בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

של מי אתה, טשרניחובסקי?

לצד ההומניזם והאוניברסליזם שלו היו במשורר גם היבטים לאומניים וכעין-פאשיסטיים. על הספר "צעיר לעד - עיונים בשירת טשרניחובסקי"

6תגובות

צעיר לעד - עיונים בשירת שאול טשרניחובסקי, מאת בועז ערפלי, ערך והוסיף אחרית דבר אבנר הולצמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011

בועז ערפלי הוא בן קיבוץ אשדות יעקב, שבו נולדתי גם אני. כשהיה בועז בן 16 ואני בן קרוב לשנתיים התפצל הקיבוץ לשניים; לקיבוץ שבו גרה משפחתו של בועז נוסף השם "איחוד" - בעינינו, ילדי ה"מאוחד" המשכשכים בארגז החול, לדיראון. לפני כארבעים שנה באתי לבקרו בביתו שם. השיחה לא עלתה יפה. לפני שנתיים, כשהחלטתי לקבל עלי כתיבת ביוגרפיה של שאול טשרניחובסקי, התקרבנו.

השנים שעשו את שלהן והאהבה המשותפת לטשרניחובסקי הביאו לשיחות התייעצות וגם, מצדו, למשהו של התגלות הנפש וחשיפת מצוקות. בין שאר דברים סיפר לי על מקור שם משפחתו הלא-לגמרי-תקין דקדוקית. כשהתגייס אבא שלו לבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, הוא נדרש לעברת את שמו ובחר, כאוהב ספרות מושבע, ב"ערפלי" - כאותו "ים ערפלי" המופיע בתרגומו המופלא של ז'בוטינסקי ל"אנאבל לי" של אדגר אלן פו.

דומני שאין זה מקרה שכמה מחוקרי טשרניחובסקי הבולטים (בלי לגרוע מחשיבותם של אחרים, שלא כאן המקום לציינם) קשורים למגזר הקיבוצי, וייזכר במיוחד יוסף האפרתי ז"ל, שהקים את פרויקט טשרניחובסקי באוניברסיטת תל-אביב, ואף עורר כמה מתלמידיו והעובדים אתו לכתוב עבודות יסוד על שירתו. בעולמם של ילדי הקיבוצים בשנות הארבעים והחמישים וגם אחר כך היה טשרניחובסקי בגדר כוכב, נושא ללימוד לאורך שנות בית הספר וגם חלק מהטקס (בקיבוץ שלי הילדים היו עולים לבמה מדי שנה בסדר הפסח לשורר ולהציג את "העולם - בזכותו של מי קיים" שלו).

כמובן, גם הרגישות האישית וההקשר המשפחתי קבעו. בהקדמה שהכין לספרו הנסקר כאן מספר ערפלי שבהיותו בן שבע הבחין על גבי לוח המודעות בקיבוץ ב"דף צנוע במסגרת טוש שחורה שנדפסו עליו המלים ‘שאול איננו'". שנה אחר כך קיבל, לדבריו, מהוריו במתנה את מהדורת תש"ג של שירי המשורר הזה. האינטימיות בהתייחסות של הקיבוץ ל"שאול" איננה מקרית. מה נראה קרוב יותר למשאת נפשם ולזהות המאומצת של ראשוני הקיבוץ משירת המשורר בן הכפר האוקראיני, שטעם "מקצת מטעם ימות המשיח" כש"נתנה ארץ יבולה, עמדה חמה בחומה, / היו גשמים בשעתם - היתה שנה אסומה" ("בגורן") והעיד על עצמו כי "כשיבולת גניבת-ניר, היונקה שד הכפר / ורטובת עסיס חי, חולמת חלום הודה, צמחתי גם אני!", כדבריו בכליל הסונטות "לשמש", שערפלי רואה בו, בצדק לדעתי, את פסגת יצירתו?

אלא שעמדותיו הפוליטיות של טשרניחובסקי, בשנותיו בארץ-ישראל (1931-1943) היו מנוגדות לגמרי לעמדתה של תנועת העבודה, ובפרט של מפא"י - בסוגיית ה"הבלגה", ובסוגיית תוכנית החלוקה של ועדת פיל (7-1936). מבחינות מסוימות היתה השקפת עולמו קרובה יותר לרוויזיוניזם של אז, והוא אף הרבה לפרסם בבטאוני הימין או הימין האזרחי (דואר היום, הירחון ביתר, השבועון בוסתנאי). זאת ועוד: גם מעבר לסוגיות פוליטיות צרות-לכאורה, היו בטשרניחובסקי, לצד ההומניזם והאוניוורסליזם שלו, שערפלי כל כך מרבה להדגיש, גם היבטים לאומניים וכעין-מיליטריסטיים.

לא רק אפוקליפסת הנקמה של "ברוך ממגנצה" (1902) ולא רק חזון כיבוש כנען ב"מנגינה לי", שנכתב ב-1916 והמשורר היה מרבה להקריאו בערבים פומביים גם בשנים מאוחרות; גם ב"ראי, אדמה" (1939) הנפלא (שערפלי מקדיש לו פרק פרשנות) מצלצלות, כמדומה, בנות-קול "פאשיסטיות" ("ברוך קורבנם בסוד מוות, כופר חיינו בהוד").

קוביית הפלא

אז איפה למקם את טשרניחובסקי במפת הנפש - באגף האנטי-מלחמתי, מעין "שלום עכשיו", כפי שרמזה ידידה של ערפלי שהוא מזכיר בהערה (עמ' 139 בספר), או אולי באגף המנוגד? ולמה כל זה חשוב? מפני שטשרניחובסקי, בעצם המתחים והניגודים הרבים שהכיל, היה מוקד משיכה לקהלים אידיאולוגיים שונים, שמצאו בו משהו משלהם ו"משכו בשרוולו" להצדיק ולהשגיב את תפישת עולמם.

יש בתופעה זו עניין הרבה מעבר לעצם תהליכי ההתקבלות של המשורר, שהיה אכן אהוד בחייו כמעט על כל החוגים בארץ. כפי שמראה ערפלי, בעיקר בחטיבת המבואות בספרו, תופעת הניגודים הפנימיים והסתירות אצל משורר זה היא אימננטית ומובנית, ותכופות אינה קשורה בשינויי זמן, אווירה, גיל, סיטואציה היסטורית או פוליטית. בלשונו: "נוכחותו של טשרניחובסקי בשירה העברית היא נוכחות הטרוגנית של גורמים רבים (...) החד פעמיות של שירת טשרניחובסקי נובעת מתזמור של שפע מגוון ועשיר של גורמים" (עמ' 58). וביתר בהירות: "טשרניחובסקי אינו מציע אלטרנטיבה רעיונית, שיטה מחשבתית חלופית למכלול המוסכמות היהודי המקובל (...) עולם זה עצמו, בכוליותו (...) הוא עצמו האלטרנטיבה. הלכידות הרגשית-תפיסתית ששירת טשרניחובסקי מגלמת (...) הגלובליות שלה (...) אינן מניחות פשרות או קיטועים" (עמ' 66-67).

ויפה דרש, גם אם למקרא כלל יצירתו של טשרניחובסקי, והפרוזה שלו בכלל זה, עולה פה-ושם החשד שמא הקפיצות שלו מדבר והיפוכו הן לעתים ביטוי לחוסר מודעות מסוג כלשהו ולבעיית חשיבה ולא רק יכולת של מאסטרו ענק לתזמר תבל ומלואה לשלמות אחת.

אולם נראה שערפלי עצמו אינו מסיק עד הסוף את המסקנה מדבריו שלו והוא טורח לא-אחת לעגל את טשרניחובסקי ולהקציע את פינותיו, שבעצם אינן פינות אלא חלקים מקוביית הפלא. יותר מדי אהוב עליו טשרניחובסקי ויותר מדי יקר לו מכדי שיוכל לוותר על ניכוסו למחנה שלו - הנאור, הציוני-מתקדם, זה שהספרות העברית בגאונה סיפקה לו בסיס, מגן ונשק תרבותי במשך שנים ארוכות (על זיקתו של ערפלי לפסגות הספרות העברית בהקשר זה עומד אבנר הולצמן בסוף הדבר החברי והיפה שכתב לספר).

לכן הוא מכריז (עמ' 81): "רוב המורדים הגדולים האחרים (להוציא י"ח ברנר) מצאו בשלבים שונים של התפתחותם הספרותית דרכים של פשרה. טשרניחובסקי נשאר נאמן למרדו. שירתו עירערה לא רק על העולם הישן אלא גם על מרכיבים מתוכו שהתקבלו כחלקים מוסכמים של ‘היהדות החדשה' (משכילית, ציונית, אחד העמית, ביאליקאית)". כך נמנע ערפלי מלראות את הפקפוקים, ההתלבטויות והנסיגות של טשרניחובסקי - בעיקר בתקופתו הארץ-ישראלית, כשזקנתו המתקרבת ובדידותו המתעצמת מביאות אותו להתקרב לציבור היהודי בארץ, והדי השואה המגיעים לארץ משרים על שירתו הארה החדשה של קידוש השם, בגירסתו המסורתית ("בלדות ורמייזא" - מארס-מאי 1942), שאותה דחה כל כך בצעירותו.

הפרספקטיבה הארץ-ישראלית, החילונית, המפא"ית, היא שגרמה כנראה לערפלי להירתע מלפרש את השיר "שלוש אתונות" (1939) ולהסתפק בהערה מפוקפקת עליו (עמ' 69), ואולי גם הביאה אותו לנטרל במשהו נימות שאינן "נוחות" בפירושו הנרחב ל"ראי, אדמה" (עמ' 368-379). גם פירושו לשיר האהבה היפה והלא ידוע ביותר, "הרי את מקוסמת לי" (עמ' 360-367), מעצים מעט יתר על המידה את הזווית האנטי-דתית שבשיר, אם כי הוא עצמו מסכם בסופו של דבר ואומר בצדק: "יותר משיש כאן היפוכו של הדתי, יש כאן תפיסה אחרת שלו, זו הרואה בדתי (...) צומח מתוך הטבעי-יצרי ומגלם את תמצית כיסופיו ויופיו". בניסוח שלי הייתי אומר שאצל טשרניחובסקי חשוב פחות ה"אנטי" ויותר הפרידה מן החלקי למען השלם, הטוטלי.

חלק מפרקי הספר פורסמו, בגירסאות קודמות, במקומות שונים לאורך שנותיו האקדמיות של ערפלי - שכעדותו של הולצמן, פתח את סדרת פרסומיו בחקר הספרות בטשרניחובסקי וגם סיים בו. בהקדמה לספר מעיד ערפלי שרק בשנותיו האחרונות עלה בידו להפוך את חלקי הפאזל הטשרניחובסקאי, שכל כך העסיקוהו במשך חייו, לתמונה שלמה, לתיזה מארגנת ולתבנית כוללת. הספר אכן מרשים בפיתוח הטיעונים הנרחב ובארגונו בשלושה חלקים בעלי אופי שונה: מבואות, הדנים בעניינים עקרוניים; ז'אנרים - שבהם נכללים גם את מחזורי הסונטות ומה שמכונה מונולוגים דרמטיים; ושירים לעצמם - פרשנויות לשירים מרכזיים בעיניו. לקורא, שאינו לן דרך קבע בסוגיות של תיאוריה ספרותית, הייתי ממליץ לקרוא את החלק הראשון והשלישי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו