בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתחת לאדמה: מותחן שהלך לאיבוד

ספר הביכורים של בלינדה באואר, העוסק במשפחה שבנה נעלם 19 שנים, אמור היה להתניע רומן מסוג אחר. אבל בכך לא מסתכם חוסר הנוחות שהוא מעורר

תגובות

מתחת לאדמה

בלינדה באואר. תירגמה מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת כתר, 272 עמודים, 92 שקלים

דבר ראשון, מותחן צריך גופה. לא מוכרחים לזהות אותה, או לראות אותה, או אפילו להיות בטוחים שמי שנעדר אכן עבר מן העולם, אבל צריך לחשוד ברצינות. והקורבן, נחוץ שמותו יבוא לו מידיו של אדם אחר, כתוצאה מאלימות, או לפחות כוונת מכוון וזדון. לקוראים המתמסרים לפעמים נדמה שזו רשלנות או תאונה, אולי התאבדות, ואז נותר להם רק לייחל לתעלומת רצח כתובה היטב. כי במותחן, כמו בחיים, אם המוות לא אורב, אז בשביל מה להתאמץ.

ב"מתחת לאדמה" אין גופה. יש כנראה שלד, אבל גם אותו לא מוצאים. רוצח יושב כבר שנים בכלא, אחרי שהודה ברצח שישה ילדים ושלח את השוטרים אל קבריהם. אבל שלושה ילדים שנעלמו נותרו נעדרים. הוא לא הודה שגם אותם עינה ורצח וקבר באדמה, והמשטרה כבר מזמן עברה הלאה, למשימות אחרות.

בילי פיטרס היה בן 11 כשנעלם בדרך מבית הספר, בשכונת מגוריו באנגליה, וביתו עדיין ממתין לו. חדרו, מיטתו, אבני הלגו המפוזרות על הרצפה, כולם קפאו כפי שעזבם. בשעה שבה היה אמור לשוב מהלימודים, אמא שלו יושבת ליד החלון, כבר 19 שנים. החיים אמורים להימשך, אבל הם לא.

משפחה אובדת

לתוך ההמתנה הזאת נולד סטיבן, גיבור הספר, למשפחה שסימן שאלה איום שואב ממנה כל שמחה. דור שני לחוסר ודאות. אמו היא אחותו הגדולה והיחידה של בילי, שגדלה בצל אם שעולמה חרב. עכשיו סטיבן כבר בן 12, חי עם אמו ואחיו הצעיר אצל הסבתא, ישן ליד החדר של בילי, רגיל לפניה של סבתו הממוסגרים בחלון. ככה נפתח הספר "מתחת לאדמה", לכאורה בסופו העגום. ובעיקר, נראה שסיפור על בן אובד ומשפחה אובדת אמור להתניע רומן מסוג אחר.

אבל אם כבר יש גופה, ורוצים מותחן, אז צריך גם חוקר. ולסטיבן הצעיר יש תוכניות מן הסוג הזה. אין לו אשליות, הוא יודע שדוד בילי לא יחזור עוד, הוא מאמין שכמו שאר הילדים שנרצחו הוא נקבר אי שם באדמת הבור שסביב ביתו, והוא יוצא למצוא אותו. עם את שניתן לו במתנה הוא חופר בורות באדמה, מייחל לקול הנקישה שיעיד שחוד המתכת פגע בעצמות אדם. חופר ומסמן לעצמו, מתקדם לאט ובנחישות.

אבל גם כאן, היכן הוא המותחן? איפה שלא תחפור אין כאן חקירה, ימצא או לא ימצא, זה הכל. זו עבודה שסיזיפיות היא מחמאה בשבילה. בינתיים החיים של סטיבן מזופתים. הם סובבים סביב סבתא נרגנת, אמא לא אוהבת, אח מעצבן, מעט מדי כסף ויותר מדי גשם, ושלושה בריונים עם ברדסים שמכים אותו, ולוקחים לו את הכסף ואת האוכל. כמו שלוש מכשפות עם סווטשירטים הם מתנכלים לו מתי שהם יכולים, מסיטים אותו מהדרך שהם לא יודעים כלל שהוא הולך בה.

להיות גם וגם

אבל זה כן מותחן, כי גם סטיבן כבר משתעמם מחפירות ומחליט לפנות ישר למקור, וכותב מכתב לרוצח. בנימוס בריטי הוא מבקש לדעת היכן קבור הדוד שלו. והרוצח עונה. ושנייה לפני שהספר נהפך לרומן מכתבים, מגיעים עוד מהרכיבים במתכון לייצור מותחן, ובראשם תפנית. ואחריה בדרדור מתבקש גם צירופי המקרים המופלאים, והמאורעות הבלתי אפשריים אבל הנה, הם קורים, ופי התהום וצעד אחד מעבר לה, ועוד נס קטן ולאחריו הגאולה. כי זה מותחן, ולא סתם אחד, אלא כזה שזכה בפרס הוותיק של אגודת המותחנאים הבריטית בעל השם היאה "דוקרן הזהב" (שפעם תורגם בגאווה על עטיפות ספרים בארץ כ"פגיון הזהב", שזה גם נחמד).

ולמה פרס? אולי כי הספר הזה, רומן הביכורים של בלינדה באואר, מבקש להפר את ההסכמים ולהיות גם וגם: סיפורו של ילד שנידון כל חייו לשאת על גבו את מטען הכאב של הוריו. אבל שתלוי באוויר של הבית, שמוגש עם ארוחת הבוקר, שחרוט בכל סדק בקיר ובכל קמט בפנים. ובאואר נותנת לילד הזה לספוג ולספוג - גם עצב, וגם הרבה בוץ. היא לא רצה אתו לפתרונות, אלא מדשדשת אתו בחיים האלה, הקמוצים כמו אגרוף, קמצניים בחום ומלאי געגוע אל מה שאף פעם לא היה לו.

הוא מתבגר מהר, עיניו פקוחות ורואות. ואם מישהו מהקוראים מרגיש מרומה כשמתחילה הגלישה אל העבר האחר, כשהסיפור תופס תאוצה ומסתחרר ומתמלא נסים והפתעות, אנא חזרו לכריכת הספר. דוקרן זהב כתוב עליה, לא פרס נובל.

אבל בכלל לא בטוח שהפער הזה, בין ראשית ובין אחרית, הוא שמותיר בסופה של הקריאה תחושת אי נוחות. אולי זה משהו אחר. עמוד השדרה שבלינדה באואר בונה הוא המשאלה של הגיבור להציל את אמא ואת סבתא, הנשים החשובות בעולמו, שחייהן נחרבו כשדוד בילי הילד נעלם. לידתו שלו לא העלתה ארוכה בנפשן, וסבלן הולך ונמשך. אין בנמצא שום רופא שייתן תרופה או עצה, אבל סטיבן מסיק לבדו שאין לו אלא לקום ולצאת למסע, להביא להן את פרח לב הזהב, שרק אם יריחו אותו, יחלימו. באומץ ובנחישות הוא יוצא לדרך, מאבד בדרך גם אוכל וגם גרביים, נתקל במכשולים ובחיות, כמו באגדה, שגם אם יש לה אלף גרסאות, בכולן יש ילד אחד ואמא סובלת ופרח נדיר, מעבר להרי החושך.

אך אויה, בספר הזה, פרח לב הזהב הוא עצמותיו של ילד אחר. יותר מכל מתח, זה מעורר חלחלה. מה צריך לעשות ילד בשביל שאמא שלו תאהב אותו? שסבתא שלו תראה אותו? לא מספיק לו פשוט להיוולד, ולא מספיק להיות ילד טוב. הוא צריך להשיג להן קבר, כדי שיוכלו להניח עליו את כל פרחי לב הזהב שניסה לקטוף בשבילן כל חייו.

Blacklands \ Belinda Bauer



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו