בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נבואה עם זנב

ספרו החדש של אסף שור מביט בחמלה בפרדוקס שנמצא ביסודם של הבתים כולם ושל המשפחות השוכנות בהם

תגובות

כה אמר וינסנט, החתול הטיפש

אסף שור. הוצאת כתר, 202 עמ', 92 שקלים

שלושת ספריו הראשונים של אסף שור - "עמרם" (בבל, 2007), "מוטי" (בבל, 2008) ו"סיגל" (בבל, 2009), מעידים על היותו יוצר פורה וחרוץ ביותר במפעל הספרות הישראלית העכשווית; הם גם יצרו תעודת זהות של יצירתו ושל התחבולות שמפעילות אותה. שור הוא סופר שופע ברק, שאפתני ולעתים גם יומרני, שמבין לאשורה את אמנות הסיפור ואת תורת הספרות. שלושת ספריו התאפיינו במעורבות של מספר יודע-כל במהלך העלילה; ממיקומו החיצוני, שמעבר לעלילה, הוא קטע אותה, התייעץ עם קוראיו, הזהיר אותם לגבי הבאות או שיתף אותם בהרהוריו ובהתחבטויותיו.

האפקט הזה היה מבריק ומקורי ברומן הראשון, אך בהדרגה, בבאים אחריו, הוא כבר עבר אוטומטיזציה בלתי-נמנעת; הוא נתפש כצפוי מראש, ואפילו כיהיר. ולכן, אל קריאת ספרו החדש של שור, הנושא את השם יוצא הדופן "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", ניגשתי בזהירות. חששתי שמא זה רומן אפל ומורכב על מוגבלות רגשית, שמפולש בהערות מודעות לעצמן יתר-על-המידה של מספר אירוני. אבל שינוי דפוס השם של הספר כבר מסמן שינוי, ואליו מצטרפת העטיפה הנהדרת (שעיצבה ענת וקנין-אפלבאום) והמבשרת טובות: בספר הזה, אסף שור כבר לוקח את עצמו - ואת עמדתו כמספר, שבורא חומרי עולם ומנהל אותם כאוות נפשו - בנונשלנטיות אלגנטית; נדמה, שהוא כבר לא מחויב להוכיח את סגולותיו לעצמו ולקוראיו.

מעט התערבויות של המספר אפשר למצוא במהלך הרומן החדש - תוצר תרגול נחוץ של שליטה עצמית. אולי בשל כך, הספר מתאפיין בחן גחמני וספונטני: נדמה שהוא נכתב בחדווה ובתחושת שחרור, והוא גם נקרא כך. התחכום שבו מעודן יותר, משום ששור אינו מפגין בו את הרפרטואר של יכולותיו הרפלקסיביות. אדרבא: רוח של משובה לשונית ועלילתית מנשבת בין הדפים. שור מאפשר לדמויות שהוא ברא להתנהל באופן אוטונומי, ללא השגחה צמודה. נדמה שהוא גם לא קשור אליהן באופן מיוחד: הן חופשיות לנפשן, נטולות תפקיד שקשור בהבעת עמדה מטא-ספרותית. הן מושלכות לתוך סיפור המעשים נואשות, אבודות, מבולבלות ואופטימיות; יותר כמו בני אדם, ופחות כמו מבנים ספרותיים-תיאורטיים.

במרכזו של הסיפור תמונה של בית אחד בירושלים, ושל חיי משפחה שמתנהלים בחדריו. הוא מכיל אב ואם, בן ובת, וכל אחד מהם מתמודד עם מאבק של התבגרות ושל שליטה עצמית המשולל כל קשר לגיל או למעמד משפחתי. בקומה העליונה, דרים ההורים: האב עמיקם, פסיכולוג שמבקש לחזור אל האנרגיות הארוטיות של נעוריו ושל התרגשות העלומים של מגע ראשוני עם העולם. האם נטע מבקשת בכל כוחה לשמור על תקינותו של התא המשפחתי ושל המרחב הרגשי והפיסי שבו הוא ממוקם; לחבר מחדש בין דיירי הקומות. ובקומה למטה, המטבח ופינת האוכל, וגם הבת נתנאלה, המכונה מתי, תלמידת תיכון שמתמודדת עם הפרעת אכילה, עם בדידות ועם משיכה מינית ראשונה. ובמרתף שוכן אוריה, הבן הבכור, שמסתגר מפני העולם, מתחזק באמונתו הדתית, ומנסה להציל גורים וגוזלים של בעלי חיים נטושים, וגם את עצמו.

ויש גם חתול, בשם וינסנט. האנרגיה היצירתית והשתלטנית של המספר היודע-כל מספריו הקודמים של שור משוחררת באמצעות גור חתולים, שאוריה ניסה להציל לשווא, ולאחר שנקבע מותו הוא מתעורר לתחייה. וינסנט החתול - ספק סובלימציה נרקיסיסטית של אוריה, ספק שליח שקם מהמתים - הוא עדות להתרחקותו הנפשית של אוריה מבני משפחתו, אך גם מניע לשיקום הבית ודייריו. החתול, שמדבר במקביל בשפה נבואית מסתורית ורבת הוד, ויודע את הסודות כולם, הוא גם ערס עצבני ומניפולטיבי עם פה מטונף; הוא אומר לאוריה "אני הסדק הנסתר בציר העולמות, אני הצעקה המהוסה של השורש הנעקר", אבל גם מעיר לו: "טחורים באוזן, זה מה שאתה ממציא פה, יא זבל".

הפרודיה על נבואה, שאין בה אל ואין בה שליחות, ושנמצאת במרתף - ביסודות הבית ובבסיסו, שהוא גם חלקו החשוך וחסר השימוש - מלווה את הדרמה של בני המשפחה. כל דרמה משפחתית נאנקת תחת צו תרבותי שנמסר אליה מבחוץ ושמחייב אותה לשלמות ולהרמוניה, על אף שבפרטיה המסוגרים בחדריהם מפעמת גם תשוקה פראית וסודית להיחלץ ממנה, לטעון לבעלות נטולת כבלים לגורלם. משפחה היא נבואה: חוזה מחייב של יחסים עתידיים, שמעוגנים בשליחות של הגשמה גורלית. אולם המבנה האנושי הבסיסי הזה מעוגן ביסודות הנסדקים על ידי תשוקתם הפרטית של פרטיו.

עמיקם, אב הבית, בעל הבית ואדונו, מופתע מכך "שבחטף כזה ממש, כמו אסונות, גם התרגש עליו הבית: לרגע לא שם לב והנה הוא ניצב שם מסביב, קירות וחדרים ודלת בכניסה, שולחן לאוכל, טלוויזיה, כסאות, בני משפחה". הבית הוא ברכה, עוגן ומשענת סמלית ופיסית, אבל הוא מתפקד גם כאזהרה מפני אסון של חורבן עתידי, וגם כאסון בעצמו: אסון של אחרית הנבואה, של מימוש האיום על חופש, תלישות וכפירה. ולכן יש רק דבר אחד שמעורער יותר ממשפחה שבה הכול לא בסדר: משפחה שבה הכול לגמרי בסדר.

אסף שור מביט בחמלה בפרדוקס הזה, שנמצא ביסודם של הבתים כולם ושל המשפחות השוכנות בהם; והוא משתעשע עמו כמעט בהיסח הדעת, כמו חתלתול בצעצוע. מסגרת הרומן אינה מהודקת, ויסודותיו אינם יציבים: יש בו בחירות שאינן מעוגנות דיין, כמו גם מידה של שרירותיות בבניין הדמויות - במיוחד זו של אוריה. אבל ברגע הנוכחי בקריירה הספרותית של אסף שור, יש בכך יתרון והבטחה: היכולת לאבד מעט שליטה היא נכס יקר ערך בעבור יוצרים מחושבים מדיי, גם בעבור קוראיהם.

דניאל צ'צ'יק


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו