בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוותרים על ברית עולם

3תגובות

ארץ, ברית

עפרה ישועה-ליית. ספרית מעריב, 328 עמ', 92 ש"ח

ילדה תל-אביבית קטנה, עוד לא בת שבע, חוזרת הביתה יום אחד בוכה ומתייפחת. אסון גדול פקד אותה כששיחקה עם חברותיה לשכונה, סוד איום נודע לה - היא לא יהודייה! הילדות הטיחו בה: "אתם בכלל לא יהודים, כולם יודעים את זה". האירוע התרחש בערב יום הכיפורים, לפני 50 שנה, באחד הרחובות השקטים שבין דיזנגוף לבן-יהודה, מה שנחשב אז כ"צפון תל אביב". תושבי השכונה היו חילונים גמורים, ואף על פי כן, בכל הבתים התכוננו לסעודה המפסקת. חוץ מבביתה של הילדה, שהוריה, בניגוד להורי הילדות האחרות, אף הדירו את רגליהם מבית הכנסת השכונתי. על כן עשו הבנות יד אחת נגדה ונידו אותה מן השייכות לחבורה, לא, גרוע מזה: מן השייכות לאומה. היא ומשפחתה אינם יהודים. אז מה הם בכלל?

אלכס ליבק

אפיזודת הילדות המבהילה הזאת חרוטה בזיכרונה של עפרה ישועה-ליית, בת ליהודים בני יהודים ותוצר של "מיזוג גלויות" ציוני-יהודי מושלם בין מזרח למערב: סבתה מצד אביה, מרים, נולדה בתימן, ואילו סבתה מצד אמה, חיה, נולדה באודסה. שני הוריה נולדו בארץ. היא מתארת את המקרה בספרה "ארץ, ברית", שיצא באחרונה לאור במהדורה שנייה, מורחבת, והוא מזיגה מעניינת, מקורית ויצירתית, של סיפור והגות. החלק הסיפורי עיקרו זיכרונות אישיים של המחברת מתקופות שונות בחייה ובחיי החברה הישראלית והחלק ההגותי עניינו דיון רעיוני-פולמוסי בשאלה המנוסחת בכותרת המשנה: "מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית". הכותרת מופיעה בלי סימן שאלה, אולי מפני שהתשובה ידועה מראש: כי במדינת ישראל אין הפרדה בין הדת למדינה. כמה מרגיז, כמה חבל - אין הפרדה, לעזאזל! ובגלל זה חיינו פה מעוותים עד כדי אבסורד ואנחנו הולכים מדחי אל דחי. זו האמירה הכועסת, הכואבת של הספר.

אבל אילו היה הספר רק כתב-האשמה זועם נגד השפעתו ההרסנית של המעמד החוקי של ההלכה היהודית-האורתודוקסית והממסד הדתי על אופיה של החברה הישראלית, קרוב לוודאי שהיה הרבה פחות מושך ממה שהוא. לא היה רצון לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו, שכן השורה התחתונה מתבררת חיש מהר. והנה, יש דווקא רצון כזה, כמו שהעיד יפה כל כך קורא מפורסם אחד של הספר - המשורר, המתרגם והעורך אהרן אמיר (1927-2006). אמיר סקר בשעתו את המהדורה הראשונה של הספר, שראתה אור בשנת 2004 וכותרת המשנה שלה היתה: "איך ניגפה הציונות המדינית מפני הדת היהודית". ברשימתו, שהיתה הביקורת הספרותית האחרונה פרי עטו, הוא כתב: "יטעה מי שיניח למקרא הכותרת וכותרת המשנה, כי לפניו מעין מסכת תיאולוגית-מדינית. אולי ברוח בתר-ציונית מוכרת. אולי פרי עטה של פולמוסנית אקדמית לא נודעת. מכל מקום, ברגע שיפתח ויציץ בעמוד התוכן יוכל לעמוד על טעותו. ואם אמנם יגרה דף התוכן הזה את סקרנותו עד כדי כך שיפנה אל גב עטיפתו של הספר, ימצא שם בניסוח תמציתי ובהיר את תיאור המסר העיקרי של הספר, ‘הבוחן מפרספקטיווה אישית, צבעונית ואף משעשעת, את כשל הזהות הבסיסי שממנו סובלת מדינת ישראל, מהמדינות הבודדות בעולם שטרם השכילו להפריד את הדת ממערכת החוקים האזרחית. סכסוכים פנימיים - עדתיים, אתניים וחברתיים - הם פועל יוצא מהכשל הזה, שהוא גם לב לבו של הסכסוך האזורי'. מי שאחרי הדברים האלה ייגש לקריאת הספר גופו, חזקה עליו שיודה כי אכן זה תיאור קולע של עניינו. דומה כי לבסוף גם יודה כי לפחות בזכות הצירוף של סגנון סיפורי-דיבורי קליל עם הרצאת דברים ישירה, עקיבה ותקיפה שוב לא הניח את הספר מידו עד שסיים".

הדברים האלה, המובאים עתה בפתח המהדורה החדשה של הספר, עם הרשימה בשלמותה, נגנזו ולא פורסמו אז, כי העורך שאליו נשלחה הרשימה התמהמה תחילה ולבסוף הודיע שעבר זמנו של הספר. אבל זמנו של הספר הזה על מסריו החריפים לא עבר כלל וכלל, גם לא היום, כעבור שבע שנים. אדרבה, גם הוא וגם סקירתו של אהרן אמיר וקריאת התיגר השנונה שלו על התעלמות השיח הציבורי מן הספר, תקפים עתה שבעתיים, כי הדברים הלכו והחמירו בשבע השנים הרעות האלה, והשיח הציבורי שוב מתעלם מן הספר ואולי גם הסקירה הזאת, הנתלית בקודמתה, תיגנז.

הפרק המוקדש לזיכרון הילדות ההוא מיום הכיפורים ממחיש עד כמה היטיב אהרן אמיר לתאר את ייחודו של הספר, שאמנם בא לומר אמירות חברתיות-פוליטיות ישירות ונחרצות אבל כוחו הגדול הוא בכך שהמחברת מעמיקה אותן ויוצקת בהן תוכן עשיר ומורכב הרבה יותר ממה שהן מכילות לעצמן באמצעות כישרונה לספר סיפורים מן החיים, לספרם בסגנון דיבורי קליל ובכל זאת תוך כדי ברירה קפדנית של הפרטים המשמעותיים. כך, פרשת החרם החברתי שהוטל על הילדה הקטנה מצד בנות למשפחות חילוניות לגמרי, וברוח הקונפורמיזם וההשתעבדות מרצון לקונסנזוס הלאומי-הממלכתי הקולקטיבי, המאפיינים את החברה הישראלית מאז לידתה - לפרשה הזאת היה המשך מעניין ומפתיע: אביה של הילדה, אף הוא חילוני, ואף חילוני שנולד למשפחה אדוקה ומרד בדת עוד בילדותו, היה ככל הנראה איש פתוח ולא קונפורמיסט משום בחינה. הוא הבין ללבה של בתו ולא ביטל את דאגתה בהלצה או בהסחת הדעת כי אם הושיב אותה על ה"סבל" של אופניו והסיע אותה לתפילת כל נדרי. אבל לא בבית הכנסת השכונתי כדי שיראו אותם השכנים ואולי ישנו את דעתם על המשפחה, אלא בבית הכנסת הקבוע של אמו, סבתא מרים, שגרה בכרם התימנים והיתה אשה שומרת מצוות. שם ראתה הילדה את הכבוד שחולקים לסבתה ואת דודיה המתפללים בכוונה אמיתית, קיבלה סידור, עקבה אחרי התפילה בעניין, ורווח לה: כן, משפחתה יהודייה והיא גם כן. אבל גם בכך לא הסתיימה חוויות יום הכיפור שזומנה לה.

בדרך לשוב הביתה על האופניים כמעט נסקלו אביה והיא באבניהם של חבורת נערים שקיבלה עליה לשמור, כביכול, בכפייה ובאלימות, על קדושת החג. בגללם יכול היה הסיפור להיגמר בכי רע, אבל האב היה מהיר מן הבריונים והצליח לחמוק מהם. הוא הביס אותם, והניצחון הזה, שהיה לתחילתה של מסורת משפחתית, הקנה עוד משמעות לפרשיית יום הכיפורים המתגלגלת הזאת שהתחילה בחרם חברתי ובפחד מפני אובדן הזהות והסתיימה בזכייה בחוסן ובחיוניות מסוג חדש. כעדותן העליזה של השורות שחותמות את הפרק, הקרוי, אגב, "חזון האופניים": "נחמד לחשוב שאבי ז"ל ואני היינו מחלוצי המסורת של רכיבה על שני גלגלים ביום הכיפורים. מי אומר שלא היו חידושים בדת היהודית בדורות האחרונים? כאשר החילונים הישראלים באמת רוצים, הם מצליחים לתת למסורת היהודית תכנים חדשים, מקסימים ובלתי צפויים. תחשבו על פורים. על ל"ג בעומר, על ‘תיקון שבועות' עם יין וגבינות, ועל טקסי הבר/בת מצווה עתידי המתנות, חגיגות הדיסקו והטיולים".

זה לא שהספר "ארץ, ברית" עומד כולו בסימן של קלילות והתרפקות על זיכרונות וחוויות שנגמרו בטוב. כלל וכלל לא. יש בו דיונים עיוניים לא מעטים ששופטים לחומרה רבה ובלשון חריפה ובוטה את ההלכה הדתית היהודית השלטת במדינת ישראל, את הבדלנות וההסתגרות המאפיינות אותה, את המניפולציות שנעשות בה, ומעל לכל - את המעמד החוקי המרכזי שיש לה ולממסד שלה. זה הנושא המרכזי של הספר והוא נכתב בראש וראשונה לשמו. הדיונים האלה מתבססים על ניתוח של עובדות ופרשיות מן העבר הרחוק והקרוב ועל טיעונים השאובים מהשקפת העולם ההומאניסטית והאוניברסליסטית של המחברת. הדיונים האלה כתובים אף הם ברהיטות - רובם משכנעים, מקצתם מעוררים מידה של ספק בגלל המסקנות המהירות הגורפות שלהם - והאמירה החשובה שלהם בדבר הצורך להפריד בין הדת למדינה זועקת את צדקתה מכל פסקה ופסקה. אבל דווקא המורכבות שעולה מחלקו הסיפורי של הספר תורמת פה תרומה מהותית. כי היא משכנעת לא רק את השכל כי אם גם את הלב. שהנה, לא שנאה לדת ולמאמינים בה עולה מן הסיפורים האישיים, וגם לא שום קנאות אידיאולוגית אחרת. כי אם אהבת אדם וחיים ועמה כבוד ופתיחות כלפי אמונתו של כל אדם - ובלבד שיהיה בנאדם.

חצי הביקורת והלעג שישנם בספר מופנים רובם ככולם כלפי הרוב החילוני דווקא של הישראלים, התקרנפותם, צביעותם ומוגות הלב שלהם. בחוויה הישראלית שהמחברת כמהה לה ונאחזת בגילוייה אחיזה נואשת, אולי, ובכל זאת מלאת חיוניות וחום אנושי, יש מקום רב לאנשים דתיים, לשומרי מצוות מתוך אמונה אמיתית. אנשים אלה דברם מובא, למשל, מתוך הזדהות והערכה בציטטה מספרו של הרב משה גרילק "החרדים, מי אנחנו באמת" (כתר, 2002), שמפציר, כמעט מתחנן: "מדוע לא נוטלים כל חברי הכנסת החילונים פעם אחת ולתמיד את היוזמה לידיהם ובאומץ לב מחליטים להפריד את הדת מהמדינה? ושיניחו לנו לנפשנו!"

ושיניחו גם לנו - לכבד ולטפח את מסורתנו התרבותית העתיקה על פי רוחנו, לחגוג את החגים כרצוננו, להינשא למי שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים, להביא את האנשים היקרים לנו למנוחת עולמים על פי השקפותיהם ורגשותיהם, לכבד את הזר והשונה ולא להתבדל מבני הלאומים האחרים החיים בתוכנו. שיניחו לנו סוף סוף להשתחרר מכבליה של ברית שלא אנחנו כרתנו, לנו היהודים החילונים שלא מבקשים לנו שום ברית-עולם ושלא בחרנו להיות לא עם-עולם ולא עם סגולה ולא לשכון לבדנו. שיניחו לנו לחיות, כך דורש וגם מקיים הספר הזה "ארץ, ברית", שיותר מכל דבר אחר יש בו שמחת חיים ואהבת חיים ואדם, ושלל סיפורים מן החיים המפרנסים תובנות יצירתיות שכדאי מאוד לתת עליהן את הדעת - ומהר - כי כבר מתחיל להיות מאוחר מדי.

אילנה המרמן היא עורכת ומתרגמת ספרותית בהוצאת עם עובד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו