בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלכימיה של התשוקה: מתקשה לעורר עניין

לסופר טרון ג' טג'פל יש דמיון יוצר וטכניקה, אבל הוא חסר את הנשמה והתשוקה שמחברות מילים בודדות לשלם גדול מסך חלקיו

תגובות

האלכימיה של התשוקה

טרון ג' טג'פל. תירגמה מאנגלית: חני גלעד. הוצאת בבל, 495 עמ', 89 שקלים

זואולוגים יודעים לספר, שלולא ההנאה הכרוכה באקט הרבייה, לא היו בעלי חיים (ובכללם הולכים על שניים) טורחים לטפס זה על זו (ולהיפך) רק למען שימורה של שרשרת החיים. זיגמונד פרויד פותח את שלושת מאמריו המפורסמים על המיניות ("Three Essays on Sexuality") באגדה העממית, המופיעה גם ב"המשתה" לאפלטון, על בני האנוש הראשונים, שהיו במקורם א-מיניים. בשלב שני הם חולקו לשני חצאים - זכר ונקבה - אשר מאז פירודם נידונו לשאוף לאיחודם מחדש, ומכאן, כך על פי האגדה, נוצרו האהבה והאינסטינקט המיני. בכל מקרה, נראה כי המצאת האהבה במתכונתה האנושית, הרומנטית, הגזימה לאין שיעור עם כוונת הבריאה המקורית להתאחד בחפץ לב (ובשאר חלקי הגוף). זה כאילו נתנו לילד פרוע כמה שבבי עץ ודלי של בוץ כדי שיישב בשקט, ובן-רגע הוא מקים מקדש שלם, על כל אגפיו, צריחיו ומגדליו, שבתוכו מעניקים זכר ונקבה מקלט זה לזה: מוחלים על חולשותיהם, על זיעתם וריחותיהם, על שקריהם ונבליהם, ומעל לכל, על כל ההתעסקות הכפייתית בעצמם, על כל מה שאינם.

"סקס, לא אהבה, הוא הדבק החזק ביותר שמחבר בין שני אנשים. חוקי הפיסיקה הבסיסיים גורסים שקשה יותר לנתק שני גופים הצמודים זה לזה במרכזם מאשר גופים המחוברים בחלקם העליון או התחתון", מסביר לנו גיבורו המספר של "האלכימיה" במשפט פתיחה מתגרה ומזמין; שנבין כבר מההתחלה שלא משנה מה תהיה השאלה, התשובה תהיה תמיד: מין. "כשעזבתי אותה עדיין הייתי מאוהב בה עד טירוף, אבל התשוקה כבר גוועה", הוא מדלג מיד לפרידה מזוגתו היפהפייה פיז; מערכת יחסים הזוכה כאן בו-זמנית לשירת אשכבה ופוסט-מורטם, כיאה לתשוקה גדולה מהחיים שהתפוגגה אל האין המוחלט. לבד מתשמישי מיטה תחת כל עץ רענן, ריקשה או חדר מדרגות - שואף גם גיבורנו העיתונאי להיות סופר. לא סתם סופר של "ספרים קטנים על דברים קטנים", אלא לכתוב את "התנועות המחזוריות שבונות את העולם ומחריבות אותו", כמו למשל סאגה משפחתית בת שלושה דורות בהודו, שמושלכת לאשפה כיתר ניסיונותיו להמציא את גלגל הפרוזה.

והאמת חייבת להיאמר, שלמעט כמה נגיעות חביבות, לא הרבה קורה בחלקו הראשון של הספר, הקורס בעומק חפירותיו של המספר על טבעה של תשוקתו האבודה. טג'פל אינו מוותר על אף קלישאה ("אהבה מזיזה הרים ממקומם") ומתקשה לעורר עניין, גם כשצמד האוהבים זוכה בירושה פתאומית ומחליף תפאורות בין צ'אנדיגר מוכת הטרור, לכרך של ניו-דלהי, ומשם לבקתה פסטוראלית על גג העולם בהימאליה. לעתים נדמה שטג'פל מבקש לבחון את סבלנותם של הקוראים, עם מין משחק מקדים שמסתיים באנחת רווחה רק לאחר 277 עמודים, כשבבקתת הזוג מתגלים יומניה של גבירה אמריקאית, שקורותיה החשקניים אף יותר ("פצצה שפתילה הוצת") גוררים את העלילה אל מחוזות הפורנו הרך.

ברקע למלודרמות החשק והתאווה נפרשת "הדרמה ההודית" באבולוציה שבין קולוניאליזם בריטי, עצמאות (1947) ובגרות כמעצמה. מדינה שנולדה בפרץ התלהבות של אידיאלים נשגבים אך התפכחה בטרור של מאבקי דת ולאום, תקיפות, רציחות ומעשי טבח המוניים, כי "כל הדרכים המרהיבות של ההיסטוריה מסתיימות בבזאר". מבחינה זו, אפשר למצוא קווי דמיון בין תת היבשת לגיבורנו, המתחיל גם את דרכו עם אידיאלים מגלומניים משהו, אבל אחרי פרץ התעוזה הראשוני נבהל שמא הוא בונה "ארמון מחול. גרגרים של בורות, של אמירות מופרכות ושל השערות בעלמא".

מגב הספר אני למד שטג'פל הוא איש תקשורת נחשב בארצו, שזה לו רומן ביכורים אשר זכה להצלחה רבה ותורגם ל-12 שפות. אני מניח כי מה שקסם למבקרים המצוטטים על הכריכה ("חושני", "מבריק ומקורי", יצירת מופת", "מלהיב ברעיונותיו") הוא השילוב האלכימי בין הודו למערב; בין אינדירה גנדי לג'ק קרואק; בין תרבות פוליטית של קאסטות ומעמדות לדמוקרטיה; בין ריקשות, ראסטות ושריפת גופות בנהר, לשלטי פרסומת צעקניים ופצצת אטום; בין אדיקות פאקירית לשחיתות בעלי הון. אותה שניות המאפיינת גם את נשמתו של הגיבור הסולד מבני משפחתו ה"כורעים ברך בעליבותם לפני חוזים וידעונים", ומנגד נמשך אל "האוצרות הכבירים של הספרות והפילוסופיות המערביות". בד בבד, הוא מוקיע את "כמויות המיקי מאוס, ההמבורגר, השוורצנגר והסי-אן-אן המוזרמות לעולם", ומשבשות את מערכות ההפעלה האנושיות מקדמת דנא.

כשהרמן מלוויל של "מובי דיק" נשאל פעם מדוע כתב ספר על לוויתן, הוא ענה ש"ספר גדול צריך להיכתב על דברים גדולים". טג'פל, כמו מלוויל, רצה גם הוא לכתוב "משהו בקנה מידה גדול", אבל להבדיל מהסופר האמריקאי לא סגר עם עצמו מה הוא רוצה להיות חוץ מ"גדול": התשובה ההודית ל"ליידי צ'טרלי" של לורנס; התובע הייצוגי נגד בורא עולם, על כך שגם מין ואהבה, הפיצוי ההופך את חיינו לנסבלים, הם מקור סבלנו הגדול; או אולי נושא המחאה נגד עוולות הקידמה שממלאת את חיינו ב"אינסוף זוטות סתמיות, שיממון כללי ובולומוסי סקס". התוצאה הסופית נראית כמו ספר גחמתי, פזור דעת, נטול עריכה ומודע מדי לעצמו, שמתגלגל ללא מטרה מנקודה לנקודה, כי אם אינך יודע לאן אתה הולך, כל דרך תוביל אותך לשם, כמו שלימד אותנו החתול הצ'שיירי מ"אליס בארץ הפלאות". לטג'פל יש דמיון יוצר וטכניקה ברמת הסיטואציה הבודדת, אך חסרה לו הנשמה היתרה שתחבר את המלים הבודדות לשלם גדול מסך חלקיו. "התשוקה היא דבר משונה, אם אינה קיימת אינה קיימת ואינך יכול לתזמן אותה", מקונן כאן גיבורנו על כשל הבריאה הגדול, ובספרות, כמו בסקס, טכניקה בלי תשוקה אינה אלא מה שמכנה טג'פל עצמו: "הזדווגות פרוזאית. ללא היסודות של הנראטיב, של הסיפור, אין היא יכולה להיות מבנה רב הוד. כל מה שיש הוא איברים וחלקי גוף, חיכוך ושפשוף".

The Alchemy of Desire \ J. Tejpal



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו