בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האב, הבן ורוח השטות

עוד לפני יצירתו הגדולה של דוסטוייבסקי, "אידיוט", עובר מוטיב האידיוט כחוט השני לאורך הרומאן "האחים קרמאזוב". כמו הנסיך מישקין ב"אידיוט", המגלם את התום והתמימות של ישו הנוצרי, כך גם אליושה, גיבור "האחים קרמאזוב", הוא מעין דמות-ישו, ש"אהב את בני האדם: דומה שכל ימיו חי מתוך אמונה שלמה באנשים, ועם זאת לא חשבו איש מעולם לתמים או פתי". פרק שני ואחרון

תגובות

האחים קרמאזוב, מאת פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, תירגמה מרוסית והוסיפה הערות נילי מירסקי, אחרית דבר מאת עמינדב דיקמן, הוצאת עם עובד, 2011, 998 עמודים

מוטיב המוקיון הוא אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה "האחים קרמאזוב". האב, פיודור פאבלוביץ', מציג עצמו כמוקיון לפני ראש המנזר של אליושה: "ברשותך, אבי ראש המנזר, אני אמנם מוקיון, וגם מציג את עצמי כמוקיון" (עמ' 121); כך גם דמיטרי קרמאזוב מתייחס אליו בעת המשפט: "'ואילו ממנו אבקש סליחה: הייתי אכזר כלפיו, ממש חיה רעה! וגם כלפי איזופוס הייתי אכזר.' ‘כלפי איזה איזופוס?' שאל שוב אב בית הדין בחומרה. ‘נו, כלפי הליצן הזה, פיירו ... כלפי אבי, פיודור פאבלוביץ'" (עמ' 2-841). גם בתו הצעירה של הקפיטן סנגיריוב, שדמיטרי קראמזוב השפיל אותו לעיני בנו כשמשך את זקנו, אומרת לאביה בזמן שאליושה מבקר אותם: "די כבר עם כל המוקיונות הזאת! רק מגיע לכאן איזה גולם, וכבר אתה רץ לבזות את כולנו!" (עמ' 264). בהמשך היא קוראת לו "מוקיון" (עמ' 265), ובסוף - "די לך, די עם כל המוקיונות הזאת ועם כל הלהטוטים המטופשים שלך, שאף פעם לא יוצא מהם כלום!" (עמ' 266).

לכאורה, המוקיונות היא דבר שלילי, נלעג, ואפילו משפיל, כפי שניתן לראות מתגובתו של הילד איליושה למעשי הקונדס של אביו: "בשובו לחדר היה מתחיל לשעשע את ילדו היקר ולהנעים את זמנו, היה מספר לו אגדות וסיפורים מצחיקים, מציג לפניו כל מיני דמויות מגוחכות שהזדמן לו לפגוש, ואפילו מחקה מיני יללות וצווחות מצחיקות של בעלי חיים. אבל איליושה מאוד לא אהב לראות את אביו מתפתל ועושה העוויות של מוקיון. הילד השתדל אמנם לא להראות כמה זה מביך אותו, אך בסתר לבו הכואב ידע שאביו מושפל תדיר, וכל הימים, בלי הפוגה" (עמ' 682).

למעשה, התמונה מורכבת אף יותר, כפי שאפשר ללמוד מהדו-שיח בין אליושה קרמאזוב לבין קוליה קראסוטקין, חברו לכיתה של איליושה: "'תגיד לי עוד משהו, קרמאזוב: מה טיבו של האבא הזה? אני מכיר אותו, אבל מה הוא לפי הגדרתך: ליצן, מוקיון?' ‘אה, לא! יש אנשים בעלי רגשות עמוקים, שמתהלכים בעולם שפופים איכשהו, מעוכים. המוקיונות שלהם היא מין אירוניה זועמת כלפי כל אלה שהם לא מעיזים לומר להם את האמת בפנים, בשל שנים ארוכות של פחד משפיל מפניהם. תאמין לי, קראסוטקין, מוקיונות ממין זה היא לפעמים טראגית מאין כמותה. הכל, הכל עלי אדמות, מרוכז אצלו עכשיו באיליושה, ואם ימות איליושה, הוא ישתגע בוודאי מרוב צער, או ישים קץ לחייו. כשאני מסתכל בו בימים אלה, אני כמעט בטוח בזה!'" (עמ' 678).

האפשרות שבמוקיונות יש דבר-מה נעלה, שהיא מייצגת ממד של "מעיכות" קיומית-אנושית כלשהי, ושלפיכך היא "טראגית מאין כמותה", אפשרות זו קשורה קשר ישיר לתפישה הנוצרית שבה התגשמותו בבשר של בן האלוהים ישוע היתה בדמותו של אדם שהושפל ושימש מטרה לחצי לעגם של אלה שהוציאוהו להורג. אך במסורת הרוסית יש לאפשרות זו גם שורש נוסף, שורש המחבר בין המוקיון לבין האידיוט - או השוטה - ואשר מתמצה במושג יורודיבי (yurodivi). היורודיבי הוא "שוטה של אלוהים"; כך מתייחסים אל הקדוש (הסטארץ) וארסונופי (Varsonofi), ש"אכן נהג לפעמים כמו איזה שוטה של אלוהים" (עמ' 58); כך תוארה, כזכור, אמו של סמרדיאקוב; כך גם מוצגת אמם של איוואן ואליושה קרמאזוב בפי ראקיטין הציניקן, חברו למנזר של אליושה: "הלא גם אתה קרמאזוב, קרמאזוב לכל דבר - משמע שיש ערך לתורשה ולגזע. לפי האב - בעל תאווה, לפי האם - שוטה של אלוהים" (עמ' 110). ומעניין מכל, כך גם מציג את עצמו פיודור פאבלוביץ' קרמאזוב: "אני מוקיון מטבעי, מלידה ומבטן ממש, כמין שוטה של אלוהים, הוד קדושתך" (עמ' 62).

החיבור הזה, בין המוקיון לשוטה, הוא שמעלה על פני השטח את מוטיב ה"אידיוט", מוטיב שלא רק עובר כחוט השני לאורך "האחים קרמאזוב", אלא גם נמצא במוקד יצירתו הגדולה של דוסטוייבסקי "אידיוט". על פי ההערות שכתב לעצמו דוסטוייבסקי בזמן שעמל על חיבור "אידיוט", דמותו של הנסיך מישקין, הגיבור האידיוט של היצירה, התפתחה על בסיס דמות שדוסטוייבסקי כינה בתחילה בשם "הנסיך יורודיבי". גם דמות מרכזית אחרת ברומאן "אידיוט", רוגוז'ין, מכנה את מישקין "נסיך, שוטה של אלוהים" (כרך ראשון בתרגום נילי מירסקי, הספרייה החדשה 1993, עמ' 19). אבל תיאורו העצמי של מישקין הוא מורכב יותר: "ראשית חוכמה החלטתי לנהוג בכולם באדיבות ובגילוי לב; הרי יותר מזה לא ידרוש ממני איש. אולי גם פה יחשבו אותי לילד - אדרבא! הרי גם לאידיוט חושבים אותי כולם משום מה, ולפני שנים גם הייתי חולה כל כך, שאמנם דמיתי לאידיוט; אבל עכשיו, איזה מין אידיוט אני, אם אני עצמי יודע שחושבים אותי לאידיוט?" (כרך ראשון, עמ' 75).

הקשר בין האידיוט לילד - קשר שמוצא ביטוי ריאלי ב"אידיוט" ביחסיו הקרובים של מישקין עם ילדים - מבטא בראש וראשונה את התום והתמימות של הנסיך המאפשרים לו ליצור קשר בלתי אמצעי עם ילדים. אך הוא גם מבטא את התום של ישוע, שמישקין הוא מעין התגלמות שלו בעולם. הדמיון בין הנסיך מישקין לבין אליושה בהקשר של היותם מעין דמויות-ישו הוא ללא ספק מכוון. שניהם "נסיכים", כלומר בניו של מלך מלכי המלכים, שירדו לארץ כדי לגאול אותה. בדומה לנסיך מישקין, גם אליושה מתואר כמי ש"אהב את בני האדם: דומה שכל ימיו חי מתוך אמונה שלמה באנשים, ועם זאת לא חשבו איש מעולם לתמים או פתי" (עמ' 34), ובדומה למישקין, גם לאליושה יש יחס בלתי-אמצעי לילדים והוא מתרועע אתם בקלות.

גם גרושנקה, אהובתו של דמיטרי קרמאזוב ושפיודור פאבלוביץ' משתוקק להשיגה, אומרת על אליושה, כשהוא בא לבקרה עם ראקיטין: "אבל למה אני מדברת אתך בכלל, ראקיטקה, כשבא אלי נסיך שכזה!" (עמ' 447). ושוב בהמשך: "אני אמנם קמצנית, אבל את הבקבוק אגיש, לא לך, ראקיטין, אתה סתם פטרייה, אבל הוא - נסיך!" (עמ' 449). על כך שאליושה הוא מעין ישו מעידים במפורש לא רק דבריה של גרושנקה: "הוא הראשון שחמל עלי, הוא היחיד, זה העניין! למה לא באת קודם, מלאכי שלי (...) כל ימי חיכיתי לאחד כמוך, ידעתי שיבוא אחד כמוך וימחל לי על חטאי. האמנתי שגם אותי, את הטמאה, יאהב מישהו, ולא רק בגלל החרפה!" (עמ' 459), אלא גם דבריו של ראקטין בשיחתו עם אליושה: "'ומה, החזרת בתשובה את החוטאת?' צחק אל אליושה ברשעות. ‘החזרת את הנואפת לדרך הישר? את שבעת השדים גירשת, אה? הנה, התגשמו הנסים שייחלנו להם!' ‘מספיק, ראקיטין', אמר אליושה בלב מיוסר. ‘אתה ‘בז' לי עכשיו בגלל אותם עשרים וחמישה רובל? מכרתי ידיד של אמת, כביכול... אבל אתה לא ישוע ואני לא יהודה איש קריות'" (עמ' 461).

אך השאלה המעניינת שעולה בעקבות כל מערכת הקישורים המורכבת הזאת אינה מי הוא יהודה איש קריות, בהנחה שאליושה הוא ישו; השאלה המעניינת מופיעה דווקא מכיוון לא צפוי, והיא מתייחסת לזהותו של סמרדיאקוב. שכן ה"אידיוט", פשוטו כמשמעו, ביצירה, כלומר מי שחולה ב"מחלה הקדושה" שהופכת אותו לשוטה, הוא סמרדיאקוב, שבדומה לנסיך מישקין, מוכה במחלת הנפילה. סמרדיאקוב הוא זה שמוגדר "אידיוט" בפיו של התובע במשפט נגד דמיטרי קרמאזוב, הקורא לו "אידיוט חולני אחד (...) מי שהיה משרתו, ואולי גם בנו הממזר, של פיודור פאבלוביץ'" (עמ' 878)), וגם "האידיוט האומלל" (עמ' 893), וגם "אותו אידיוט רפה שכל, סמרדיאקוב, שנהפך למין גיבור ביירוני, הנוקם בחברה את נקמת הולדתו שלא כחוק" (עמ' 942).

האומנם אך מקרה הוא זה שבהערות שכתב לעצמו דוסטוייבסקי בעת כתיבת "אידיוט" הוא מתלבט במשך זמן רב בשאלה אם לעצב את דמותו של מישקין כבן חוקי או לא חוקי? שכן התימה הזאת, של התנודות שעובר הבן סביב מעמדו כבן חוקי או לא חוקי, ניצבת גם במרכז היצירה שכתב דוסטוייבסקי לפני "האחים קרמאזוב", הרומאן המתבגר, שבו הגיבור דולגורוקי מתמודד כל חייו עם מעמדו כבן לא חוקי. ואם אכן סמרדיאקוב הוא מעין גיבור ביירוני - ובכך אני קורא את הטקסט בניגוד לאופן שאליו מכוון דוסטוייבסקי, השותף לבוז שרוכשות לסמרדיאקוב כמעט כל הדמויות ברומאן - אם, כאמור, סמרדיאקוב הוא אכן גיבור ביירוני, הרי ששאלת זהותו היא מרכזית להבנת היצירה כולה.

שכן או שסמרדיאקוב הוא מעין אנטי-כריסטוס, כלומר ההפך הגמור של אליושה, ומוצג כמי שהניהליזם שלו מוביל לרצח אב, או שסמרדיאקוב הוא התשובה האמיתית והעמוקה לשאלה שמציג דוסטוייבסקי בכל הנוגע לטיבו של העולם שאין בו אלוהים. גם כאן, הקשר לאידיוט הוא מובהק, והוא מוצא ביטוי בדיון בתמונתו של הנס הולביין הצעיר, ישו המת, שדוסטוייבסקי ראה במוזיאון של באזל.

ברומאן "אידיוט", העתק של התמונה של הולביין נמצא בביתו של הרוצח לעתיד רוגוז'ין, והדיון המתנהל עליה עם מישקין הוא בעל חשיבות רבה לענייננו: "'ואני דווקא אוהב להסתכל בתמונה הזאת', מלמל רוגוז'ין כעבור שתיקה קצרה, כאילו שכח את שאלתו (אם הנסיך מאמין באלוהים או לא). ‘בתמונה הזאת!' צעק הנסיך במפתיע, מתוך איזו מחשבה פתאומית, ‘בתמונה הזאת! הלא בגלל התמונה הזאת עוד עלול מישהו לאבד את אמונתו!' ‘וזו אמנם אובדת', אישר רוגוז'ין במפתיע" (כרך ראשון, עמ' 207).

רק בשלב מאוחר בהרבה מסביר מישקין את טענתו: "בתמונה נראה ישו שהורד זה עתה מעל הצלב. נדמה לי שהאמנים נהגו בדרך כלל לצייר את ישו, גם על הצלב וגם לאחר שהורד ממנו, כשעל פניו עדיין משוך חוט של יופי שאין מושלו. את היופי הזה הם מבקשים לשמר לו גם בעת ייסוריו הנוראים מכל. ואילו בתמונתו של רוגוז'ין אין אפילו זכר ליופי (...). אם כל תלמידיו, שליחיו לימים, והנשים שהלכו אחריו וניצבו למרגלות הצלב, וכל אלה שהאמינו בו וסגדו לו - אם כל אלה ראו מולם גווייה כזאת ממש (והלא בהכרח נראתה אותה גווייה כך ממש), איך יכלו אפוא להאמין, בהביטם בה, שאותו מעונה יקום מן המתים? הלא על כורחך תאמר, שאם המוות נורא כל כך, וחוקי הטבע כוחם גדול כל כך, איך אפשר אפוא לגבור עליהם? איך אפשר לגבור עליהם אם לא גבר עליהם אפילו אדם זה, שבעודו בחיים הכניע את הטבע וכפה עליו את רצונו, האדם שאמר (...) ‘אלעזר, צא' - והמת יצא? (...) תמונה זו כמו מגלמת בתוכה את מושג הכוח האפל, החצוף, הנצחי וחסר הטעם, המביס ומכריע תחתיו הכל, ואתה קולט את המושג על כורחך" (כרך ב, עמ' 4-83).

בקטע זה דוסטוייבסקי מודה, גם הוא כמעט בעל כורחו, במה שהנסיך מישקין מנסח בעצמו בהקשר אחר: "הרגש הדתי אין לו ולא כלום עם שיקולי דעת למיניהם, לא עם מיני עבירות וחטאים ולא עם כל אתיאיזם למינהו. זה פשוט לא זה, וככה יהיה תמיד. יש פה משהו שהאתיאיסטים לא יגעו בו לעולם, ולעולם לא ימשיכו לדבר לא על זה. אבל העיקר הוא שבצורה הכי ברורה ומובהקת נמצא הדבר בלבו של האדם הרוסי" (כרך א, עמ' 209).

הרגש הדתי, אם כן, הוא משהו שמעבר לחטא ולעונש, ולמעשה גם משהו שמעבר לאמונה או לאי-אמונה בקיומו של האל. אך אם אמנם מבחינה רציונלית אין כל אפשרות להאמין שהמת ישוע אכן קם לתחייה, ואם אכן זה בלתי סביר לחלוטין להניח, אפילו במקרה של מי שהכניע את המוות אצל הזולת, שמישהו יכול לקום לתחייה מן המתים, הרי כל שנותר הוא אמונה צרופה בלבד. הטענה של דוסטוייבסקי שדבר זה נמצא "בצורה הכי ברורה ומובהקת בלבו של האדם הרוסי" נסתרת מעצמה בדמויות הגדולות שהוא מעצב לצדם של משיקין ואליושה, שכן לא רק רוגוז'ין הרוצח וסטאברוגין שאנס ילדה הם דוגמה מובהקת לאדם הרוסי, אלא גם האב ביצירה האחים קרמאזוב הוא, כפי שטען הקטגור במשפט, דוגמה לאדם הרוסי, קל וחומר בנו דמיטרי ששנא אותו עד כדי רצח, בנו איוואן שחיבר את כתב הקיטרוג הניהליסטי על האינקוויזיטור הגדול, ובעיקר בנו הלא חוקי סמרדיאקוב.

שכן סמרדיאקוב, ולא איוואן קרמאזוב, הוא הניהיליסט המשמעותי ביותר ביצירה. סמרדיאקוב הוא זה שאומר ש"היתה לי פעם מחשבה כזו, שעם כספים כאלה (שלושת אלפים הרובלים שגנב אחרי הרצח) אוכל להתחיל לחיות - במוסקבה, או מוטב בחוץ לארץ (...) קודם כל בגלל ש'הכל מותר': זה מה שלמדתי ממך (מאיוואן קרמאזוב), שהרי חזרת ואמרת, שוב פעם ושוב פעם, שאם אין אלוהים אינסופי, אז אין גם מוסר ומעשים טובים, וגם אין יותר צורך בהם. ככה דיברת. וככה סברתי גם אני".

בעקבות האמירה הזאת אומר איוואן: "ועכשיו אתה רוצה להחזיר את הכסף, משמע שהתחלת להאמין באלוהים?" וסמרדיאקוב משיב לו בלחישה "לא, לא התחלתי להאמין" (עמ' 8-797).

כאן, ולא בדיון על האינקוויזיטור הגדול, נסגר המעגל שנפתח עם דמותו של בזארוב, שגם הוא אגב, מוגדר על ידי טורגנייב לא רק כניהיליסט אלא גם כמוקיון ("אבוי! בזארוב הבטוח בעצמו, המושך בכתפיים בבוז ויודע איך לדבר עם המוז'יקים (...) בזארוב זה אף לא העלה בדעתו שבעיניהם אין הוא אלא מין מוקיון" (עמ' 183). שכן רצח אותו אב, שללא כל ספק יש לראות אותו אך ורק כפסולת אנושית דוחה בכל מובן שהוא, רצח זה הוא עדיין רצח-אב, ולפיכך הוא מתקשר בעולמו של דוסטוייבסקי לרצח של האב בה"א הידיעה, כלומר לרצח האל שאלוהותו התגשמה בדמותו של בנו ישוע. הרצח הזה הוא תוצאה של הניהיליזם של סמרדיאקוב, שבדומה לסטאברוגין משדים, בוחר להתאבד משום שאין ביכולתו לשאת את השיממון שפשה בנשמתו הריקה מאלוהים.

אך בה בשעה שדוסטוייבסקי מנסה בכל כוחו לגזור מתוך השיממון הזה ומהשלכותיו את מחויבות קיומו של אלוהים, הרי שמכלול יצירתו, והאחים קרמאזוב במיוחד, מעלים דווקא את האפשרות האחרת, את האפשרות שבה העדרו של אלוהים הוא נתון. ואם אכן אלוהים אינו קיים, הרי שלשיטתו של דוסטויבסקי החלל המוסרי שהעדרות זו מחוללת אינו יכול להתמלא כלל, משום שהגדרתו של המוסר כתלוי תלות מוחלטת באל לא מותירה כל אפשרות לעולם מוסרי אחר פרט לזה הדתי. זה החלל שלתוכו התפרצו בסערה יורשיו של הניהיליזם הרדיקלי של המאה ה-19 ברוסיה, והתפרצות זו, הנשענת על שילוב קטלני של אתאיזם ואדישות קרה ואכזרית לכל מה שהוא אנושי, היא שאיפשרה, בין היתר, את קיומו של אחד מסוגי השלטון המחליאים ביותר שידעה האנושות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו