טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיא הרגש

למה מישל וולבק כל כך משועמם?

כל חודש ספר אחד והרגש העולה ממנו. והפעם: "המפה והטריטוריה" בודק איך המבעית והמשעמם קשורים זה בזה

תגובות

כשסופר הופך את עצמו לגיבור הרומן שלו - דמות של סופר שנושאת את שמו, מישל וולבק - וגורם לסופר הזה להירצח בדרך מחרידה: הגופות שלו ושל כלבו מבותרות עד שאי אפשר להבחין ביניהן - הקוראים נכנסים בבת אחת לתחום של המבעית והאירוני. המבעית והאירוני מנוגדים זה לזה: הראשון מזעזע, השני יוצר תחושה של ריחוק מתוחכם. ואולם, מה שמאחד אותם ברומן היוצא מן הכלל, חמישי במספר, של וולבק, "המפה והטריטוריה" (בבל), הוא העובדה ששניהם הם תגובה לשיעמום עמוק הקיים בחייהם של המספר ושל יתר הדמויות הראשיות. האפיגרף של הספר, ציטוט של הדוכס מאורליאן, לא מותיר מקום לספק: "העולם משועמם ממני, ואני, באורח זהה - ממנו". השאלה שרומן זה מציג היא: איך המחווה האירונית של תיאור הרצח המבעית של עצמך קשורה לשיעמום הברור הזה שפושה בחיי הדמויות ברומן זה?

"המפה והטריטוריה" מציג עולם של גירויים אינסופיים: הוא מתרחש בעולם האמנות - בעשורים האחרונים של המאה ה-20, אחרי שהתרחשו כל כך הרבה מהפכות בעולם האמנות - ומציג את סיפורו של אמן, ז'ד, ושל המילייה החברתי שהוא משתייך אליו, המורכב מאמנים, עיתונאים ויחצנים. הרומן מביא את סיפור חייו ואמנותו של ז'ד מרטין, אמן צרפתי טיפוסי (אך פיקטיבי) שזוכה בפרסום כשהוא מצלם מפות של מדריך "מישלן" ומצייר אנשים העוסקים בעבודתם. ז'ד נהפך לאמן מצליח ועשיר באופן יוצא מהכלל. הוא פוגש את מישל וולבק ומבקש ממנו לכתוב את הטקסט לקטלוג של אחת התערוכות שלו ובתמורה לכך מציע לצייר את דיוקנו של הסופר. כמה חודשים לאחר מכן, וולבק נרצח באכזריות. הדיוקן הזה - השווה כסף רב - הוא המניע, כביכול, לפשע המתועב.

ניר כפרי

הצלחתו של ז'ד מוגדרת על ידי יכולתו להפוך מוצר רגיל ובנאלי (מפה של "מישלן") ליצירת אמנות מוערכת ששוויה רב. התהליך הזה מתרחש בשלבים מרובים: מוצר רגיל - מפה - מצולם; התצלום עובר עריכה בתוכנת פוטושופ. לאחר מכן, התצלום מוצג על ידי חברת "מישלן" כיצירת אמנות, כאשר החברה מחליטה לתת חסות לתערוכות. עובדת בחברה, אולגה היפהפייה שנהיית המאהבת של ז'ד, שוכרת יחצן מנוסה שמפעיל את העיתונאים הנכונים שמפרסמים את הביקורות הנכונות, מזניקים בתורם את הקריירה של ז'ד.

האובייקטים ביצירות האמנות של ז'ד הם מוצרי צריכה - מפות של "מישלן" - המשרתים פעילות מסחרית אחרת: תיירות. המוצר המסחרי הזה נהפך לאמנות באמצעות שילוב אלכימי של הון, יחסי ציבור, קשרים חברתיים ותקשורת. לכן הרומן נפתח בסצנה שבה ז'ד מצייר את ג'ף קונס ואת דמיאן הירסט - שני אמנים עכשוויים נודעים - "החולקים ביניהם את עולם האמנות", כאילו אמנות היא באמת טריטוריה, בנאלית ומסחרית. לאמנות אין כל משמעות, ערך או קדושה: היא מורכבת ממנגנונים חברתיים וכלכליים גרידא. אמנות ולא-אמנות, היפה והמכוער, המוסרי והלא-מוסרי מאוחדים בתלות שלהם ביצירת תדמית ובכסף.

במובן זה, האמנות בעידן המודרני רדופה על ידי חוסר ודאות בנוגע לערכה: מכיוון שהיום אמנות אינה מצייתת לציווי דתי או מוסרי, קשה לדעת מה חדשני ומה קיטשי, מה שמרני ומה מהפכני בה. בדיוק בגלל חוסר הוודאות הזה, עולם האמנות נשלט על ידי טעמם האישי של המבקרים ועל ידי שכלתנות מחושבת שבמסגרתה אנשים מנסים לשלוט בתהליך ההערכה של אחרים. חוסר הוודאות טבוע בעולם האמנות ומעצים את כוחם של המבקרים, שהם בוודאי המטרה ללעג המרומז שמאחורי הרומן הזה (וולבק האמיתי תקף בחריפות מבקרי ספרות, עיתונאים ואת התקשורת).

*

אבל עולם האמנות שז'ד פועל בו נשלט לא רק על ידי חוסר ודאות אלא גם על ידי ריקנות מופשטת, כשם שמפה היא הפשטה חזותית של מקום; ורמת ההפשטה של מפת "מישלן" היא אפילו גבוהה יותר, משום שהיא משמשת ככלי לשרטט באמצעותו פעילויות תיירותיות באתר תיירות; והתיירות עצמה היא פעילות מופשטת - אתר גיאוגרפי הנשלט על ידי מניעים כלכליים, המספק את צורכיהם של המונים מרחבי העולם ומעוצב על פי דרישותיהם וגחמותיהם.

התיירות נהפכה לפעילות שגרתית, מכנית והומוגנית שבה המוני אנשים פולשים באופן תדיר לאתרים והולכים במסלולים שתוכננו מראש כדי לחוות "אקזוטיקה", "הרפתקה" או "התרגעות". מסתבר שתיירות ואמנות נשלטות על ידי אותו היגיון שבו פולחן האותנטיות נוצר על ידי ייצוגים מופשטים המיוצרים באופן מלאכותי ומסתירים את המנגנונים הכלכליים המייצרים אותם. שתיהן מערכות של סימנים ריקים הנשלטות על ידי ההיגיון של ההון, שתיהן מותאמות לייצור תחושה של אינדיבידואליות ויצירתיות, שתיהן יוצרות זרם בלתי פוסק של גירויים ובידור.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב החדשות מ"הארץ" ישירות לפייסבוק שלכם

לפיכך, מה שהופך באחת את חייו של ז'ד למודרניים, מוצלחים אבל רדופים על ידי השיעמום, הוא העובדה שפנימיותו חלולה - תחושת האינדיבידואליות והאותנטיות שלו היא תוצר של מנגנונים כלכליים של הון ותקשורת.

במה שונה השיעמום שבחייו של ז'ד מהשיעמום שבמחזותיו של צ'כוב, לדוגמה ב"שלוש אחיות"? אצל צ'כוב, השיעמום שהדמויות חוות הוא כזה של אנשים היודעים מיהם, שאכפת להם מאחרים, אבל מבטם צופה לעבר העיר הגדולה והחיים הגדולים הבלתי נגישים והם ממתינים למשהו שלעולם לא מגיע. זה השיעמום שבחיים הקטנים המודעים עד כאב לחיים הגדולים. אבל במקרה הזה, חייו של ז'ד מעוצבים לחלוטין על ידי העיר הגדולה והחיים הגדולים, והם מניעים אותו לאורך קו ליניארי עולה של הצלחות וגירויים. אולם בחיים הגדולים הללו לא מתרחש שום דבר משמעותי. בחיים האלה אין דרמה, החלטות נוקבות, או הקרבה נערצת. כשאולגה עוזבת לרוסיה, ז'ד לעולם לא מחליט האם ללכת בעקבותיה או לא; הוא מניח לעצמו להיסחף באינרציה שלו, ללא היכולת לשאול את עצמו מה באמת חשוב לו. מצב זה נוצר הן משום שז'ד חסר את כוח הרצון שיניע אותו להגיע להחלטות חשובות; והן מפני שאולגה, אשה מודרנית ועצמאית, אף פעם לא מבקשת ממנו לבוא אתה, למרות אהבתה אליו. באופן דומה, אביו, האלמן הבודד, מעולם לא דורש דבר מז'ד. הוא מת בשווייץ במוסד מרוחק שבו רופאים מסייעים לאנשים לשים קץ לחייהם.

כאדם מודרני, ז'ד לא מניח לקשרים שלו וליחסים שלו עם בני אדם להשפיע על פעולותיו: שני האנשים החשובים ביותר בחייו - אביו ואולגה - מניחים לו להיסחף בחיים של חופש מוחלט ובחירות טהורות. ולבסוף, כל אחת מארבע הדמויות המרכזיות ברומן - ז'ד, אביו, אולגה, וולבק - דומה לשנייה בכך שכל אחת מהן פועלת בעולם כמונאדה - עצמים המתפתחים באופן עצמאי, ללא קיום יחסים ביניהם - והם אינם מסוגלים או מוכנים לבוא בדרישה זה לזה.

*

בימי הביניים, השיעמום (או בשם שהתיאולוגים הנוצרים העניקו לו - אקדיה) נחשב לאחד משבעת החטאים, משום שהאמינו שהוא מאיים על בסיס האמונה באל. זה היה האיום הגדול שריחף מעל חיי הנזירות, חיים של שקט, בדידות והתמקדות בתפילה. אבל שיעמום מודרני, בעיקר כפי שנתפש במאה ה-19, הוא שונה, משום שהוא נובע מגירוי יתר של החושים, מחשיפת יתר לשטף בלתי פוסק של גירויים פיסיים ואף אינטלקטואליים.

המלה אקדיה ביוונית מייצגת את מצבו של אדם חסר קדוס (Kedos) - כלומר, הטיפול שאדם חייב ומעניק למת (למשל, רחצת הגופה וארגון לוויה ראויה). זהו סוג הטיפול שאנחנו מעניקים למישהו שלא יכול לתת לנו דבר בתמורה, למעשה, לאדם מת. קדוס זאת היכולת לדאוג למישהו באופן בלתי אנוכי לחלוטין. לאקדיה - שיעמום - יש זיקה לאי היכולת לטפל במת, לטפל במי שלא יכול לעשות דבר למעננו. לכן שני האירועים המרשימים ביותר ב"המפה והטריטוריה" הם שני מקרי מוות, שלמעשה מסכמים את הרומן: המוות האכזר והאיום של וולבק והמוות הסטרילי של אביו של ז'ד, שנוסע לשווייץ כדי לשים קץ לחיי הבדידות שלו ומת לבד, ביעילות ובדיסקרטיות. שתי המיתות הן מראות הפוכות: האחת קלינית, ללא דם, מוסדית, רפואית, שבה הגוף מצטמצם בשקט לאפר; השנייה היא אכזרית, רוויית דם, מצומצמת באכזריות לגורל הזהה לגורל של חיה. אבל לשתי המיתות מכנה משותף והוא העובדה שהן לא מרגשות או מעציבות, ואינן מעוררות קדוס, טיפול נטול אינטרס באלו שלא יכולים לתת לנו דבר בתמורה. הזיקה הסודית שנחשפת ברומן היא זו שהנזירים הנוצרים גילו: רק חיים שנשלטים על ידי קדוס יכולים להניס את רוח הרפאים של השיעמום.

המבעית הוא התגובה לשיעמום משתי סיבות עיקריות: אחת היא שבתרבות של גירויים אינסופיים, החושים והרגישויות המוסריות שלנו נהיים קהים, אנו נהיים אדישים ומתוחכמים, כולנו כאלה. על כן, רק הנורא (או הפורנוגרפי) יכול לעניין אותנו; משום שהוא מעורר רגשנות מקסימלית ומפני שהוא נתפש כמציאותי בעולם של ייצוגים המונחים מעל ייצוגים אחרים.

הסיבה השנייה היא שבעולם של מוצרים, ייצוגים וגירויים מאלחשים נראה שרק אירועים מבעיתים או פורנוגרפיים יכולים לחבר אותנו בחזרה למציאותי. המבעית, אם כך, הוא התגובה לשיעמום משום שנראה שהוא מצליח - לרגע חולף - לעורר אותנו מהנמנום; והאירוניה נהפכת למפלט האחרון, אולי האימפוטנטי, של האינטליגנציה בפני עולם שמניח לנו להיסחף בחירות חסרת מרכז ומשקל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות