגש חזק, שלא לדבר על אהבה. הוא חושש מהחיים, והם מתנקמים בו כאשר אחיו האהוב ציון נהרג בטביעה בים.

שרבני מרבה לדבר, בתקשורת וגם בספר עצמו, על הרתיעה שלו ממלים, מתיאורים מנופחים ואפילו ממחוות פיסיות ("שפת גוף"), מחמת הזיוף הגדול שטמון בהם. השפעת הדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה, בדרך ישירה או עקיפה, ניכרת בכל עמוד בספר, אבל הוא עצמו מיטיב מאוד להתבטא. דווקא בקטעים שאינם עוסקים בכדורגל מתעלה שרבני על עצמו, ותיאורי השירות הצבאי במתקן מדכדך הנפש של חיל התובלה בבית נבאללה וכעובד רס"ר במחנה רבין (מטכ"ל) בתל אביב, הם נפלאים במידה כזו, עד שבהכרח הקוראים נזכרים ביהושע קנז. גם אווירת הברים בתל אביב, שאליהם נקלע אחרי שהקריירה שלו חוסלה במתכוון בעבירה אלימה של כדורגלן שרחש לו קנאה, משוחזרת באורח אמין ומרתק.

על גב הספר כתב מישהו ששרבני הוא "מצד אחד מאוד ישראלי, מוחשי ומוכר, אך מצד שני חותר תחת הקונספציות של סיפורי התבגרות". זה אולי נכון בכל הנוגע ליחסו לפרשנות של המציאות מפי אחרים, אבל התפישות הפוליטיות והחברתיות המוצנעות איכשהו בספר הן די קונוונציונליות. בפרפראזה על דברי יצחק רבין כלפי שמעון פרס ("חתרן בלתי נלאה"), הייתי מגדיר את שרבני כ"חתרן נלאה". עם זאת, יש לסופר ייחוד מעניין משלו, בעיקר השילוב הנפלא שבין טעמו המשובח במוסיקה לבין העולם שבתוכו הוא חי ופועל.

אוהדי כדורגל רבים (בתוכם גם אני עצמי) מתייחסים למשחק כאל מפלט מעולם תחרותי קשה, ומחברה שאתה קשה לנו להזדהות. נראה שזה לא נכון בנוגע לכדורגלנים רבים, שלדידם דווקא המשחק הוא זירת קרב חסרת רחמים, והמפלט - בעולם שמחוץ לכדורגל - גם הוא אינו מבטיח טובות. שרבני מאפשר לנו להציץ לחייהם של הנערים שחולמים על כדורגל כעל קריירה שמבטיחה תהילה וכסף, ומסתיימת לעתים קרובות מדי במפח נפש או בהעלאת זיכרונות שחוקים באוזני אנשים שאינם רוצים לשמוע. כדאי מאוד להקשיב לו, וגם המלנכוליה שמאכלסת את תודעתנו אחרי הקריאה לא משככת את הצימאון לספריו הבאים.

חיים ברעם הוא עיתונאי, פובליציסט ואוהד הפועל קטמון ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו