בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ע. בשירות הרפואה

תגובות

ע.צופיה היא תולעת ספרים בלתי נלאית, העובדת בשב"ס. לא, לא שירות בתי הסוהר כי אם שרות בילוש ספרותי, סוכנות בלשים השייכת לה ומתמחה בפיענוח תעלומות באמצעות עלילותיהם של ספרים. מדי פעם מתייצבים במשרדה לקוחות שפנו לכל בלש, חוקר או פסיכולוג בעיר, אך העניין שמציק להם נשאר בלתי פתור. ע. מקשיבה להם, סורקת את מאגר הספרים הענק שבראשה ובמשרדה - וכמעט תמיד מספקת את התשובה.

 

הדלתות הלבנות נפתחו לקראתה של ע. כשנכנסה למחלקה, מלווה בפרופסור א.ל. מזור, מנהל בית החולים. בחלל עמד ריח של חומרי חיטוי והיא העוותה את פניה. מעולם לא אהבה בתי חולים, ומחלקות פנימיות - על אחת כמה וכמה. מנהל המחלקה קידם את פניהם בפנים אפורות: "השוטרים מחכים לכם".

השלושה פנו אל חדר המנוחה של הצוות. שני חוקרי משטרה, בלבוש אזרחי, ישבו ליד השולחן ושתו קפה מכוסות נייר. הם קמו ולחצו ידיים. "במה העניין?" שאלה ע., שרצתה לצאת מן המקום מהר ככל שאפשר. פרופ' מזור התנדב להשיב: "סגן מנהל המחלקה, רופא מאוד מוערך אצלנו, מואשם שניסה לפגוע בחולה על ידי כך שעורר בו הזיות וגרם לו להתקף פסיכוטי". "איך", שאלה ע., "באמצעות תרופות?"

"בדקנו", השיב אחד החוקרים, "החולה נקי. לא נמצאו עקבות של סמים, למעט תרופות הרגעה ואנטיביוטיקה שקיבל למנוע זיהום בפגיעה פנימית שיש לו אחרי תאונת דרכים". "לפעמים תרופות הרגעה גורמות להזיות, זה ידוע", ציינה ע.

"נכון, אבל האיש מתעקש שבמשך כמה לילות התייצב סגן מנהל המחלקה על יד מיטתו וגרם לו להזיות ולסיוטים. הזיות מעצם טיבן מתחלפות. כאן יש דיווח שיטתי על אותה התנהגות לילה אחרי לילה". ע. הבינה ששהותה במחלקה תתארך, אך הדבר לא הטריד אותה עוד. היה הייתה נתונה כולה בתעלומה שהובאה בפניה.

"נשארה בפנינו רק דרך אחת", אמר פרופ' מזור, "לברר את הדבר באמצעותך".

"אפשר לדבר עם החולה?"

"הוא לא מוכן לדבר עם איש. הוא נעלב מכך שהתחלנו לבדוק את גירסתו", החוקר עיין בניירותיו, "אבל אני יכול להקריא לך בדיוק את מה שמסר". הוא החל להקריא: "בלילה שבין 18 ל-19 בנובמבר ובכל הלילות שחלפו מאז, התייצב הרופא ליד מיטתי והחל לנהל אתי שיחה: ‘אנחנו יוצאים למסע... אני אקח אותך לטיול על פני החיים הקצרים שהיו לי, ותוכל לשאול את כל השאלות שתמיד נשאלו ולא זכו לתשובה... אל תפחד. כולם עוברים את זה בסוף. גם אני עברתי ולא נשארתי'".

ע. שקעה בהירהור. מוחה סרק את אלפי הספרים שהיו מאוחסנים בו. "יש עוד?" שאלה. "'שנינו אהבנו מסעות'", המשיך החוקר, "'אבל גם אתה לא היית מעלה בדעתך את המסע שאנחנו עומדים לעבור הלילה יחד, בדרך למקום האחרון. מוכרחים ללכת. המוות לא נוטה חסד למשפחה שלנו. אנחנו מתים צעירים מדי ועצובים מדי. כשיעלה הבוקר נהיה כבר שנינו במקום אחר".

"האם במקרה יש לרופא ולחולה אותו שם פרטי?" שאלה ע.

החוקר בדק בניירותיו. "כן", אמר בפליאה, "אבל מה זה משנה?"

"ושם המשפחה זהה או דומה?" שאלה ע.

החוקר הציץ שוב. "דומה".

"נדמה לי שאפשר להסיר כל חשד מעל הרופא", סיכמה ע., "ובהזדמנות זאת תבדקו איזה ספר מונח ליד מיטתו של החולה. אני מניחה במידה רבה של בטחון שזהו..."



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו