בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכת שמש

3תגובות

סולאר

איאן מקיואן. תירגמה מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד, 323 עמ', 94 שקלים

בוקר אחד, כשהקיץ בירד מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה אשתו הצמיחה לו קרניים. פטריס, בת זוגו של מייקל בירד, חבר של כבוד במועדון הבו"ב (בוגדים-בוגדות), העזה לעשות לו את מה שהוא נהג לעשות לה, ולכל נשותיו הקודמות, במשך שנים - עכשיו היא מסתובבת ומשתובבת עם טרפין, השיפוצניק שלהם. למהלומה כזאת בירד לא ציפה והוא גם לא יודע מה לעשות אתה, כי מה הוא מבין מהחיים שלו על איך שהעולם הזה מתנהל?

זה אחד הנדבכים האיתנים של המהתלה - הפארסה גדולת הממדים - שחיבר איאן מקיואן בספרו החדש, "סולאר". הנה מדען, חתן פרס נובל בפיסיקה, לא סתם אחד, אדם שאמור להכיר את כל החוקים, כל הכללים וכל הלחצים שמניעים את העולם, ופעם אחר פעם מתגלה כמי שאין לו מושג על איך שהעולם מסתובב ומי מסובב אותו. האמת היא שלרוב גם לא אכפת לו. מקיואן בנה (אנטי) גיבור ניהיליסט ומשועמם, מין פרופסור מפוזר ומדוכדך כזה, שבטח לא זוכר כבר איפה בכל הבלגן והטינופת שמכונה הדירה שלו זרוקה המדליה שקיבל פעם ממלך שוודיה. הנהו הווינר האולטימטיבי שהוא הלוזר האולטימטיבי, טיפוס שמשתזף בהילת העבר של התיאוריה שהגה ושהביאה לו את הפרס, וגם היא - "מזיגת בירד-איינשטיין" - אינה אלא רכיבה על גבו של ענק (מי הענק? לא בירד. נו, הבחור השני).

בירד קיבל את ההוקרה העליונה ביותר שהחברה נותנת על הישגים אינטלקטואליים ועדיין, הוא לוקה במחלה הנפוצה והשכיחה ביותר בקרב הבורגנות הלבנה והשבעה במאה ה-21 - הוא פשוט לא מסופק. הוא משועמם, הוא אפתי, הוא האיש בלא עמדות. האקדמיה ודרישותיה מעיקות עליו, הוא מוכן לקבל ממנה רק את הכיבודים ואת התגמולים הכספיים שהיא נותנת ביד רחבה לזוכה פרס נובל; העיסוק בפוליטיקה, ענייני מעמדות ומגדר, תקציבים ממשלתיים או קרחונים שנמסים באנטארקטיקה נראים לו כשטויות מייגעות. הוא רק רוצה להתאבל ולכאוב את העובדה שאשתו בגדה בו. אבל לעולם יש תוכניות משלו בנוגע לבירד, והוא מאלץ את הפרופסור לבוא אתו במגע ולהתעסק בטרדות המטופשות המכונות - החיים.

אחד הכלים המשמשים את מקיואן כדי לשעשע את קוראיו נעוץ במפגשים בין בירד הרופס, הנרפה והמדוכדך לבין המציאות הנוקשה, ובתדהמה שמכה בו שוב ושוב על כך שבחוץ מתנהל לו עולם על פי עקרונות, וסייגים, וכללים וחוקים. ולא זו בלבד אלא שהממזרים, ובעיקר הממזרות, שינו את החוקים. כן, זה ממש לא להאמין מה שנשים מרשות לעצמן היום: הן בוגדות בגברים, הן גונבות להם זרע, יש להן דעות חדשות משל עצמן והן מביעות אותן בלי חשש. אחת הסצנות המצחיקות בספר מתרחשת במושב של איזו ועדה שאליה נקלע בירד לצדה של אשה דעתנית אחת, הפרופ' לחקר המדע ננסי טמפל, בעלת התפישות הפוסט-מודרניות שסבורה למשל שכל גן בטבע הוא "תוצר של הבניה חברתית"; במסיבת העיתונאים שבסוף המושב צוטט בירד (שלא כהלכה) בנוגע למקומן, מעמדן ומספרן של נשים בקהיליה המדעית, ובאיזה צהובון הוא כבר תואר כמי שמאמין באאוגניקה ובדרוויניזם חברתי, מה שבסופו של דבר הוביל לכך שפרצופו המגחך והמגוחך של בירד נמרח על העמוד הראשון של הצהובונים הבריטיים תחת הכותרת "הפרופסור הניאו נאצי".

בירד ניאו נאצי? ברור שלא (מי שיוצאת להגנתו, פחות או יותר, היא דווקא סוזן אפלבאום, מרצה לפסיכולוגיה קוגניטיבית מתל אביב). אבל האם הוא קורבן של הנסיבות העגומות? טיפוס רדוף ונרדף? אחד כזה שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה? ראשית, לא בטוח שהוא הקורבן ושנית, הנסיבות אכן עגומות, אבל לא טראגיות, אלא יותר טראגי-קומיות. טיפוסים שכמותו (או לפחות את הגרסה היהודית שלהם) כבר פגשנו וריחמנו גם גיחכנו עליהם אצל פיליפ רות וסול בלו ושות' שמעבר לאוקיינוס האטלנטי.

וממש ברגע שבו הכל בספר נדמה צפוי ומוכר למדי, מגיע הרגע שבו מקיואן עושה את הטוויסט המקיואני שלו ומחדיר אל תוך חייו של בירד אופל אמיתי, וגורם לו לבצע פשעים חמורים מאוד של מוסר ואתיקה ולעבור עבירות, שכן, לגמרי, כתובות בספר החוקים. ומה שמקורי ומעניין אנושית - וספרותית - הוא שהגיבור שלנו מתעלם כבר מן ההתחלה באופן מוחלט וגורף ממעשיו הנפשעים וממשיך בשלו, כאילו כלום. רשע וטוב לו, ובכל זאת הוא ממשיך לקטר. עכשיו כבר נדרשים הקוראים לשאלות של שכר ועונש, טוב ורע. הספר מקבל ממד של חומרה ועומק.

אחד ממעשיו הנפשעים של בירד מוביל אותו להיות בעליו של פטנט שיאפשר ליצור מקור של אנרגיה זמינה, זולה ונקייה, שאם ייעשה בה שימוש היא תציל את האנושות מפני ההתחממות הגלובלית שמאיימת עליה. לרוב אורכו של הספר בירד סקפטי, או נכון יותר אפתי, בנוגע לאסון האקולוגי העומד להתרגש על כולנו, אבל ברגע שהעניין נוגע לכיסו ולכסאו פתאום אכפת לו מהכדור. כך, באמצעות גיבורו הניהיליסט, בדרך מתוחכמת וממזרית, של ביטול לשם הדגשה, מקיואן מחווה את דעתו, מעביר את מסריו ומותח את ביקורתו על שורה של נושאים גדולים: השואה הסביבתית המאיימת עלינו, הצביעות האקדמית, ממשלות הימין, שוביניזם אישי, חזירות תאגידית, עסקונת ההגנה על כדור הארץ, העיתונות הצהובה, הפוסט-מודרניזם, ואפילו (במחווה ארס-פואטית) אנשים ש"מקשקשים על נראטיבים", שלהם יש בדרך כלל "השקפה עקומה על המציאות והם מאמינים שלכל גרסאותיה ערך שווה". באותה דרך עקיפה, מקיואן אפילו מותח ביקורת מרומזת על הסנטימנט האנטי-ישראלי הרווח בקרב אינטלקטואלים בבריטניה (עכשיו באמת נראה כי הרוויח ביושר את פרס ירושלים, שהוענק לו כאן בשנה שעברה).

באמצעות גיבורו משבץ מקיואן המון הבחנות חדות ומשעשעות גם על שורה של נושאים קטנים, כמו למשל טרפת האוכל שאחזה בעולם המערבי, ההערכה המוגזמת שלה זוכים הביטלס או הגיהנום הקטן שהינו החנויות הפטורות ממכס בשדות התעופה. והוא נוטע בלב הספר גם שני סיפורים קצרים, מבריקים ופיוטיים העומדים בזכות עצמם: האחד הוא סיפור מסעו של בירד לקוטב הצפוני, והשני עוסק במסעו של בירד ברכבת עם בת לווייתו היקרה - שקית מרשרשת של צ'יפס מתועש.

אבל הצ'יפס הזה, המוחשי והסמלי, הוא בעצם הסיבה שבסופו של דבר מחבבים את בירד. הקוראים שואלים את עצמם איך זה שאנחנו נוטים חיבה לאיש הלא-מוסרי הזה שהולך ומקריח, ובעיקר משמין ומתחזר, ממש לנגד עינינו? אז התשובה בשאלה: אם על פי הנצרות יש שבעה חטאי מוות - גרגרנות, חמדנות, זעם, עצלות, גאווה, קנאה ותאוות בשרים - מייקל בירד מיישם בחדווה ובשקדנות את כולם (תיאורי יחסי האהבה-שנאה-תשוקה שלו כלפי אוכל מרגשים ממש). ועכשיו, מה יותר אנושי ונוגע ללב מאשר אדם חוטא שאינו עומד בפני חולשותיו והפיתויים הנקרים בדרכו?

אבל שבעת ויותר חטאיו של בירד והטיפול הכמו דתי-נוצרי בהם בספר הוא גם החלק החלש והצפוי שלו. בסופו של דבר, מקיואן לא מאפשר לגיבור שלו להתחמק או להדחיק יותר את פשעיו. אז אולי הסופר רושם לעצמו עוד ניצחון מצפוני ומוסרי, אבל מבחינת החדשנות והנועזות הקוראים מציינים לעצמם בסופו של הספר הזה דווקא הפסד קטן, המלווה באכזבה.

ברגע אחד של גאווה ושכנוע עצמיים מכריז מייקל בירד כי הוא עומד להציל את העולם, ממש כמו כל גיבורי העל, לא פחות. אלא שסופרמן שלנו, כפי שצייר אותו בחן ובהומור איאן מקיואן, כבר בן 60 היום. הוא זקן ושמן, שקרן ובוגדן, הוא רוצה לגאול את היקום בעזרת קרני השמש, אבל בינתיים כל מה שהשמש הזאת נתנה לו הוא כתם מדאיג וממאיר על כף היד, והוא גם אחוז בתאווה שאינה בת כיבוש לעוד דף צ'יפס חומצי אחד מתוך שקית מרשרשת. לקוראים לא נותר אלא ללטף ברכות את מה שנותר משערות ראשו וללחוש באוזנו בחיבה: "לא נורא בירד אנחנו אוהבים אותך, אפילו שאתה פשוט פאתט".

הערונת על התרגום. מיכל אלפון היא מתרגמת מעולה שעשתה גם בספר הזה עבודה מצוינת. ועדיין, מי בכל העולם כולו מצוי במצב רוח "בתר-משגלי"? (עמ' 17) ובכן, אולי זה אותו אדם שעל רגליו עוד עטויות "אנפילאות" (עמ' 49).

Solar \ Ian McEwan

וקס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו