בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך לצייר איש מת: נפלא ומדויק

בכישרון אדיר עוקבת שרה הול אחרי תודעתן של ארבע דמויות, ברומן שנטוע בתוך שדה המתח החשמלי שמייצר העימות הגדול בין האמנות לחיים

תגובות

איך לצייר איש מת

שרה הול. הוצאת מחברות לספרות, 284 עמ', 89 שקלים

יאמר מיד: זהו ספר נפלא. בכישרון אדיר מתחקה שרה הול אחר סיפור עלילת החיים וקפלי התודעה של ארבעה אנשים, שני גברים ושתי נשים. הגברים מבוגרים, הנשים צעירות. אנגליה של ההווה ואיטליה של שנות ה-60. שני ציירים, צלמת ונערה איטלקייה צעירה שמתעוורת, שכשרון הציור שלה לא יתממש בחיים המזומנים לה אלא ישאר חבוי וכמוס, יחלחל בסתר אל מעמקי הנפש.

דמותו האמיתית של הצייר האיטלקי ג'ורג'ו מורנדי (1890-1964) שימשה להול השראה לבניית הדמות המרכזית בספר, צייר בערוב ימיו, הקרוי אף בספר ג'ורג'ו. מורנדי התפרסם בציורי הטבע הדומם שלו, ובמיוחד בקבוקים, שאותם צייר באופן אינטנסיבי. ציורי הטבע הדומם של מורנדי מבקשים קשב חזותי והתבוננות מעמיקה: כל כך קל לחלוף על פניהם. לכאורה, אין בהם כל דרמה. בקבוק, כוס, כתמי צבע גדולים, מוגדרים, כמעט מונוכרומטיים. רק הישארות עיקשת מולם תעביר אל הצופים את הרגש והידע המוצפנים בציור היומיומי הזה. אנט טמבוריני, הנערה האיטלקייה המתעוורת, היא מוכרת פרחים, בת למשפחה ענייה, ומגלמת בספר את הענווה בקיצוניותה, מין וריאציה חיה על ציורי הבקבוקים. טמבוריני זוכה להיות תלמידתו של ג'ורג'ו בשנותיו האחרונות, בהן הוא מלמד בבית ספר סמוך לביתו, והוא מעניק לה את סוג תשומת הלב שאותה מבקשים ציוריו מהעולם - האזנה לחיים הפנימיים העשירים הרוחשים בה, תשומת לב לכישרון הציור הייחודי הטבוע בה. גיבוריו הנוספים של הספר הם פיטר, צייר נוף אנגלי, אשר שלח בצעירותו מכתבים נלהבים לצייר האיטלקי וכונן בכך קשר מיוחד ביניהם, ובתו סוזן, צלמת העובדת למחייתה כאוצרת בגלריה ועומלת על תערוכה שבה יוצגו פריטים שונים של אמנים מפורסמים. פיטר תורם לה את הבקבוק שג'ורג'ו שלח לו.

הול מעניקה לכל גיבור כותרת משלו: "החיזיון השמיימי של אנט טמבוריני" (המתחקה אחר תודעתו של ג'ורג'ו המתבודד בחודשי חייו האחרונים), "השוטה על הגבעה" (סיפורו של פיטר) ו"משבר הראי", המתייחס לחייה של סוזן. הספר נפתח ברגע שבו נזכרת סוזן במעמד שבו קיבלה את ההודעה על מות אחיה התאום (הראי החי): "את לא מרגישה שזו את עצמך. זה זמן מה שאינך מרגישה שזו את עצמך, מאז התאונה. ליתר דיוק, מן הרגע ששמעת עליה. הבוקר ההוא, הרגע שבו הצמדת את הטלפון לאוזנך ושמעת את אביך אומר את המלים הנוראות, זה הרגע שבו חשת את השינוי, זה הרגע בו יצאת פתאום מאיפוס. זה לא יגון. אילו זה היה יגון, הכל היה פשוט כמו להסתכל בראי ולא לראות את הבבואה המוכרת". סוזן מתנחמת בסקס בוגדני ופרוע עם עמית לעבודה, בניסיון נואש להרגיש מחדש את הלמות החיים בגוף הפיסי. אפילו קישור בנאלי בין מין למוות נהפך בידיה האמונות של הול לאמיתי עד כאב.

הול ממקדת את עדשתה הספרותית בדייקנות במארג העדין של יחסי אנוש, יחסים שהם הכרח במאבק הבלתי פוסק על החיים המשמעותיים. האהבה בין בני זוג, בין אחים, בין מורה לתלמידה, זוכה בספר לעומק רגשי ניכר. במישור הסמלי, הגלוי למדי בספר, היחס בין האמנות לחיים עומד במרכז המכלול המורכב שטוותה הול. פיטר הוא צייר הנודע בציורי הנוף שלו, ביכולתו ללכוד את פראיות הטבע האנגלי אל תוך פיסת בד רבועה, קטנה. אולם הול בוחרת ללוותו ברגע שבו, בדרכו לצייר בנוף, הוא מועד לבדו בין הסלעים, רגלו לכודה ללא מוצא, ואין איש שומע את זעקותיו הנואשות. נדמה כי הנוף עצמו השתוקק למי שהכירו כה טוב, התאווה להפוך את הצייר המתבונן מבחוץ לחלק מפני השטח, לפיסת אדמה מאדמתו. חלקת האדמה שעליה גדלנו תמיד תדרוש אותנו חזרה.

"איך לצייר איש מת" נטוע בתוך שדה המתח החשמלי שמייצר העימות הגדול בין האמנות לחיים, כאשר המוות מתייצב פעם לצד זה ופעם לצד זה. האמנות מתעתעת בנו לחשוב כי דווקא דרכה נגבור על המוות, נשאיר אחרינו דבר מה המשמר בתוכו את שמנו, את זיכרנו, אבל הול עומדת גם על טבעה הטורפני והמאיים של האמנות, המאיימת אף היא לבולענו חיים.

האפילוג של הספר הוא קטע ארוך מספרו הקלאסי של צייר הרנסאנס צ'נינו צ'ניני, שבו הוא מסביר במדויק לצייר מתחיל "איך לצייר איש מת": "ואל תיתן בציור שום ורוד, שהרי למת אין צבע כלל", כותב צ'ניני. ההעמדה של הקטע בסיום הספר מוציאה אותו מן התחום הטכני ומעניקה לו משמעות מטאפורית, המתייחסת למלאכת האמנות של הול - "לצייר במלים אנשים מתים", להעניק להם את צבעם האבוד.

בראיונות שהעניקה הול עם פרסום הספר אמרה כי בחרה בדמותו של מורנדי כהשראה משום שאהבה את ציוריו, ודמותו המסתורית והמתבודדת סיקרנה אותה. למורנדי היו כפי הנראה בשנות ה-30 וה-40 קשרים עם חוגים המקורבים לפאשיזם האיטלקי, אולם הול בוחרת לציירו ביד אוהבת, לטשטש פרט זה ולהעניק לו דווקא אהובה יהודייה שנספתה בשואה.

"איך לצייר איש מת" הוא יצירה ספרותית המעמידה במרכזה את אמנות הציור. בדומה לספרים אחרים (כמו "שמי הוא אדום" של אורהאן פאמוק ו"אמן של העולם הצף" של קזואו אישיגורו, שיצאו לאור בעברית לא מזמן) שזו לבתם הרוחשת, גם כאן מתחולל "מאבק ספרותי" סמוי בין האמנויות על היכולת לתת עדות משמעותית על חומריות החיים הנחווים.

לכאורה בוחרת הול להתבונן בגיבוריה ברגעי הכניעה והתבוסה שלהם - חוסר האונים והכאב המשבש אט אט את דעתו של פיטר, הצער על החיים שיכלו להיות חיים של ציירת, ג'ורג'ו הגוסס, ההולך לעולמו לאחר שאיבד את אשתו ובתו, סוזן המתערערת עם מות אחיה. אולם הספר מעלה על נס את מאבק האיתנים שלהם לעמוד כנגד מכות הגורל ולדלות ממעמקי הנפש כוחות ליצירת חיים בעלי משמעות, חיים הראויים לחיותם.

How to Paint A dead man \ Sarah Hall



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו