בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עוגן דק כחוט השערה

תגובות

בלכתי ביום ראשון בערב ברחוב אבן-גבירול בתל אביב פגשתי אחד ממודעי, ששאל אותי לדעתי על סגירתו של המוסף לספרות בעיתון "מעריב". "אני תמיד האחרון שיודע דברים כאלה", אמרתי לו ונעצבתי אל לבי. לא היה לי נעים להודות שאני ממעט לפתוח את "מעריב" בכלל, ואת המוסף לספרות שלו קראתי לעתים רחוקות מאוד, ועל כן לא הבחנתי שזה שבועיים אין מתפרסם בו עוד המוסף הספרותי.

לאחר שנפרדנו שקעתי בהרהורים על המשמעות שעלולה להיות לסגירת המוסף הספרותי הזה על המשך קיומם של מוספים ספרותיים בעיתונים האחרים. לכאורה זהו אקט מהפכני, להעז לגעת במה שנחשב לקודש קודשים מסוים, ולהתפעל באיזו קלות קורס המוסד המיושן הזה, כמו קיר מיותר של מטבח בדירה ישנה, המתפורר לאבק ובאחת גם נשכח מן התודעה ומפנה את מקומו לחלל גדול. מה גם שאין דבר חביב יותר על ישראלים משבירת קירות והרחבת חללים. והחלל החדש שמציע "מעריב" הוא המגזין היומי "ז'ורנל", המתפקד כמוסף ספרותי, תרבותי ובידורי תוסס, וגייס אליו כוחות רעננים ומבטיחים.

ואמנם, מדאיג לחשוב שעיתונים אחרים שראו באיזו קלות אפשר להיפטר ממוסף לספרות יילכו בעקבות "מעריב", וכך יקיץ הקץ חלילה גם על יתר המוספים לספרות, שייבלעו בתוך החלקים התוססים והקלילים יותר המיוחדים לתרבות ולבידור.

אך זהירות. ההיסטוריה הקצרה של העיתונות העברית מלמדת כמעט ללא יוצא מן הכלל, שעיתונים החסרים מוספים ספרותיים נתפשים בציבור כצהובונים בלתי מכובדים וחסרי חשיבות. אין פירוש הדבר שהציבור חש את החסרון הזה באופן מודע. כלל וכלל לא: קוראי עיתונים מקבלים וקוראים מה שמגישים להם. אבל התת-מודע הקולקטיבי הישראלי עדיין זקוק לאותה נקודת אחיזה - מדומיינת ככל שתהיה - במשהו שאינו בן חלוף, כדי שכל יתר החומר בן החלוף יהיה לו תוקף בעיניו.

ואותה נקודת אחיזה מדומיינת בדבר שאינו בן חלוף מספקים המוספים לספרות. ואין זה משנה כלל אם הם טובים או גרועים, הם שם כדי להיות העוגן בנצח, עוגן דק כחוט השערה, אבל בלעדיו נסחפת הספינה כולה.

אפשר להכביר הסברים מדוע כאלה פני הדברים. אחד ההסברים הוא שהמוספים לספרות של העיתונים העבריים נולדו כאלטרנטיבה לתפילה בבית הכנסת, כלומר: כחומר קריאה שיוכל לגבור על המשיכה של הקורא העברי אל הפולחן הדתי על ידי הספקה של תכנים חילוניים שיהיו נכבדים ויוקרתיים לא פחות מהדת. והרי המונח "מוסף" - שנלקח משמה של תפילה הנאמרת בשבתות ובמועדים - מרמז על מוצאם הרליגיוזי של המוספים לספרות.

נכון שעיתונים רבים נסחפו ונטרפו עם המוספים הספרותיים המפוארים שלהם, כגון העיתון "דבר". אבל מה זוכרים כיום מעיתון זה אם לא את התרומות הספרותיות שלו, ובראשן את "הטור השביעי" של נתן אלתרמן. ו"על המשמר" כלום היה תופס לו אחיזה בנצח אלמלא פירסמה בו לאה גולדברג?

אחרי שגם הוא ייטרף בים השיכחה, מה שיישאר מ"מעריב" הוא שזה היה העיתון הראשון שציפצף על ההיסטוריה, ואולי גם זה משהו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו