בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גבורה חולנית

תגובות

הילד האחרון

ג'ון הארט. תירגמה מאנגלית: קטיה בנוביץ', הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 431 עמודים, 94 שקלים

המשפט המלווה את הספר "הילד האחרון" לכל אורכו, ופעמים רבות רודף אותו ואפילו כופה את עצמו עליו, הוא "האופל הוא הסרטן של הלב האנושי". ג'ון הארט, המוכר לקוראים הישראלים מספרו "מלך השקרים", עושה כל מאמץ עלילתי כדי לשכנע את קוראיו באמת הזאת, וכשנדמה לו שהמסר לא עבר הוא אינו מהסס לחזור עליה באופן מפורש, בכל פעם מפיה של דמות אחרת, ובכל פעם בליווי כיווץ גבות ונענוע ראש אטי. הליריקה התלושה הזאת, שאינה משתלבת בכתיבה הכללית ונשארת שטוחה גם בפעם החמישית להופעתה, מגלמת את הבעייתיות של הספר כולו, אשר מתאמץ מאוד להיות קשוח, קשה ומזעזע, אבל מתגלה במהרה כריק ולא משכנע.

הקריאה ב"הילד האחרון" מעלה בזיכרון שני ספרי מתח נוספים שהתפרסמו בעברית בתקופה האחרונה: "חדר" של אמה דונהיו (הוצאת ידיעות ספרים) ו"מקומות אפלים" של ג'יליאן פלין (עם עובד). שלושת הספרים מתקרבים עד מרחק נגיעה מה"סרטן של הלב האנושי", כפי שמנסח זאת הארט: ספרה של דונהיו עוקב אחר אשה צעירה ובנה הכלואים בחדר על ידי פסיכופת אלים, וזה של פלין מתאר משפחה קשת יום, אמא ושתי ילדות, אשר נרצחות לילה אחד, כנראה על ידי הבן הבכור. עוצמתם של שני הספרים בתעוזה שלהם לחדור אל מעמקי הרוע, ועם זאת לאפשר לדמויות עומק וסובייקטיביות, שהופכים אותן ליותר מרק קורבנות.

בדיוק בנקודה זו נכשל כישלון חרוץ "הילד האחרון", שהופך את הספר על שלל דמויותיו ללא יותר מפורנוגרפיה של רוע. ג'וני מרימון הוא ילד בן 13 שאיבד את כל מה שהיה לו: אחותו התאומה אליסה נעלמה שנה קודם לכן כאילו בלעה אותה האדמה, ואביו אכול האשמה עזב שבועיים אחריה בלי להשאיר זכר. כתוצאה מכך אמו של ג'וני מתנתקת מהמציאות בעזרתו של קן, החבר החדש שלה, שמחזיק אותה על אלכוהול וכדורים. בזמנו הפנוי הוא גם מכה את ג'וני מכות רצח. ג'וני ואמו עוברים לגור בדירה מעופשת ששייכת לקן, והחיים שהיו יציבים ושלווים רק שנה קודם לכן נהפכים לחלום בלהות.

הכל נהיה אפילו נורא יותר כאשר ילדה נוספת נעלמת. הבלש האנט, המאוהב באמו של ג'וני ושכישלונו למצוא את בתה הפך את חייו לגיהנום, נשבע למצוא את הילדה הנעדרת גם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה. מובן שהמעורבות הרגשית שלו בחקירה זועקת למרחוק, והסגן-ניצב הזועף מאיים לפטר אותו אם לא ייקח את עצמו ואת החקירה הביזיונית שלו בידיים. בינתיים ג'וני עורך חקירה משלו, כשהוא מסתבך עם עברייני המין הגרועים ביותר בסביבה, וכן עם רשויות הרווחה שמאיימות להפריד אותו מאמו.

העולם הדיכוטומי של "הילד האחרון" נחלק למבוגרים מפחידים, אלימים, רעי לב או סתם לא מתפקדים, ומנגד - לילדים רבי תושייה וחסרי פחד, שהטוטאליות שלהם גורמת להם לסכן את חייהם ולשאת את האלימות שמופנית כלפיהם בלי למצמץ, בגבורה חולנית. הצדק כפי שהארט מבין אותו הוא בהתאמה עיוור וטוטאלי, כך שכל מי שראוי להיענש ימות בשלב זה או אחר. ערימת הגופות ההולכת ומתגבהת כוללת, באופן בלתי נמנע, תמימים נקיי כפיים מצד אחד ונבלים חסרי לב מצד שני.

הארט מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו: גם תיאורי זוועה וגם פואטיקה רגישה, גם סגירת חשבונות וגם מוסר השכל, גם קלישאות של מותחנים וגם עומק של אפוס היסטורי. התוצאה, באופן מתבקש, היא מעט מאוד מלא כלום. הקריאה בספר נהפכת כבר בהתחלה לחוויה מתישה, כשנדמה שבכל פעם שג'ון הארט נתקע הוא הורג עוד מישהו, או מכניס עוד כמה דמויות תמוהות ולא מגובשות לתוך הקלחת.

ג'וני מרימון, עם כל הכבוד לחייו מרובי התלאות, הוא לא באמת דמות; הוא אבטיפוס של ילד אינטליגנטי ויעיל, שכל משפט שיוצא לו מהפה כאילו הורכב על ידי תוכנה שיוצרת גיבורי מותחנים. הדבר היחיד שנראה מופרך יותר ממנו עצמו הוא העלילה כולה, שמתרחבת ומצטמצמת בלחיצת כפתור ומשאירה את הקוראים מאחור, מבולבלים ומאוכזבים.

"הילד האחרון" הוא ספר סנאף, ולא רק בגלל ריבוי הגופות שבו. הוא מציג סנאף מהסוג הגרוע ביותר - סנאף רגשי, שבו גם הממד העמוק-כביכול של הדמויות משמש לבסוף נגדן. באופן זה הוא הופך את הפגיעה בדמויות חסרות הישע שמאכלסות את הספר למענגת יותר, שכן רק לפני רגע הן התחילו לקבל ממדים של בני אדם אמיתיים, וכבר הן מוצאות את עצמן בידיו של פסיכופת צמא דם. הספר, לכאורה מסמך מזעזע (ומזועזע) על אמריקה, נוהג הן בדמויות והן בקוראים בסדיזם שלא היה מבייש נבל ספרותי מהסוג השחוק ביותר. הוא גם אפקטיבי באותה מידה.

The Last Child \ John Hart



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו