בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חדר הזכוכית: לא מקיים את ההבטחה

סיפורו של בית אחד ברפובליקה הצ'כית מגלם את סיפורה הרצחני של המאה ה-20. אבל גם מחקר יסודי אינו תחליף לצלקות הנפש הפרטיות

תגובות

חדר הזכוכית

סיימון מאואר. תירגם מאנגלית: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות, 441 עמ', 94 שקלים

בימים שבהם שנתה של אנגלה מרקל נודדת בגלל חובות הדייגים חסרי האחריות מיוון, וניקולא סרקוזי עוטה הבעה קבועה המשדרת: "עזבו אותי, כואב לי הראש, אני רק רוצה לשחק עם התינוקת החדשה שלי"; ימים שבהם גוש היורו עומד על כרעי תרנגולת כלכליים ורבים מפקפקים בנחיצותו - מרענן לפגוש מישהו המאוהב עדיין ברעיון הזהות האירופית המאוחדת. הסופר סיימון מאואר מנסה ומצליח לחיות כאזרח כל-אירופי: הוא אנגלי, שנולד בשלהי הקולוניאליזם הבריטי - כבר נקודת פתיחה טובה להגשמת יצר ההרפתקנות האנתרופולוגית - את ילדותו בילה בקפריסין וב-30 השנים האחרונות הוא מתגורר באיטליה. ספרו האחרון - כמו זה המפורסם ביותר שלו, "הגמדים של מנדל" (עם עובד, 2000) - מתרחש בכלל בצ'כוסלובקיה. נראה כי האיש פרוש על כל מפת אירופה.

"חדר הזכוכית" שלו הוא אפוס הנפרש כמעט על פני מאה שלמה ומספר את סיפורו של בית אחד ברפובליקה הצ'כית, שהתמורות העוברות עליו והדיירים המתחלפים בו במרוצת השנים מגלמים בסופו של דבר את סיפורה הרצחני של המאה ה-20. את הספר כתב מאואר בהשראת סיפורה של וילה טוגנדהאט בעיר ברנו, שבעליה היהודים, פריץ וגרטה טוגנדהאט, נטשו אותה לפני מלחמת העולם השנייה. מאואר החליט שלא להתחקות אחר גורל משפחת טוגנדהאט, אולם מגרעין סיפור בריחתם מברנו ברא בית בעיירה בדיונית בשם מנייסטו, שבו גרה משפחת לנדאואר הספרותית. בסיפור קורותיה של המשפחה, קרוביה וכמובן הבית שהיא מתגוררת בו משולבים האירועים הדרמטיים שעברו על היבשת ובראשם: מלחמת העולם השנייה, הכיבוש הנאצי והשלטון הקומוניסטי.

ארכיון: אי-אף-פי

כל זה מכובד ויפה, אך השאלה היא האם יש די בסקרנות ובהשראה כדי לכתוב רומן רחב יריעה שאמור להכיל כל מנהג, ניואנס והלך רוח במקום ובזמן מסוים. לשאלה זו אף פעם לא תהיה תשובה חד משמעית, ולכן, לעת עתה, רצוי לבחון אותה על פי המקרה של "חדר הזכוכית".

הספר מגולל את סיפורם של ויקטור וליזל לנדאואר - זוג צעיר המתגורר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, שהוקמה לאחר התמוטטות הקיסרות האוסטרו-הונגרית ומלחמת העולם הראשונה. הזוג מסמל למעשה את הרפובליקה עצמה, ובעיקר את ההבטחה שגילמה לאחר מרחץ הדמים הראשון שחוותה אירופה במאה ה-20, שעדיין כונה בנאיביות: "המלחמה הגדולה". כמו צ'כוסלובקיה ההיא, כל ישותם והתנהלותם של הזוג לנדאואר מצהירות מודרנה, חילון, דמוקרטיה וקוסמופוליטיות. ויקטור, בעל אימפריה משפחתית לייצור מכוניות, הוא יהודי במוצאו, אך ב-1929 הוא מנסה להפחית עד כמה שאפשר ממשמעות הדבר. הוא נושא לאשה את ליזל הארית, ולאחר חזרתם מירח הדבש בוונציה, הם מפקידים את תכנון ביתם בידי אדריכל גרמני מיוחס. דרישתם היא לבית מודרני, חדש, נקי וחופשי מכבלי העבר - ההפך הגמור מהמבצרים הקיסריים, המכותרים והמקושטים, שבהם גרים אנשים כמו הוריה של ליזל, המסמלים את העולם הישן, הקיסרי והמנוון. האדריכל מרים את הכפפה ובונה על אדמתם במנייסטו יצירת מופת מודרניסטית מפלדה וזכוכית. שכיית החמדה של הבית היא חדר הזכוכית המפואר - מעין ביטוי אדריכלי אמיץ לגישת עולם של פתיחות ושקיפות לעין כל.

אולם למציאות, כמו תמיד, חוקים משלה, וכמו תמיד, הם הפוכים לחוקי ההיגיון. כמעט מהרגע שבו עלה על הקרקע עומד הבית תחת התקפות וטלטלות, מבחוץ ומבפנים, שמנפצות לרסיסים את קירות הזכוכית. לאחר תקופה הולכת ומשחירה הכוללת את עליית הנאצים, חוקי נירנברג, סיפוח אוסטריה וההשתלטות על חבל הסודטים, ויקטור וליזל מצליחים לנוס בדקת האפס, לפני שהנאצים כובשים את הרפובליקה ומפרקים אותה לאזורי כיבוש. בית לנדאואר נהפך למכון לחקר הגזע, שבו מודדים את המרחק בין עצם המצח לבין עצם הצוואר כדי לשכלל את שיטות ציד היהודים והגזעים הבעייתיים האחרים. אחרי המלחמה באים הקומוניסטים, מלאימים את הבית לצורכיהם ומאוחר יותר מדכאים בכל כוחם את אביב העמים הצ'כי. בית הזכוכית, שהוקם ברוב הדר פאר ותקווה, נהפך לעדות עצובה לזוועות שחיללו את מרכז ומזרח אירופה, והותירו אותה שנים רבות בעמדת האחות הפצועה והכעורה של אירופה המערבית.

ההתקפות על חדר הזכוכית אינן רק מבחוץ. ויקטור וליזל מגלים כבר בשנות נישואיהם הראשונות כי הם מתקשים לעמוד בשקיפות המוסרית שדרשו מעצמם ומביתם. כמו בכל ברית נישואים, במקביל ליצירת עולם משותף, הרמוני ופורה הם יוצרים גם עולמות פרטיים מלאי סודות, חצאי אמיתות, חולשות ומורכבויות, עולמות המנוגדים לקווים הפשוטים והנקיים של ביתם. והשבר המוסרי בעולם שהשתגע מתלכד עם השבר האישי-זוגי שלהם. מהלכים אלו - החיצוני והפנימי - הם דוגמה יפה לאמת המתסכלת - כי אין ברצונותיהם ובשאיפותיהם של בני אדם יותר מאשר רצון או שאיפה. נישואים הם אחדות רצונית הגובלת בקדושה, אך גם שותפות כפויה וחונקת בין שני אינדיבידואלים, והתנגשות כאובה בין אינטרסים לבין משאלות לב כמוסות. בית או מדינה איתנים הם תנאי קיומי בסיסי, אך בהינף יד הם עלולים להפוך לעיי חורבות.

למרות המסקנה החמצמצה-חכמה הזאת, ועוד כמה פנינים המצויות בספר, לא בטוח שמאואר האנגלי צלח את משימת הכתיבה על גסיסתה של התרבות המרכז-אירופית במאה ה-20 באופן מושלם עד כדי מועמדות לפרס הבוקר ב-2009. הספר אמנם קולח מאוד, ומספק דרמות רומנטיות-משפחתיות למכביר (אף כי נדמה, בעיקר בתחילתו, שקיים עומס מסוים בתיאור האדריכלי של הבית, אך בהמשך מתבררת נחיצותו), אולם יחד עם הקריאה השוטפת והחיבור הרגשי שנוצר לפרקים עם הדמויות והבית, קיימת כל הזמן הרגשה של טיול בספירה היסטורית אחרת, טיול שנשאר בגדר טיול ותו לא.

הדמויות המתאהבות-בוגדות-נוטשות והאירועים המתרגשים עליהן - הגם שכמה מהם מושגים בזכות צירופי מקרים החורגים מהסבירות הסטטיסטית - מעניינים ומסקרנים, אך בסופו של דבר הם אינם מצליחים לחדור תחת העור.

בראיונות ובשלמי התודה בספר הודה מאואר כי אינו דובר צ'כית או גרמנית, השפות שדוברות דמויותיו. אולי בשל כך, לאורך הספר מובאות מלים רבות בשתי שפות אלו ללא תרגום (בעיקר בצ'כית). הקשרן מובן תמיד, וברוב הפעמים הן באות כתוספת, כאילו רצה הסופר לשתף את קוראיו בהתלהבותו מהצלילים החדשים שגילה. ככל הנראה המלים בצ'כית וגרמנית נועדו להגביר את אמינות ועושר העולם שמאואר מתאר, אך בפועל הן אינן הכרחיות ומכבידות על הקריאה. מה אכפת לקוראים שמעולם לא שמעו מלה בצ'כית איך אומרים בה את המלה "דברים", למשל? מה שיכול לעניין יותר, לטעמי, הוא דווקא המעבר בין צ'כית לבין גרמנית - מתי בוחרים להשתמש בשפה אחת ובאילו מקרים מדברים דווקא בשנייה. מאואר מתייחס לכך באופן זניח ביותר, וחבל משום שזהו מאפיין תרבותי מהותי של האזור.

בסוף הקריאה ב"בית הזכוכית" יש תחושה שקיים דמיון בין ספרו של סיימון מאואר לבין בית הזכוכית אותו הפליא לתאר. כמו הבית היפה שלא הצליח לקיים את ההבטחות האישיות-חברתיות שנכרכו בבנייתו, כך גם ספרו של מאואר, שמצליח לתת פנים ושמות למאורעות הגדולים של אירופה, אך נחווה כסיפור שנכתב מתוך צפייה בתמונות, סרטים, ספרי זיכרונות וספרי היסטוריה ולא מתוך חוויה קיומית. ככל הנראה, גם מחקר - יסודי ומדוקדק ככל שיהיה - אינו תחליף לצלקות הנפש הפרטיות.

The Glass Room / Simon Mawer



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו