בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וברקע נשמעות חריקות הגיליוטינה

"בין שתי ערים" אינו רומאן טיפוסי של צ'רלס דיקנס. הוא מן הקודרים, ואולי הקודר ביותר, שכתב. עלילתו עקובה מדם ומשנאה אישית, מעמדית ולאומית. יציאתו לאור של התרגום העברי היפה לרומאן, מעשה ידי מרים יחיל-וקס, הוא התרומה הישראלית למסיבת יום ההולדת המתמשכת, חוצת הימים והיבשות, הנערכת לדיקנס במלאות לו מאתיים שנה

תגובות

בין שתי ערים, מאת צ'רלס דיקנס, תירגמה מאנגלית מרים יחיל-וקס, הוצאת זמורה-ביתן, 2011, 383 עמודים

אפשר לנצל את צאתו לאור בעברית של "בין שתי ערים" כדי להכריז על הרשימה הזאת כעל תרומתו הצנועה של "הארץ" למסיבת יום ההולדת המתמשכת, חוצת הימים והיבשות, הנערכת לצ'רלס דיקנס במלאות לו מאתיים שנה. החגיגות החלו, כמדומה, בערך שנה מוקדם מדי (כולם רצו להיות ראשונים), ורק ימים יגידו מתי יוכרז על סיומן.

יום ההולדת האמיתי, שיחול ב-7 בפברואר 2012, יצוין בין השאר ב"כנס נוסע" שכותרתו "בין ארבע ערים" (A Tale of Four Cities) ובמסגרתו ינדדו המרצים, החוקרים, השחקנים, הקריינים והמעריצים בין ארבע נקודות גיאוגרפיות מרכזיות בחיי דיקנס וביצירתו: מפאריס, שם הירבה לבקר ובה כתב חלקים נכבדים מספרו "דוריט הקטנה", ינוע הכנס לקונדט (ליד בולון), שבה שהה הסופר במחיצת אהובתו אלן טרנאן; משם ישוב הכנס לצ'את'ם-רוצ'סטר, ששם נולד וגדל דיקנס הצעיר. ואז, ב-7 בפברואר עצמו, יבקר הכנס הנכבד בעיר המזוהה עם דיקנס יותר מכל, העיר שקוראיו האדוקים, גם בימינו, רואים אותה בראש וראשונה דרך עיניו - עם כל הארובות, העשן והפיח, העגלונים שלשונם עסיסית, וסוסים רזים שרגליהם עקומות, ושמשי כנסייה עבי בשר ומהירי חימה, עכברושים ושלוליות בוץ, וחנויות ג'ין, וילדים יחפים ומרופטים, וג'נטלמנים מפודרים עם מטפחות משי: לונדון.

במסגרת הפולחן המתמשך, שלא מעט דיקנסיאנים טקסטואליים מעקמים מולו את אפם, נוצרת לפעמים התחושה שהסופר האנגלי הגדול נעשה בשנים האחרונות משאב בידורי בלתי נדלה, מעין מצבור של מיתולוגיה מפלסטיק שאפשר להפיק ממנה פס ייצור אינסופי של פריטים למכירה. בצ'את'ם שבחבל קנט, עיר הולדתו של דיקנס, אף נחנך לפני כשלוש שנים פארק שעשועים ענק ברוח דיסני ובהשקעה של 62 מיליון פאונד, המציע "דרך חדשה ליהנות מדיקנס ומדמויותיו"; לצנועים ולעניים שבינינו מציעה רשת האינטרנט משחק מחשב (משעמם למדי) ושמו "לשרוד בלונדון של צ'רלס דיקנס"; בחנויות הצעצועים אפשר למצוא גם משחק לוח. המיושנים באמת שבינינו, אם עדיין יש כאלה, יכולים לקרוא בספרים.

בגיל 199 ושלושה-רבעים, דיקנס הוא עדיין מושא לרכילות חמה. מאחר שעוד יש באקדמיה פה ושם כמה חוקרים רציניים ויסודיים באמת, אין הם זונחים עדיין שאלות בעלות הקשר תרבותי חשוב. למשל: למי באמת קנה דיקנס את גרבוני המשי בקובנט גרדן בסוף שנות החמישים של המאה ה-19? השאלה עדיין לא הוכרעה, פרטים עוד ייחשפו, מחקרים עוד יתפרסמו. מפתיע לגלות כמה ספרים צהבהבים, מאמרים, כתבות עיתונאיות וספקולציות יכול להמשיך ולפרנס קשר נישואים גרוע שהתפרק כבר לפני כ-150 שנה. מורדות חייהם המשותפים של צ'רלס וקתרין, שהיו לפי כל העדויות מדכאים למדי לשני הצדדים, היו ונשארו מקור להנאה מתמשכת של דורות על גבי דורות של כותבים וקוראים.

לצד הדיונים הספרותיים ביצירתו של דיקנס, אם כן, ממשיכות גם המחלוקות העזות והמנומקות היטב על חייו האינטימיים להסעיר חלק מסוים מן החוקרים. הפירוד השערורייתי שכפה על אשתו ב-1858, הדיכאונות שמהם סבלה קתרין דיקנס והגורמים להם, כמה קילוגרמים צברה בשנות נישואיהם, דעתו השלילית של דיקנס על תפקודה האימהי, יחסיו ההדוקים עם אחיותיה הלא-נשואות, העובדה שאחותה של קתרין בחרה להמשיך ולהתגורר עמו ועם הילדים לאחר הפרידה, ובעיקר יחסיו של דיקנס עם השחקנית הצעירה מאוד אלן טרנאן - על כל אלה, כך מתברר, יש עוד מה לומר ולחדש גם לקראת יום ההולדת המאתיים.

יחסיו של דיקנס עם אלן טרנאן, שהיתה בת 18 כשנפגשו ב-1857 (כבר אז, וכנראה גם אחר כך, היתה צעירה ממנו ב-27 שנים), נמשכו עד יום מותו. בעבר נטען גם כי הזוג הוליד ילד לא חוקי ואולי אפילו שניים, והשערות שונות הופרחו באשר לזהותם של צאצאים סודיים אלה וגורלם. אלא שלפני חודשים אחדים יצאה לאור ביוגרפיה חדשה של קתרין דיקנס וכותרתה "The Other Dickens", פרי עטה של ליליאן ניידר, מרצה לספרות אנגלית מאוניברסיטת קורנל. על בסיס מחקר מעמיק במכתביהם וביומניהם של בני המשפחה וידידיהם, טורפת ניידר את הקלפים וקובעת כי יחסיו של דיקנס עם השחקנית הצעירה לא מומשו מעולם: היה זה קשר אהבה בלתי מיני, היא פוסקת. על כך יש לשאול כמובן את השאלה, שהוזנחה במחקרה של ניידר, מה השלכותיו של ממצא זה על קיומם של הילדים הסודיים. עתה אין מנוס מהשערה חדשה ומתחייבת, שישויות עלומות אלה היו מאומצות.

לצד הרכילויות והספקולציות קיימים גם כמה נושאים נוספים, צהבהבים פחות, שבהם עוסקים חוקרי דיקנס. מקומו המרכזי בעיצוב תיאוריות של ז'אנר, במחקרים על חברה, תרבות והיסטוריה בריטית של המאה ה-19 ובגיבוש זרמים פרשניים מגוונים (תיאוריה מרקסיסטית ישנה וחדשה, נרטולוגיה, תיאוריה פמיניסטית, דקונסטרוקציה, ביקורת פסיכואנליטית ישנה וחדשה, ניו-היסטוריציזם ועוד ועוד) הוא בלתי מעורער. המגוון הז'אנרי העצום שאליו משויכת יצירתו - ריאליזם, רומאנסה, מלודרמה, רומאן גותי, רומאן סנטימנטלי - גם הוא מספק הסבר מסוים להתעניינות הרבה בכתביו ולמקום המרכזי שהם תופסים בחקר הספרות האנגלית והעולמית.

כפי שהראו חוקרים כמו ג'יי קלייטון, דייוויד סוצ'וף וג'ונתן אראק באופן משכנע כבר בשנות התשעים, דיקנס אינו רק כל אלה, אלא גם ממבשריו החשובים והמעניינים של המודרניזם; מי שתרם רבות לעיצובה של תפישתנו את התודעה המודרנית כמושתתת על ניכור, על כוחה המצמית של הביורוקרטיה, על פטישיזם צרכני - ואפילו (אולי) ממבשריו של הפוסט-מודרניזם.

"בין שתי ערים" (1859), היוצא עתה בגירסתו המלאה בעברית בתרגום יפה של מרים יחיל-וקס ובלוויית האיורים המקוריים והנפלאים של "פיז" (האבולט נייט בראון) - אינו רומאן טיפוסי של דיקנס. הוא מן הקודרים, ואולי הקודר ביותר, שכתב. הסצינות המצחיקות מועטות יחסית; דמויות השוליים הגרוטסקיות אמנם משעשעות, כנדרש אצל דיקנס, אך השעשוע מקאברי באופן עמוק (ג'רי קראנצ'ר, למשל, אחת הדמויות הקומיות היחידות ברומאן, עוסק בשוד קברים); העלילה עקובה מדם ומשנאה אישית, מעמדית ולאומית; וברקע נשמעות חריקותיה של הגיליוטינה שאינה נחה לרגע.

לא רק באווירתו הנוראה, אלא גם מבחינת הז'אנר שלו מתייחד "בין שתי ערים" ביצירתו של דיקנס: זה הרומאן ההיסטורי היחיד שחיבר, למעט "ברנבי ראדג'" המוקדם (1841) והזניח יחסית, שדומה כי בעיקר חוקרי ספרות עדיין קוראים אותו. מעניין לגלות שבשני הרומאנים ההיסטוריים שלו עוסק דיקנס במהפכות או בניסיונות הפיכה ומתאר את ההמון האלים ככוח רב סכנה. "ברנבי ראדג'" נטוע על רקע המהומות האנטי-קתוליות הקשות באנגליה של שלהי המאה ה-18, ה-Gordon Riots, בעוד "בין שתי ערים" מלווה את השנים שהובילו למהפכה הצרפתית, מתאר את מאורעות המהפכה עצמה, וחלקו האחרון הוא תיאור מצמרר ובלתי נשכח של שלטון הטרור המהפכני.

"בין שתי ערים" נכתב מיד לאחר המרד ההודי הגדול, שפרץ ב-1857 ודוכא באכזריות בידי הבריטים. יש חוקרים הסבורים כי ביקורתו של דיקנס על האלימות הזאת היא שעוררה אותו לכתוב דווקא על המהפכה הצרפתית. אפשר כמובן להשמיע גם טענה דומה מכיוון הפוך: היות שהמהפכה הצרפתית היא האירוע ההיסטורי המקדים והמכונן של המאה ה-19, ואולי של העידן המודרני בכלל, עלינו לראות בה לאו דווקא מטאפורה למשהו אחר (למשל, לדיכוי האימפריאליסטי של עמים אחרים), אלא את המסומן העמוק של ייצוגים רבים אחרים, בלתי קשורים לכאורה, של התקוממויות ואלימות בספרות של המאה ה-19.

חלק ראשון מתוך שניים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו