בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עזים: נובלה יוצאת דופן

דניאלה כרמי היא סופרת פוליטית, במובן הדחוף והמיידי ביותר של המושג. הנובלה שלה מאפשרת להתבונן מחדש בתווי הפנים של הזהות הישראלית

30תגובות

עזים

דניאלה כרמי. ציורים: הילה חבקין. הוצאת עם עובד, 130 עמ', 88 שקלים

מוטב למהר ולקרוא את ספרה של דניאלה כרמי, לפני שתוגש הצעת חוק האוסרת על פרסום ספרים עבריים שאינם הולמים את סדר העדיפויות של השלטון, או שמחלישים את המורל הציוני החדיש. היום הזה מתקרב אלינו. אולם יש להודות, שמלאכתם של חברי הוועדה שתהיה ממונה על אישור הספרים לא תהיה מסובכת מדי. מעט מאוד ספרות פוליטית נכתבת כיום בארץ, ויש לכך סיבות מובנות: כאשר הקרקע המוסרית נשמטת, הזרם המרכזי של הספרות מסייע בהסבת המבט אל האישי והביתי; אל סיפורי החניכה המנחמים, שבבסיסם התגברות והתבגרות. אלו סיפורים שיכולים להיות מופנים אל קוראים במקומות שונים ואולי גם בשפות שונות. ואין בכך כל רע: זה הרפלקס הנואש של שימור העמדה על פיה הכול בסדר, הכול עוד בסדר, ננמיך את הראש לרגע, לא נביט סביב; זו רק רוח רעה, שתעבור.

אבל דניאלה כרמי היא סופרת פוליטית, במובן הדחוף והמיידי ביותר של המושג: היא לא עוקדת את המוסר החדש והרעיל של התקופה, שאין בו דבר מהיהדות או מהדמוקרטיה, על מזבח הפוליטיקה של יחסים משפחתיים או של רגישויות רומנטיות. היא לא מציעה נחמה, וגם לא תקווה, בדיוק כשם שהמציאות אינה ממהרת להציע אותם. הכתיבה שלה היא עבודת מוסר, בנוסח שהציע אריסטו: הספרות שלה מפגינה את חוקי המציאות באמצעות הבדיון, והיא מייצרת ומשחררת רגשות של חמלה וחרדה בתוך חיי יומיום, שבהם הבעת רגשות כאלו עלולה לערער את האזרח ולהוציא אותו מאיזון ומשיווי משקל. זו אולי הסיבה שמרבית הקוראים בישראל לא מכירים את שמה.

"עזים", הנובלה הצנומה, הדחוסה והאינטנסיבית, מתרחשת בזמן שאינו זמן, ובמקום שאינו מקום: אי-שם במרחבי הנגב, מתישהו במשך 40 השנים האחרונות. שלושה גברים בצריף אחד, עובדי קבלן של עסקן פוליטי מיוזע ואגרסיבי. משימתם פשוטה: הם צריכים לאתר עדרי עזים של בדואים, להעלות אותם על משאיות ולהבריח אותם. הם מקבלים תשלום בעבור כל ראש צאן. אין זו פעילות פלילית, למרבה תדהמתי, בדקתי ומצאתי שהיא מעוגנת בחקיקה. בשנת 1950 התקבל "החוק להגנת הצומח (נזקי עזים)", שמכונה חוק העז השחורה, ואכיפתו מתבצעת על ידי "הסיירת הירוקה" (של המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים). החוק, אגב, מנומק בכך שרעיית העדרים פוגעת בצמחייה הטבעית בנגב; אולם יש לחשוד בהתגייסות האקולוגית הבלתי-שכיחה הזאת: מדענים מסכימים שרעייה של צאן בנגב המערבי דווקא שומרת על המרקם האקולוגי של החולות; היא מונעת את התייצבות הקרקע, ובכך מאפשרת את קיומו של מגוון ביולוגי של בעלי חיים ייחודיים לדיונות חול נודדות, שהתקיימו בנגב אלפי שנים. רעייה טבעית גם מונעת שריפות, ושומרת על מגוון ביולוגי של צמחים. לא, האינטרסים שמפעילים את החוק הזה הם מסדר שונה לגמרי.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב ביקורות הספרים ישירות אליכם

לזהות עדרים של בדואים, להגיח במפתיע ולהעמיס את העזים על משאיות - זו המשימה. ושלושה גברים מופקדים עליה, כאמור: מיקי הנאיבי והאידיאליסט, הקיבוצניק לשעבר, שזקוק לכסף כדי לפרנס את ארוסתו; אזולאי, צעיר מזרחי מעיירה נידחת, שמבקש לעצמו חיים אחרים ובינתיים תומך במשפחתו ובאחיו שנמצא במוסד גמילה בבלגיה; ואריק, זה שידו בכל, שעשה עסקים נכלוליים בארצות הברית, וכעת עושה עסקים - תמיד מהצד, תמיד בקומבינה - בארץ. הם כלואים בתוך צריף אחד, שבין כתליו מתרחשת העלילה. בו הם מחכים יחד לגודו; למחר שיגיע רק בדמותו של יום האתמול.

דניאל צ'צ'יק

הרזון הריאליסטי של הנובלה, שמתנהלת רובה בדיאלוגים, מתחקה במדויק אחר הדינמיקה הגברית-ישראלית הקלסטרופובית, שזכורה לי משירות המילואים: קיום שרוחש מבחני גבריות הדדיים, דחוסים וכוחניים, ששוביניזם, קונפורמיות וגזענות משמשים בהם בערבוביה, והם כרוכים יחד במין "סבבה" ו"צחוקים" ו"אח שלי". הנופך הרומנטי של המדבר נמחק לגמרי: הם מדברים על "חופשיות", אבל כלואים בצריף ובעבודת הקבלן שעליהם לעשות. הם לכודים בקשיחות הצה"לית, בתרבות של כסת"ח וקומבינה, בביורוקרטיה מנהלית, בפרגמטיות העיוורת לצדק או להוגנות - שעלולה למנוע מהם את "הביצוע", את "היעד", את "השלמת המשימה", וגם את תלוש המשכורת. המדבר, כמו גם יושביו, לא מעוררים בהם השראה או סקרנות; הם מפריעים להם.

אלו אינן דמויות מרושעות או חדורות אמונה בשליחותן; כלל וכלל לא. הן רגילות לגמרי, מוכרות ולעתים אפילו נוגעות ללב. יש להן עמדה מוסרית בסיסית, שנכתשת לאטה כאבק המדבר, מול דחיפות הפרנסה והמנגנון התרבותי המשומן של "בחייאת, אל תעשה עניין". הגברים שורדים, יום אחר יום, לומדים לאט כיצד לזהות את העדרים וכיצד להפתיע אותם, עם אקדח שלא עושים בו שימוש כדי שלא יהיה בלגן בבג"ץ. הם מארחים מתנדבת מהקיבוץ, משכרים ואונסים אותה בחסות האלכוהול, כי ככה יצא; מבשלים ארוחות ערב, מדברים על עצמם ועל חלומותיהם, ככל שגבריותם מאפשרת להם לדבר. הכול בסדר, אבל אז אזולאי עושה טעות: הוא גונב עזים מאזור ג', או מאזור ב', כלומר לא מהאזור הנכון; והעזים הללו צריכות להיות מושבות לבעליהם. אבל האם אפשר להשיב את שנגזל, להודות בטעות? אזולאי מאמין שאפשר. יש לו עוד מה ללמוד.

את הנובלה מלווים ציורים יפים של הילה חבקין. אלו ציורים נאיביים, ולעתים סנטימנטליים, שמתקיימים במרחב פתוח ודמיוני; הם מפרים את הריאליזם של לשון הסיפור בהפוגות מהורהרות יותר, כמו כדי להדגיש את האכזריות הקשוחה של המתרחש בתוך הצריף. אולם הקשיחות אינה נדרשת להדגשה כזאת: היא אופפת את הדמויות ואת הקוראים כמו סופת אבק, היא מכריעה את התרבות הישראלית כיום. זו הסיבה ש"עזים" היא נובלה יוצאת דופן: היא מעמידה מראה ישרה ובלתי מעוותת של בדיון מול המוכר, ובכך מאפשרת להתבונן מחדש בתווי הפנים של הזהות הישראלית הקולקטיבית. היא מאלצת את קוראיה להכיר בצלקות שמתווספות לפנים הללו, גם בקמטי ההבעה שנמחקים ממנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו